#
נראה לי שקל יותר למצוא יופי (או כיעור) מאשר חן. חן הוא תכונה חמקמקה, קשה מאד להגדרה, אבל כל מי שנתקל בה מזהה אותה. זו תכונה, או אווירה, מושכת לפעמים יותר מיופי. הספר הזה חינני ביותר.
למרות שמו המצמרר הוא לא מותח אפילו לרגע, ולא מתכוון למתוח. אין בו תיאורי רצח או גוויות מדממות (אם כי הוא מתחיל מניקוי יסודי אחרי רצח...) אין בו ניסיון להתחקות אחרי הרוצח – הקורא יודע עוד לפני שפתח את הספר מי הרוצח ויבין במהלך הסיפור גם למה. יש בו ניסיון להתחקות אחר דינמיקה מורכבת בין שתי אחיות – שונות אחת מרעותה ככל שאפשר: הבכורה, קורידה, היא אחות רחמניה. מסודרת, קפדנית, אחראית, מצפונית, גבוהה וזוויתית, פשוטת-מראה. הצעירה, איולה, עם גוף של אלילה ופנים של ונוס, היא עוצרת נשימת כל רואיה. אי אפשר לעמוד בפניה והיא אינה מקבלת "לא" כתשובה. קורידה, המספרת את הסיפור בגוף ראשון קיבלה אחריות על אחותה ברגע שזו נולדה ואין לה יכולת או רצון להשתחרר מהאחריות הזו.
מה יש בסיפור? יש בו תיאורים אותנטיים של החיים בניגריה. תיאורים הנעשים בדרך אגב. לברייתוייט, כך נראה, לא היתה כוונה לתאר את המנטליות והחיים במקום שוקק החיים בו היא חיה. זה יצא לה במקרה תוך כדי סיפור וזה, כן, חינני. מדובר במעמד בינוני-גבוה החי בלאגוס, מרכזה הכלכלי של המדינה הענקית והצפופה הזו. אמנם מעמד בינוני אך עם מנטליות מיוחדת לאפריקה: מראה היופי תלוי בגוון העור. ככל שהוא בהיר יותר הוא יפה יותר. מאכלים מסקרנים, ביגוד מסקרן, מקלעות צמות על הראש – כל אלה משובצים בסיפור באופן מרתק.
הגברים הם בעלי הזכויות. הגברים במשפחה, הגברים בעבודה והשוטרים – הגברים - המשלימים הכנסה מהאזרחים (והאזרחיות...) עליהם הופקדו לשמור, והאזרח/ית מקבל על עצמו להתחנף, להתרפס ולשלוף את הארנק אם עוצר אותו שוטר, כי אלה החיים.
ברייתוייט ילידת ניגריה מהמעמד אותו היא מתארת בספרה, למדה משפטים וכתיבה יוצרת באנגליה וספרה היה מועמד לפרסים – כמו בוקר או Women’s Prize for Fiction (הוא לא זכה...) יש בספר תמימות והוא אמין למרות הסיפור הבידיוני והחריג. יש בו ניסיון כה אנושי להפיק ממעט יתרונות את המירב יחד עם גישה המקבלת בסטואיות את מיגבלות היחיד/ה וממשיכה בדרכה. נהניתי לקרוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
