#
פנדורה נוצרה כעונש על מתן האש לבני האדם. האלים נתנו לה מתנות רבות ערך – יופי, כישרון מוסיקלי, יכולת ריפוי. אבי האלים נתן לה תיבה – ואת הסקרנות. אפומאהוס, אחיו של פרומתיאוס, התאהב בה, למרות אזהרת אחיו לא לקבל מתנות מהאלים. הוא הזהיר אותה לעולם לא לפתוח את התיבה, אך יום אחד גברה בה הסקרנות והיא פתחה את התיבה.
מהתיבה השתחררו עוני וחולי, מגיפות ורשע. פנדורה המבוהלת סגרה אותה – מאוחר מדי, כי כל הרעות השתחררו לעולם שהיה עד אז נעים וטוב. היא גם סגרה אותה מוקדם מדי – וכלאה בתוכה את התקווה. העולם הפך מפחיד ועצוב ומסוכן, ואנשים לא צחקו בו עוד. אחרי זמן היא פתחה שוב את התיבה ושיחררה את התקווה.
הסיפור המיתולוגי המקסים (מי שיתאמץ יפגוש בו את סיפור גן העדן ועץ הדעת שלנו) שימש השראה לסיפור הזה.
זה סיפור אפוקליפטי על מגפה המשמידה את רוב המין האנושי ועל ניצולים והישרדות. מבחינות מסויימות הוא דומה לסיפורים אפוקליפסיים אחרים. מגפה שפגעה בבני אדם הפכה את הנגועים ליצורים חסרי יכולת חשיבה, קניבלים הרעבים לבשר אדם (יסתפקו בעכברושים אם לא יהיה אדם בסביבה) הוא עוסק – דרך חלק מהדמויות – ברעות החולות הקיימות בעולמנו. מדענית תאבת ידע, המשעבדת כל חלק אנושי בה לטובת הידע המדעי. חייל שהמוטו שלו "להשמיד (את האוייב) ולהגן (על כוחותינו)". טירון בור, הנצמד למי שהוא מזהה כחזק. הקבוצה מנסה להגיע למקום כלשהו, כשבאמתחתה רק התקווה (מהפיסקה הראשונה) בלי שום דבר אחר שיתמוך בה.
הספר מעניין ומותח מאד. הוא מאשש את מה שאנחנו נוטים לא להאמין בו – במלחמה נגד צורות חיים פרימיטיביות בהרבה (כמו חיידקים ופטריות), המין האנושי על התפתחותו ויכולותיו, עלול להיות מובס. למעשה דווקא הקידמה והפיתוח עלולים להכשיל את השורדים.
הסיפור הוא עצוב וקודר ומפחיד, אך כשסיימתי אותו הבנתי שהוא למעשה עוסק בתקווה, אם כי במקרה הזה - לא התקווה שלי.


















