מנהל המלון התורכי שמדבר אנגלית מתורכזת היה אומר את זה ככה: נקמה היא צלחת קרה הכי טוב.
באקדמיית גוגל טרנסלייט זה מיתרגם כך: נקמה היא מאכל הטוב ביותר שימש קר.
בעברית נראה לי שהכי פשוט זה: חַכֵּה, חַכֵּה...
והמהדרין מוסיפין: אני עוד אראה לך מה זה.
אבל זה הכי טוב בשפת המקור. גם הזנב הולך.
Revenge is a dish best served cold
אז הנקמה בספר הזה לא הייתה סתם קרה. היא הייתה קפואה. שלג. קרח. קרחון. טיטאניק. הנוקם חיכה וחיכה וחיכה עד להגשת הנקמה והקדיש לה שנים על גבי שנים של תכנון, לימוד, השקעה והירתמות טוטאלית למשימה.
זה מצד אחד. הצד של הקור.
מצד שני, אש הגיהינום שהנקמה תמיט על העולם תמיס גם את הגדולים והקפואים שבקרחונים.
בנסיבות אחרות ההתמסרות של הנוקם לנקמה הייתה יכולה להיות מרשימה ביותר: אוטודידקטיות מעוררת התפעלות, תכנון קפדני, התגברות על מכשולים, דבקות עיוורת במטרה, הקרבה עצמית, חשיבה מקורית ויצירתית.
אילו רק כל זה היה מנותב לעשיית טוב.
הנוקם הוא הסרצני. זירת ההכנות שלו נמצאת במזרח התיכון. החדש. החדעאש.
ונכון שלסרצני יש ארומה איטלקית כזו? מין ניחוח כזה של מאפיה סיציליאנית בראשות דון סיציליאנו עם פיצה נפוליטנית ופטוצ'יני וטורטליני ולינגוויני ופינגוויני ופגניני.
אז זהו, שלא. הסרצני מנשנש חמש מאפיות כאלה עוד לפני שהוא מצחצח שיניים.
קאט
בכוכב מרוחק מאוד מאוד שכנראה קוראים לו קריפטון, נולד היישר לתוך שריון מברזל תינוק פרי אהבתם של עטלף ועכבישה.
בקיצור, סופרמן+באטמן+ספיידרמן+איירון מן אול רולד אינטו וואן.
(סורי, גל גדות, טרם הספיקותי לבחון את כישורייך כוונדר וומן. וממילא פה אין מקום למגדריות, לגירל פאואר וכל השיט הזה. גבר זה גבר.)
נו טוב, זה לא באמת קרה. המצאה שלי. הספר הוא לא מד"ב ואין בו גיבורי על דימיוניים. יש בו גיבור אחד. בשר ודם. ונמסיס. אבל לא של נסבו. פי מיליונים יותר מנסבו.
קאט.
בינתיים, בכדור הארץ, בארצם של החופשיים וביתם של האמיצים.
היה היה ילד יתום בן לאם נרקומנית שאומץ ע"י זוג מיליונרים.
אם לילד היתום קוראים כריסטיאן גריי יוצאים מזה מאה וחמישים גוונים של אפור ואלף עמודים של זבל פורנוגרפי.
אבל אם קוראים לו סקוט מרדוק יוצא מזה ספר בנזונה.
קאט
קופצים עשרים-שלושים שנה קדימה.
סקוט מרדוק הוא כבר לא ילד. הוא בוגר.
מה זה בוגר? גדול.
מה זה גדול? כביר.
כביר זה גם אכבר. וגם אללה הוא אכבר.
קאט
היה היה סרצני.
היה היה סקוטי.
ואיזה ספר אחושילינג יצא מזה.
כשקראתי את הספר הכל התערבב לי. מציאות ובדיה, ספר וסדרה, פרוזה ועיון, החיים והדימיון. העונה השלישית והרביעית של הומלנד התערבבה עם מחול החרבות של טראמפ בסעודיה ועם הדגלים השחורים של דעאש שקראתי במקביל ועם הדלת הפתוחה של אנגלה מרקל ועם המאמר של גיא בכור על האיסלמאיזציה של גרמניה שבפרנקפורט, למשל, יותר ממחצית התושבים הם מהגרים וברובם מוסלמים ועם החרם של הסונים על קטאר ועם המציאות של הפיגועים באנגליה וגז הסארין בסוריה ועם סול ברנסון וקרי מתיסון ודר עאדל ואל זרקאווי ואל בגדאדי ואל קעידה וג'בת אל נוסרה וג'יהאד וחיזבאללה ובן לאדן וטליבאן ואפגניסטן ומערות וכל הכיף הזה.
וזה מתעתע. ומפחיד רצח.
המחשבה על כך שממש עכשיו יש בעולם סרצנים כאלה שנושמים חמצן מעוררת פלצות. אבל אם יש סרצנים, יש גם סקוט מרדוקים אז זה אמור להתאזן. איכשהו.
ויש את טרי הייז וזה הכי חשוב. (לתשומת לבך, מיכל המודאגת.)
ומגיעות לו מחמאות מפה ועד לקריפטון.
הנה רק שתיים, לדוגמית:
# אם טרי הייז, המו"ל שלו והעורך שלו היו קצת יותר גרידיים והייתה להם אוריינטציה פיננסית פרופיטרית מיקסומית, הם היו יכולים לעשות מהספר הזה יופי של טרילוגיה. כי אם כבר תיאטרון - למה לא לחלק את ההצגה לשלוש מערכות? לדעתי יש פה די והותר תוכן וחומר להחזיק גם שלושה ספרים. אולי רק עיבוי קל והופ... טרילוגיה.
אז תודה על הנדיבות, על הריכוזיות ועל חוסר האנוכיות שהניבו ספר שהוא מופת לכתיבת ספרים.
# המחמאה השנייה עלולה להישמע כמו עלבון, אבל היא בכלל לא.
טרי הייז יכול לנוח. השיא שלו נמצא מאחוריו. ספר יותר טוב מזה הוא כבר לא יכתוב. גם אף אחד אחר לא. שיישב לו בנחת ויתרכז בלעבד אותו לתסריט. כי אם את משחקי הכס הפכו לסדרה, למה לא את משחקי הקץ?
מה פתאום?
אל תקשיב לשטויות שלי, טרי. תכתוב, וכמה שיותר מהר.
היי, הוא כבר כתב.
The year of the locust
שנת הארבה.
בעברית בטח יקראו לו הרבה ארבה.
ואפרופו שמות.
מקריאת ביקורות על הספר הבנתי שהשם שלו מעורר תמיהה ואף לגלוג. לי לא הייתה שום בעיה עם השם והרי אני מתייצבת להגנתו. מי שלא רצה אותי כראש חבר המושבעים יקבל אותי כשופט.
לבד בתיאטרון המוות – הפולמוס
טיעון ראשון
זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
לבד + תיאטרון = תיאטרונטו
יכולנו להיתקע עם 'תיאטרונטו מוות'.
(תיאטרונטו מוות זו הצגת יחיד שאתה מבקש נפשך למות בעודך צופה בה. קרה לי פעם. ואפילו לא היה בה עירום.)
טיעון שני
אם חושבים על זה, הרי העולם כולו במה ואנחנו שחקנים, נכון? אז הנה לנו הצגת יחיד של שחקן אחד בְּעולם שמחשב את קיצו לאחור.
ולכן: לבד. תיאטרון. מוות.
טיעון שלישי
לוקיישן לוקיישן לוקיישן.
טיעון רביעי
מה לעזאזל כבר אפשר לעשות בעברית עם I am pilgrim?
הצליין
אני צליין
מעשה בצליין
מישה בחמישה צליינים (פחות ארבעה)
היה היה צליין בודד
צליין קטלני
שליחות צליינית
צליין שליחותי
צליין אחד נכנס לבר
שליחותו של הממונה על צלייני אנוש
אלף צליינים לא יצליחו לצליין אותי
עיין ערך צליין
הטוב הרע והצליין
הצליין מארץ עוץ
בניגוד להוראות הצליין
אל תקרא לי צליין
ארבעה בתים וגעגוע לצליין
טיעון חמישי
מצדי שיקראו לספר גוזדילק צ'וקבוזיליומק למנשלופוליס טוטקולחושקשוקי.
לא איכפת לי. זה אחלה ספר שבעולם.
אובר אנד אאוט.
# # # # #
תגידו, איך אנחנו עם תורכיה בימים אלה?
ממש בא לי על חופשה בבודרום.

















