#
דבר ידוע הוא, שסופר המעוניין לאותת לקוראיו על שינויים שעוברת הדמות הראשית מוציא אותה (את הראשית) למסע. הדמות היוצאת למסע יכולה להיות משני המינים וממגוון גילאים. אבל המסע הוא העיקר. הוא מאפשר לסופר לתאר תיאורי נוף המלווים את הדמות ולרמוז בהם על שינויים החלים בדמות בזכות המסע.
אישית אני לא חובבת מסעות. לא במציאות ובדרך כלל לא בספרות. המטפורה הזאת שאינה רעננה כבר זמן רב – נשחקה אצלי עד דק. יש ספרים מעטים מאד בהם היא מוצדקת, לטעמי: "שארית היום" הנפלא הוא אחד מהם. "פרפרים בנובמבר" אינו אחד מהם.
דבר נוסף הידוע לסופרים הוא חשיבות הדמות הנוספת: כדאי לצרף לדמות הראשית שלך מישהו שידגיש את תכונותיה, יוציא ממנה רוך וחמלה, לפעמים תובנות מעמיקות. זה יכול להיות אדם בכל הגילאים (מומלץ ילד או קשיש) או בעל חיים - כל יצור יתאים פה. הדמות הנלווית מאפשרת לנו לפרש את מה שכתב הסופר באופן שאינו אפשרי בלעדיה. במקרה הזה מצוות לראשית – אשה בת 33 , השולטת ב 11 שפות, ומתנהגת באופן ילדותי וחסר גבולות (יכול להיות שבאיסלנד זו הנורמה, מה אני יודעת) - ילד בן ארבע, חרש ואילם שאינו רואה טוב, שאמו החד הורית צריכה להיות בשמירת-הריון.
בין לבין חווה הראשית התרסקויות בחייה האישיים – בעלה והמאהב שלה עוזבים אותה באותו יום, היא דורסת אווז (זה סימן לעוד כמה בעלי חיים אותם תקריב הסופרת על מזבח סיפרה), זוכה בהגרלות ומגיבה לכל התהפוכות האלה בשיוויון נפש מעורר קנאה ממש.
הספר נכתב על ידי סופרת איסלנדית, שהיא גם מרצה לתולדות האמנות. אני לא יודעת איזה מין מרצה היא אבל בתור סופרת היא די בינונית. הכתיבה אמנם קולחת, האירועים קורים בקצב מהיר, אבל הסיפור אינו מתארגן, ונשען על מוזרותה של הראשית ועל תיאורי נוף שהוא בוודאי יפה. זה ספר גימיק שנדיבים ממני ודאי יראו בו עומק שאני לא ראיתי או עניין שאותו לא מצאתי. בעברית: אותי הוא בעיקר שיעמם.
















