#
מעשה באחד, אנרי דושמן שמו, שהוא אדם בודד, עני, חי בעליבות רבה וכַּמֵהַ לקשר אנושי – חברות ואהבה. הוא מאד מתאמץ להשיג אותם – בתוך ראשו. חושב איך זה יהיה אם תהיה לו אהובה, אם מישהו יהיה חבר שלו. הוא גם מאד רוצה להיות עשיר. בפועל הוא עושה מעט דברים תמוהים, על גבול הסהרוריות, להשגת מטרותיו ולא ברור איך מעשיו קשורים לשאיפותיו. אי אפשר לומר שפסיכולוגיה אנושית היתה זרה לסופרים שכתבו באותה תקופה. צ'כו

אני רוצה לספר לכם על סופר נשכח והספר שכתב שרבים רואים בו יצירת מופת. "החברים שלי" שראה אור בשנת 1923 הוא אחד מאותם ספרים שאין סיכוי שיכחדו עם הזמן ואולי הסיבה לכך נעוצה באותנטיות המתפרצת מתוכו. חייל משוחרר בפריס החי על קצבת נכות חלקית רוצה להתחבר אל הזולת ולהכיר אנשים בתקווה שיהפכו לחבריו. טוב ליבו ונדיבותו אומנם עוזרים לו בכך, אך בסופו של יום מביאים עליו לא יותר מאשר מפח נפש.

הספר על 119 עמוד

<mark>עמנואל בוב</mark> הוא סופר צרפתי שלא הכרתי. הוא מת בגיל 47 סך-הכל, ביולי 1945.
קובץ זה מכיל שבעה מסיפוריו הקצרים ונקרא על שמה של הדמות הראשית בסיפור הפותח, "פשע בלילה אחד". אנרי דושמן זה הוא אחד מעלובי החיים, גבר אומלל וחסר-כל בן 40, שמואס בבדידותו ומשתוקק לפרטנר לשיחה. אישה זרה שיושבת לידו בבית קפה נכנסת בדיוק למשבצת הזו. הוא משתף אותה ביגונו ומקבל ממנה עצה בלתי צפויה, שמהממת אותו ובועטת בו אל התרחשויו

נתן זך כתב פעם כי "כשבדידות אינה פחד, נולדת שירה". אני אמנם אוהבת את השירה הזה ובכלל את המילים של זך, אך בכל זאת רוב הפעמים אני לא מסוגלת לצלוח את שלוש המילים הראשונות. תמיד אני נעצרת שם, לא מבינה, תוהה. כי מה זאת אומרת "כשבדידות אינה פחד"? הרי בדידות היא היא הפחד עצמו. מהחיים, מאנשים, מחששות, מחוסר בטחון ומבוכה, ואולי בעיקר מעצמנו.
זה עניינה הרי של הבדידות. לא האחרים, אלא העצמי, על זרותו הנוראית

"כשאני מתעורר, הפה שלי פתוח."
ספרות עירומה. מנת גורמה שמוגשת קרה במסעדה צרפתית, שניים וחצי ביסים ב430 שקלים, על חשבון הבית. רחוק שנות אור מספרות אמריקאית אופנתית, מטוגנת בשמן עמוק, רוויה במסרים ומחוות סמויות.
"למען מעט חיבה הייתי מתחלק בכל מה שיש לי: בכספי הקיצבה שלי, במיטתי."
ויקטור מקל, תימהוני, מובטל, בודד, עני, מתקיים בקושי מקיצבה חודשית של פצועי מלחמה, נודד ברחובות פריז ללא מטרה מוגדרת, בח