שבוע שעבר היינו באילת.
בין טיול לטיול שמענו קצת חדשות על הסערה המתקרבת, אבל אפילו כשמטח גשם פתאומי תפס אותנו לקראת סוף מסלול והחזיר אותנו לאוטו רטובים לגמרי, לא ממש הצלחנו להתרגש מדיבורי הסערה במזג האוויר האילתי הנעים, כשהשמש טורחת מדי פעם להציץ ולשלוח לנו ד"שים חמימים מהקיץ.
בדרך חזור, כבר אי אפשר היה להתעלם, נהיגה ארוכה ארוכה בגשם סוחף שהותיר את הווישרים חסרי אונים ומתנשפים ממאמץ שוא.
אז הגענו הביתה, אל הקור הירושלמי, מזג אוויר מושלם לקרוא עלילה המתרחשת בימים הכי קרים בשנה באוסלו.
אפשר לדמיין שהקור המדובר הוא ממש אותו הקור שאצלנו, גם אם בפועל מדובר על לפחות עשרים מעלות פחות.
***
באחד הפרקים הראשונים של הספר "המושיע" שלוש דמויות שונות דופקות על שלוש דלתות שונות.
הדלתות נפתחות כולן, ושלוש הדמויות ימסרו מסרים שונים לפותחים.
חיתוך הפסקאות והמעבר מדמות לדמות מבלבל, מטריד, מעורר מחשבה.
בסיום הקריאה - חזרתי לקרוא שוב את הפרק הזה, כדי להבין מה בדיוק קרה שם.
באופן כללי, חיתוך הפסקאות, גילוי וכיסוי, חשיפת מידע באופן חלקי - הם האמנות של נסבו.
פסקה אחת תתאר אירוע, תעצור רגע לפני אירוע משמעותי, והפסקה הבאה תשלים לנו את האירוע על ידי תחקור של עד ראיה.
בזכרון שלנו - נחוש כי אנחנו יודעים בדיוק מה קרה, הסיפור הופך מקשה אחת.
כשנשוב לאירוע הזה מאוחר יותר - נגלה שמיהרנו להסיק מסקנות על סמך מה שחשבנו שצפוי לקרות ועל סמך עד הראיה - שלא בטוח שהיה מהימן.
פסקאות שיעסקו בדמות ללא ציון שמה, או במידע שמישהו מנסה להשיג - יקשרו בזכרוננו לדמות מסויימת או לפיסת מידע חסרה מסויימת. אבל אחר כך יתברר כי מדובר בכלל בדמות אחרת או במידע אחר שאושר או הוכחש זה עתה.
אם "תולעת משי" עליו כתבתי לא מזמן היה בעיני חזרה לסגנון הבלש הקלאסי - מקרה רצח יחיד, חבורת חשודים, שפע מניעים וחקירה מאומצת עד לגילוי הרוצח, הרי ש"המושיע", למרות שגיבורו הוא בלש קלאסי, זאב בודד, בעל נטיה לכיפוף חוקים - מודרני יותר.
הסיפור מדלג בין נקודות מבט שונות, גם נקודת מבטו של הרוצח ביניהן. לקורא יהיה לא מעט מידע על הרוצח לפני שזה יהיה בידיו של הבלש, אבל לא בטוח שזה יעזור לו.
המתח לא יתמקד רק בשאלת גילוי הרוצח אלא גם ברציחות נוספות, מניעים, מרדף אחר הרוצח ברחובות אוסלו הקפואים (אוי, כמה שקר שם!) ועוד גילויים שיצוצו מדי פעם ויהפכו את התמונה על פיה. ואז שוב.
אבל במוקד הסיפור עומדת האנלוגיה הברורה מאוד בין הבלש לרוצח.
מסצנות הדפיקה על הדלת והעברת מסר מצמרר בתחילת הספר ועד לסופו.
האנלוגיה הזו תיעשה במפורש על ידי יותר מדמות אחת, ותרחף בחלל האוויר של הספר כל הזמן.
איך מגשרים על הפער בין החוק ובין המוסר?
מתי לגיטימי, אם בכלל, לקחת את החוק לידיים?
איפה חוצים את הגבול ועוברים לצד האפל, והאם אפשר להיות מודעים לזה בזמן אמת? או רק כאשר מאוחר מדי?
וגם כאן - "המושיע" שונה מהבלש הקלאסי.
כשהרקול פוארו, למשל, החליט להימנע מלגלות לעולם את הרוצח ב"רצח באוריינט אקספרס" סמכנו עליו.
אחרי הכל, האיש שכל כולו תאים אפורים ואנינות טעם אינו יכול לעשות טעויות מוסריות של ממש.
אבל כשהארי הולה, השיכור, ההולך על הקצה, הרדוף, מקבל הכרעות נוגדות חוק משלו - גם הוא וגם אנחנו נשארים עם התהיה.
