#
מעשה באחד, אנרי דושמן שמו, שהוא אדם בודד, עני, חי בעליבות רבה וכַּמֵהַ לקשר אנושי – חברות ואהבה. הוא מאד מתאמץ להשיג אותם – בתוך ראשו. חושב איך זה יהיה אם תהיה לו אהובה, אם מישהו יהיה חבר שלו. הוא גם מאד רוצה להיות עשיר. בפועל הוא עושה מעט דברים תמוהים, על גבול הסהרוריות, להשגת מטרותיו ולא ברור איך מעשיו קשורים לשאיפותיו. אי אפשר לומר שפסיכולוגיה אנושית היתה זרה לסופרים שכתבו באותה תקופה. צ'כוב, כדוגמה מוכרת לרוב הקוראים, מארק טוויין, דיקנס, הנס כריסטיאן אנדרסן כתבו סיפורים שתאמו את מה שאנחנו מכירים כהתנהגות ומניעים אנושיים. אנרי דושמן מתנהג ומונע באופן שמנע ממני להבין אותו ולעבור מקריאה אינטלקטואלית לקריאה חווייתית.
עמנואל בוב שנפטר בשנת 1945 מוגדר על כריכת הספר כ"אחד הסופרים הצרפתיים המקוריים והמוערכים שזכה להצלחה בחייו" וכן ש"ספריו זכו להערצתם של אלבר קאמי, רילקה וסמואל בקט" אולי. כל העדים להערצה כבר מתו מזמן. ולהערכה לה זכה, לדברי ההוצאה, לא נותר זכר.
עוד הוצאה צעירה, אפרסמון, נולדה ב 2018 ושמה לה למטרה להוציא ספרים שנכתבו בין סוף המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20. (חופף לזכויות יוצרים שפקעו???) הספרים שהוציאה דומים לספרי כל ההוצאות האופנתיות החדשות: פורמט קטן, מעט עמודים, סופרים נידחים, איורי כריכה יפהפיים.
מספרים לנו שאי אפשר להרוויח כסף מהוצאת ספרים לאור. אפשר להניח שכל הוצאה חדשה בטוחה שהיא תרוויח כסף - אחרת לא היתה קמה - ונוקטת בצעדי שיווק זהים לקודמותיה. אני מאחלת להוצאה שתצליח. באמת. אבל מבחינתי – רוב הספרים של ההוצאות האלה הם מניפולציה גסה על קוראיהן. העובדה העצובה מכל, מבחינתי, היא שאני ממשיכה ליפול בפח הזה ולקרוא את הספרים שהן מוציאות בתקווה נכזבת שהפעם מה שכתוב על הכריכה (היפהפייה) יהיה גם אמת, מבחינתי.
שנים וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה, כתרומתי הצנועה לשגשוגה של ההוצאה החדשה.


















