#
יש אנשים שאומרים "החינוך מתחיל בבית". בחלקו הם צודקים. הבית הוא קרקע הצמיחה של האדם שגדל בו. יש להניח שאת נימוסי השולחן, הנטייה הדתית, הכיוון פוליטי אדם שואב מביתו. אבל יש עוד מקורות לחינוך והעיקרי בינהם הוא האווירה החברתית השוררת בזמן שהצעיר גדל – משהו בין הגילאים 11 – 18. אלה הגילאים שהאדם אינו עוד ילד וצורכי התלות שלו מתמודדים עם הצורך בעצמאות. ואחד הגילויים של העצמאות הוא לעשות את ההפך ממה שהוא למד עד כה, לקרוא תיגר על מי שנתפס כבעל סמכות – הורים ומורים בעיקר. לפעמים זו "הכרזת עצמאות על תנאי" – המון ויכוחים בלי ללכת עד הסוף. לפעמים הצעיר משוכנע שיש להכריז על מדינה כולל גיוס צבא, כדי להשיג את העצמאות המיוחלת.
הספר הקצר הזה מביא שני צדדים: מצד אחד – מורה עם ערכים הומניסטיים. מהצד השני תלמידיו – קבוצה של 25 בנים שחלקם מבולבלים על ידי אידיאולוגייה "חדשה" של מה שראוי לחשוב ולהגיד.
מסתבר שביוני 1935 נחקק בגרמניה "חוק בריאות הלאום" חוק פלילי שאיפשר לנקוט אמצעי עונשין על עבירות נגד "בריאותה של תחושת הלאום"... החוק הזה עומד בבסיס הסיפור כאן. המורה על סך ערכיו "הישנים" מנסה איכשהו להדביק את השינוי בערכים ובדגשים, בין השאר ביחס ל"אמת", הוכחת אשמה, לנישה ואמונה באל.
פון הורבאט מנסה להציג אליגוריה של ערכים הומניסטיים הנתקלים ב"אמיתות" פשיסטיות. האם מותר למורה לומר לתלמידיו, נניח, שכושים הם בני אדם כמוהם? אולי אסור לו לרמוז שהשלטון טועה? האם ראוי שמורה יספר אמת כעד במשפט? אולי הוא צריך להתיישר עם האמת של התובע? הסיפור משועבד לאידיאולוגיה ההומניסטית שפון הורבאט – נצר לאריסטוקרטים ובן לאב דיפלומט – האמין בה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
קשה לומר שהספר מעניין – הוא מטיף, לא תמיד קוהרנטי, לא תמיד ברורה מטרתו. אבל לא היה לי ספק בכנות כוונותיו של הסופר – שכתב אותו ב-1937, בגלותו באוסטריה, זכה עבורו לתהילה רגעית ונהרג בתאונה טפשית בפריז ב-1938. הספר נכלל בתוכניות הלימודים בגרמניה ואוסטריה עד היום.
ואני חשבתי שהסיפור די פרימיטיבי, מייצג את הסיגנון הסנטימנטלי–אידילי של הספרות הגרמנית. ולו לא היה זה סופר היוצא (בין השאר) נגד תורת הגזע של הנאצים, שספריו הוחרמו ואף נשרפו על ידי הנאצים – הספר כנראה לא היה יוצא לאור היום ונשאר בתוכנית הלימודים בגרמניה.


















