“בואו נדבר על ספרי קיץ, בסדר? כי עכשיו קיץ, אז זה מתאים. ספרי קיץ הם אותם ספרים שמתאימים לקריאה כשהראש נמס מהחום, המזגן לא מצליח לקרר כמו שצריך, או לפעמים מקרר אותנו יותר מדי, והחדשות רומזות לנו שהעולם השתגע ואנחנו נמצאים על סף תהום, או לפחות כך נדמה. בזמן שכזה אין חשק או כוח או יכולת להתעמק בקריאה רצינית ומעמיקה, והלב נמשך אל הדברים הקלילים יותר, שבהם חוקי העולם האכזר הרבה יותר גמישים, אז אפשר לזכות בהגרלת הפיס בהמון כסף, לפגוש הרבה אנשים מפורסמים ולהשפיע על מהלך העולם גם אם אתה איש זקן שבמקרה ברח מבית אבות, או לפתור תעלומה בלשית בעודך דוהר ברכבת שחוצה את אוסטרליה. לפעמים את הופכת לאייקון אופנה, ולפעמים הולכת לאיבוד בדרך לאנטארקטיקה. הכל, או לפחות הרבה מאוד, אפשרי. זה הז'אנר ובה גבולות השעיית האמון מתרחבים, כי קיץ ולמי יש כוח לחשוב.

את הספר הזה צריך לשפוט בגבולות הז'אנר. הוא ספר קיץ וזאת למרות שהוא מתרחש באיסלנד הקרה ובאמצע החורף וכל התיאורים שלו מלאים סופות שלג, סערות, חשיכה, המון רטיבות וקור. אולי דווקא בגלל זה יש רצון מיוחד לקרוא אותו בקיץ המזרח תיכוני בשנים של התחממות גלובלית ששולחת אותנו ישירות לטמפרטורות של מדבר סהרה.

ועם כל זה, וגם עם ההתחשבות בז'אנר, צריך לשאול כאן את השאלה המתבקשת:
מה
זה
הקשקוש
הזה.

אם ננסה לפרק את הפקעת הכאוטית והסבוכה הזאת שמתחפשת לסיפור, נגלה ככה: הגיבורה של הסיפור שאנחנו לא יודעים את השם שלה אבל יש לה חברה איידור שזה השם של המחברת. בכל מקרה הגיבורה הזאת היא בת שלושים ושלוש בזוגיות שזה עתה מסתיימת, כלומר היא לא בזוגיות, וגם לא באחת חלופית כי גם המאהב שלה זרק אותה. היא מתרגמת ועורכת לשון שעושה משלוחים עד הבית, היא דוברת אחת עשרה שפות, והיא לא רוצה ילדים. החברה שלה איידור לעומת זאת כן רוצה ואפילו יותר מהאחד שכבר יש לה. ויום אחד גיבורת הספר הזה מגלה שאין לה בן זוג, שהילד של החברה שלה צריך להיות באחריותה, ושהיא זכתה לא בהגרלה אחת אלא בשתיים. וכך היא יוצאת למסע באמצע החורף אל תוככי איסלנד, יחד עם ילד שהוא גם חירש וגם כבד ראייה, ויחד עם כמה חיות שהיא דורסת בדרך (אולי גם הראייה שלה לא משהו). עכשיו כל הסטינג הזה סביר במסגרת הז'אנר אם המסע מתכנס למקום כלשהו, לתובנות חשובות על העבר, היכרות עם העתיד, התפייסות עם בני המשפחה או מציאת בני זוג.

אז אני מגלה לכם ששום דבר מזה לא קורה. נוסעים ונוסעים ונוסעים עם ילד בן ארבע ועם פגישות מוזרות, דריסות של בעלי חיים ומתכונים מוזרים עוד יותר (הם מכונסים בסוף הספר). זה לא טעם נרכש, ולא טעם בכלל, ולא.”

“#
דבר ידוע הוא, שסופר המעוניין לאותת לקוראיו על שינויים שעוברת הדמות הראשית מוציא אותה (את הראשית) למסע. הדמות היוצאת למסע יכולה להיות משני המינים וממגוון גילאים. אבל המסע הוא העיקר. הוא מאפשר לסופר לתאר תיאורי נוף המלווים את הדמות ולרמוז בהם על שינויים החלים בדמות בזכות המסע.
אישית אני לא חובבת מסעות. לא במציאות ובדרך כלל לא בספרות. המטפורה הזאת שאינה רעננה כבר זמן רב – נשחקה אצלי עד דק. יש ספרים מעטים מאד בהם היא מוצדקת, לטעמי: "שארית היום" הנפלא הוא אחד מהם. "פרפרים בנובמבר" אינו אחד מהם.

דבר נוסף הידוע לסופרים הוא חשיבות הדמות הנוספת: כדאי לצרף לדמות הראשית שלך מישהו שידגיש את תכונותיה, יוציא ממנה רוך וחמלה, לפעמים תובנות מעמיקות. זה יכול להיות אדם בכל הגילאים (מומלץ ילד או קשיש) או בעל חיים - כל יצור יתאים פה. הדמות הנלווית מאפשרת לנו לפרש את מה שכתב הסופר באופן שאינו אפשרי בלעדיה. במקרה הזה מצוות לראשית – אשה בת 33 , השולטת ב 11 שפות, ומתנהגת באופן ילדותי וחסר גבולות (יכול להיות שבאיסלנד זו הנורמה, מה אני יודעת) - ילד בן ארבע, חרש ואילם שאינו רואה טוב, שאמו החד הורית צריכה להיות בשמירת-הריון.

בין לבין חווה הראשית התרסקויות בחייה האישיים – בעלה והמאהב שלה עוזבים אותה באותו יום, היא דורסת אווז (זה סימן לעוד כמה בעלי חיים אותם תקריב הסופרת על מזבח סיפרה), זוכה בהגרלות ומגיבה לכל התהפוכות האלה בשיוויון נפש מעורר קנאה ממש.
הספר נכתב על ידי סופרת איסלנדית, שהיא גם מרצה לתולדות האמנות. אני לא יודעת איזה מין מרצה היא אבל בתור סופרת היא די בינונית. הכתיבה אמנם קולחת, האירועים קורים בקצב מהיר, אבל הסיפור אינו מתארגן, ונשען על מוזרותה של הראשית ועל תיאורי נוף שהוא בוודאי יפה. זה ספר גימיק שנדיבים ממני ודאי יראו בו עומק שאני לא ראיתי או עניין שאותו לא מצאתי. בעברית: אותי הוא בעיקר שיעמם.”