<mark>נעה ידלין</mark> היא כלת *פרס ספיר. הופתעתי כשהיא זכתה בפרס על "בעלת הבית", אבל מה אני מבינה בפרס ספיר. את "שטוקהולם" שלה אהבתי מאוד אבל עדיף שלא היה פורץ מדפי הספר ומקבל חיים כסדרת טלוויזיה שמאוד קלקלה את חוויית הקריאה ומאוד לא מומלצת. לא לפני קריאת הספר ולא בסופו. פשוט לא.

הדבר שהכי זכרתי מ<mark>נעה ידלין</mark> זה את מבנה השיחות שלה. הוא אמר, והיא אמרה, והוא אמר, והיא אמרה, וכך בלולאה כמעט אינסופית. פשוט בלתי נ

הספרים קוראים לי בחנות הספרים בקולותיהם השונים. לפעמים זה הסופר ששמו מתנוסס על הכריכה, והוא הבטחה שלא הכזיבה, ואני מיודעת איתו מספריו הקודמים (אף שהוא איננו מכיר אותי. מין ידידות חד צדדית שכזאת), לפעמים הציור על הכריכה קורא לי, לפעמים שם הספר, שזכה ליחסי ציבור דחפניים ואגרסיביים, כאילו היה נוזל כביסה או גבינה מיוחדת, לפעמים שם הספר וכריכתו מוכרים לי מסימניה, אף שאינני זוכרת אם לרע או לטוב, לעיתים

רונה גלזר-גלנטי, סופרת בהתהוות שנשואה לארכיאולוג אנין טעם לא מצליחה להתקדם עם הספר שלה מאז ההריון, והבן שלה כבר בן עשרה חודשים.
לא רק עם הספר שלה היא לא מצליחה להתקדם, היא גם לא ממש מצליחה לקרוא ספרים טובים, כמו שהיתה קוראת פעם.
בלילות ללא שינה עם בנה התינוק, אין הורה שיכול שלא להזדהות עם הדמעות של רונה כשהיא מתיישבת סוף סוף עם התינוק שזה עתה נרדם בזרועותיה בשתיים בלילה ומגלה שהשלט של הטלויזיה מונ

#
10 חודשים בחייהם של זוג ישראלים, הורים לשתי בנות, מרקע בורגני ו"מקובל", שהחליטו לעבור לגור בשכונת מצוקה בה מחירי הנדל"ן זולים, כדי שבעוד חמש/עשר/חמש-עשרה שנים יוכלו לומר "לא נולדנו עשירים אבל עשינו החלטות נבונות והיום אנחנו קוצרים את הפירות". כמו ישראלים רבים (יכול להיות שגם לא-ישראלים לוקים בזה?) מה שהכי חשוב בעולם הוא מה חושבים עלינו. האם אנו מתאימים למשבצת הנכונה? האם אנחנו חיים חיים טובים,

את <mark>נעה ידלין</mark> הכרתי מ 'בעלת הבית' המוכר שזכה בפרס ספיר והנה נקרה לדרכי גם 'אנשים כמונו', שהתחלתי אותו לפני שניים שלושה שבועות וסיימתי אותו היום. כעת מתיישב מול המחשב מנסה לנסח מחשבות שונות הבאות והולכות, הולכות ובאות. העלילה די פשוטה, האורכת כשנה, משפחה שעברה לאזור מפוקפק בתל אביב, זוג הורים – אסנת ודרור, שתי בנות – חנה וחמוטל, מגלה עולמות שונים סביבה המפרים את שלוותה. עולמות שונים המערערים את השקט

יה אללה שלך <mark>נעה ידלין</mark>, איך את כותבת!

ידלין כתבה ספר על אנשים כמוני וכמוך. אנשים מכאן, על מצבים שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בהם, ולכן החיבור וההזדהות עם הדמויות היא מיידית.ה"ישראליות" מאוד נוכחת לאורך כל הספר.


דרור ואסנת בני זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לחמוטל וחנה כשהם עושים צעד ומחליטים לעבור דירה בשכונה השוכנת בדרום העיר. זוהי הזדמנות עבורם לשפר את מצבם הכלכלי ע"י מעבר לשכונה

ההגמוניה שאינה מודעת לאי הגמונויותה

לבטח זיהיתם את מקורה של הפרפרזה שעשיתי לדבריו של אבישי בן חיים, על משפט המחץ הבלתי נשכח שלו, "ההגמוניה שאינה מודעת להגמונויותיה," אבל זה מה שהרגשתי בשעה שקראתי את הספר הנפלא של <mark>נעה ידלין</mark>, בעלת הבית, המספר על נפילתן של האליטות הישנות, וחשבתי לעצמי איך זה ששתי אמירות, או תיאוריות (או פיק תיאוריה), אומרות כמעט את אותו דבר, רק שהמגמה של כל אמירה מנוגדת האחת לשנ

ספרה הראשון של <mark>נעה ידלין</mark> שאני קוראת.
תחילה סגנון הכתיבה שלה מאוד עיצבן אותי... היא לא מפרידה בין השורות כשהיא כותבת שיחה בין אנשים, לא שמה נקודותיים ולא מרכאות. נוצר לנו טקסט עמוס שמתאר שיחה בין אנשים שלא הכי ברורה. ממש כמו שמישהי כתבה פה באחת הביקורות: השיר של אתי אנקרי עולה לראש: אז הוא אמר לה והיא אמרה לו...כשהוא אמר לה...
בהתחלה חזרתי לקרוא כל פסקה כזאת פעמיים כדי להבין מי אמר מה למי.
אבל

תחושה אופטימית אופפת אותי, שקרוב היום שבו אצליח לפצח (ולנסח !) את הבסיס המשותף לרוב הסופרים הישראליים מדור "הגל החדש", העכשווי; נראה לי שזה הולך להיות משהו שקשור לעומס "התובנות" שהם מלעיטים בהן את ספריהם ומהם – ישר עלינו; מעין מוטאציה גנטית מוקצנת ומופרכת של "פולקלור אמרות השפר בבסיסי צה"ל", עליהן נהגנו להסתלבט בטירונות ולעיתים אפילו ביומיום של השירות ("הבסיס הוא שלך – השכם להרגו !" וכיוצא באלה),