#
כשקראתי את "המאורות" – ספרה השני והמעוטר של קטון - מה שהציק לי בו היה בעיקר הפטפטנות הנוקדנית של הסופרת. הסיפור מזדחל לו, מתפתל לו, מתארגן לו סביב הגיגיה של הסופרת, ואינו מצליח להתחבר, אלי לפחות. זה ספר עתיר עמודים, שנטשתי אחרי 122. פשוט שיעמם אותי קשות.
הספר הזה – ספר הביכורים שלה – קצר יותר – "רק" 350 עמודים. אבל רוב הסממנים של ספרה השני נמצאים גם בו. כתיבה מפוזרת, סיפור שעסוק בהגיגיה של הסופרת ובעיקר חוסר מהותי בהיגיון סיפורי. הרגשתי שהדיאלוגים עוסקים ביצורים מהחלל ולא באנשים בשר ודם. והנושא שבכריכה האחורית מתואר כ"שערוריה בתיכון – המורה לג'ז שוכב עם ויקטוריה מכתה יב'..." מטופל בדרך שמצד אחד נראית תמוהה ומצד שני משעממת ומתישה. ונטשתי (גם) אותו שלא כדי לשוב לקטון.
אני באמת תמהה על פרסים ספרותיים – גם הספר הזה זכה בפרס – "אורנג' לנשים" (כלומר רק סופרות יכוות לזכות בו. אני בטוחה שאם אין עדיין פרס ספרותי לסופרות עם עיניים ירוקות. מן הראוי שיהיה) ותהיתי לי את מה מציינת ועדת הפרס? את מינה של הסופרת? גילה הצעיר (היא היתה בת 22 כשכתבה את זה)? הגיגיה המפורטים? כתיבה טובה היא, לדעתי, תנאי הכרחי אך לא מספיק להגדיר ספר כטוב או אפילו כקריא.
הסופרת זכתה בפרסים ספרותיים נחשבים, ומשיטוט לא ממוקד באתרי ביקורות שונים ראיתי ביקורות חיוביות על ספרה זה ועל "המאורות" (שלטעמי יותר גרוע מזה). אבל לא הצלחתי להבין על מה ניתן הפרס. נראה לי שקראתי עשרות ספרים בינוניים כמוהו, שלא רק שלא זכו בפרס (בצדק, לטעמי) גם נשכחו מהר מאד. אז אני הולכת לשכוח את הספר הזה ביסודיות. מה שלא אשכח הוא שמה של הסופרת, שמספריה אזהר בעתיד.


















