נישא על גבי השבחים של מבקרי סימניה, ציפיתי לספר מתח יוצא מגדר הרגיל.
קיבלתי ספר משעמם, נמרח ולגמרי בזבוז של זמן.
לא אבזבז זמן נוסף כדי לכתוב כמה הוא גרוע.

נעה ידלין היא כלת *פרס ספיר. הופתעתי כשהיא זכתה בפרס על "בעלת הבית", אבל מה אני מבינה בפרס ספיר. את "שטוקהולם" שלה אהבתי מאוד אבל עדיף שלא היה פורץ מדפי הספר ומקבל חיים כסדרת טלוויזיה שמאוד קלקלה את חוויית הקריאה ומאוד לא מומלצת. לא לפני קריאת הספר ולא בסופו. פשוט לא.

הדבר שהכי זכרתי מנעה ידלין זה את מבנה השיחות שלה. הוא אמר, והיא אמרה, והוא אמר, והיא אמרה, וכך בלולאה כמעט אינסופית. פשוט בלתי נסבל. וזה חזר גם בספר הזה וביתר שאת. אביא ציטוט בסוף, למה שרק אני אסבול? רבים מתלוננים על זה בביקורות שלהם על ספריה, אז אני רק יכולה להניח שנעה ידלין לא קוראת ביקורות של קוראים בסימניה.

לא נהניתי במהלך קריאת הספר. נאבקתי להמשיך, אבל השתלטה עליי מעין נחישות לסיים אותו "כי אם כבר הגעתי עד כאן, אז אני כבר אמשיך." ושוב נשאלת השאלה הנצחית האם זה בזבוז זמן להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו או שזה בזבוז זמן להגיע לחצי ספר ואז לזנוח אותו.

הספר נראה מבטיח כי הוא של סופרת שהוכיחה את עצמה, לפחות אצלי, וגם אהבתי את השם שלו, "אנשים כמונו". זה כבר נותן לך תחושת הזדהות. לא תרצה לקרוא על אנשים כמוך?

אז האנשים האלה הם זוג בורגני בתחילת שנות הארבעים עם שתי בנות בבית ספר יסודי שעוזב את מרכז תל אביב בגלל מחירי הנדל"ן ועובר לגור בשכונה מתחדשת, מה שנקרא, בדרום העיר. מה שנראה כמו תחילתה של גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה, שבה אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה עוברת לשכונות חלשות, לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה החלשה. זה נקרא מתחם או אזור שלוש-חמש ולא הצלחתי להבין אם זה אזור אמיתי או שהומצא ע"י הסופרת. מה שכן, כשניסיתי לבדוק זאת, גיליתי שיש ערך שלם בוויקיפדיה שמוקדש לשכונות בתל אביב, ושעליהן נמנות שכונות עם שמות מפתיעים כמו צוקי אביב, שכונת רמת השרון, צהלון, פרדס דכה, רמת הטייסים, אורות, ישגב ו...שיכוני חיסכון. ושיפו א' קפצה כיתה כי יש יפו א', ג' ו-ד', אבל אין יפו ב'.
אז האישה, אסנת, מנהלת באיזו רשת שיווק ואחראית על תצוגת המדפים בחנויות הרשת, והבעל, דרור, הוא איש הייטק שמנסה לתכנת איזה אלגוריתם שיגן על ילדים מפני **תוכן פורנוגרפי, ולצורך המחקר יושב שעות מול המחשב בבית וצופה ב... ובכן, תוכן פורנוגרפי. הכל בשם המחקר. מעניין מה הכרישים היו חושבים על זה.

יותר מכל דבר, במהלך הקריאה, עלתה לי בראש מילה אחת. גרפומניה.
לְהִיטוּת אַחֲרֵי כְּתִיבָה סִפְרוּתִית בְּלֹא כִּשָּׁרוֹן וּבְלֹא רוּחַ יְצִירָה, גִּבּוּב דְּבָרִים נְטוּלֵי עֵרֶךְ סִפְרוּתִי אוֹ אָמָּנוּתִי.
זה מעליב. ואי אפשר להגיד שאין לידלין כישרון ורוח יצירה ושהיא מגבבת. היא סופרת מוכחת, כלת פרס ספיר מיינד יו, ולא איזו פקאצה שחייבת לפרסם את הגיגיה בהוצאת ספרים עצמאית קקמייקה כי העולם פשוט חייב לקרוא את מה שיש לה להגיד, אבל זה מה שהרגשתי לגבי הספר הזה. שהוא קצת מיותר. ומרבה במילים, ואין בהן צורך.
להג לרש. הוצאת להג לבטלה.
ראובן תיאר ספר אחר שלה, "הספר הלא נכון", כמתיש, דחוס ועמוס לעייפה, וזה מתאר היטב גם את הספר הזה.


בסוף לא הגעתי לסוף. עצרתי בעמוד 170, שני שליש הספר, כי מה לעשות? זה ספר לא משהו.
ולא נראה לי שאקרא עוד ספרים שלה.


הבטחתי ציטוט:
"הוא שאל, אז מה, מה הקטע שלו? וליאור שאל, של ישראל? ודרור לא השיב, וליאור אמר, מה זאת אומרת, מה הקטע שלו, ודרור שאל, הוא עובד? יש לו משפחה? ושני אמרה, זה עובד זה, וליאור אמר, עבריין, ואסנת שאלה, עבריין? וליאור אמר, אלא מה, ממה הוא מתפרנס, הוא כל היום בבית, ואסנת שאלה, אבל מה זאת אומרת עבריין? מה, מאיזה סוג? וליאור אמר, אני יודע, סוג עלוב, ודרור שאל, מה, מה, הוא גונב? הוא... הוא ..." אני עצרתי. פה. הפיסקה ממשיכה.


*שתי הערות על פרס ספיר:
1. אם מאיה ערד לא זכתה בפרס ספיר, אז מה הוא שווה? (היא הייתה מועמדת שלוש פעמים, טרם ששונה התקנון כך שמחבר הספר המועמד לפרס יהיה אזרח ישראל או תושב קבע בה, שמרכז חייו בישראל). גם אשכול נבו לא זכה. גם עידית אלנתן לא. ועוד רבים וטובים אחרים.
2. אם יעל הר לא חברה בוועדת פרס ספיר, אז מה הוא שווה? (וזו רק תחנה בדרך לוועדת פרס נובל)
לקריאה נוספת
https://tinyurl.com/mw2y6znx

**אפרופו תוכן פורנוגרפי, האם ידעתם שאתר הפורנו הפופולרי בעולם נקרא פורנהאב ושהבעלים החדש שלו הוא רב אורתודוכסי?
שהרי זו מצווה גדולה בתורה להפיץ תוכן פורנוגרפי.
לפה באמת נכנסים בגלל המאמרים
https://tinyurl.com/4n2376tj

מאיה ערד היא הסופרת האהובה עליי. היא מושלמת. היא בדיוק מה שאני אוהבת לקרוא ושכמוה הייתי רוצה לכתוב. היא אחת ואין שנייה לה. קראתי את כל ספריה ואני תמיד שמחה לחזור אליהם. את הספר הזה קראתי לפני שנים ועכשיו קראתי אותו שוב.

לא כל מורה או מרצה לספרות יכול להיות סופר או ללמד בסדנת כתיבה ולא כל סופר יכול להיות מורה או מרצה לספרות או ללמד בסדנת כתיבה. לא כל סופר יכול להיות ורסטילי ולכתוב גם רומן, גם סיפורים קצרים, גם נובלות (ואל תשאלו אותי מה ההבדל בין סיפור קצר לנובלה), גם שירים, גם ספרי ילדים, גם חלופת מכתבים, גם רומן בחרוזים, גם יצירות של המשתתפים בסדנאות הכתיבה, גם סיפורים בני שורה אחת או שתיים וגם הרצאות ברמה אקדמית.

ואז גם לכתוב ביקורות מלומדות ברמה אקדמית על כל אלה.

ולא כל מי שאוהב לקרוא ספרים בהכרח אוהב ספרות כמגמת לימוד אקדמית ורוצה לשמוע הרצאה על ספרות.

מאיה ערד יכולה להיות הכל ולכתוב הכל. נדמה לי שהיא אפילו הוציאה ספר עיון עם בעלה רויאל נץ (נץ מלכותי. אפרתי תיקנה אותי שהשם הוא Reviel ולא Royal, אז הוא נץ רגיל אבל עם שם בהחלט לא שגרתי). מאיה ערד מראה שהיא יודעת לעשות את כל זה, ולא רק בספר הזה. וצר לי, אבל לפעמים זה משעמם ואף מייגע וחופר. שלוש מילים שלא חשבתי שאגיד על מאיה ערד.

מצד אחד, בספר הזה יש סיפורים קצרים שרובם יפים ומעניינים וקולחים ומרתקים ומסקרנים וכתובים מעולה, שאדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, כתב. שזו כמובן מאיה ערד.
מצד שני יש הרצאות ארוכות ומלומדות של מיטל עינב, ד"ר לספרות. שגם זו כמובן מאיה ערד. סתם שבריר של דוגמית קטנה, "כל תיאור ספרותי נמצא על איזשהו רצף בין שני קטבים, הקוטב המטונומי-מטאפורי והקוטב הליטרלי או המוחשי."

ויש גם את סיפור המסגרת שכל אלה משתלבים בו, שכמיטב המסורת של מאיה ערד, הוא... איך נאמר את זה בקצרה? מושלם. לטעמי.

אבל לא בא לי לקרוא הרצאות על ספרות. אף פעם לא חיבבתי את שיעורי ספרות. חוץ מאשר ניתוח של המחזה "כולם היו בניי" של ארתור מילר שהיה דווקא בשעורי אנגלית, סבלתי בשיעורי ספרות ועשיתי הכל כדי להימנע מקריאת החובה, כי לקרוא יצירה ספרותית לא צריכה להיות חובה, מה גם שמי שהחליט שדווקא אלו הן היצירות הספרותיות שאותן חובה לקרוא, לא תמיד צדק, לפחות לטעמי.

אבל אם כבר חייבים לקרוא יצירות, למה בעצם שהספר הזה לא יהיה קריאת חובה?
מלבד היותו רומן מרתק, הוא ספר על ספרות. יסודות הספרות, היסטוריה של הספרות, ספרות השוואתית, מונחים בספרות, סיפורים קצרים ועיסוק בחייו של הסופר. מוזכרות בו יצירות ספרותיות לרוב ואני מאמינה שמאיה ערד קראה את כולן, זה לא סתם ניים דרופינג.

אדם טהר זהב הוא סופר של סיפורים קצרים שכבר כמה שנים לא כתב שום דבר וחי על אדי הדלק והתהילה של ספריו הישנים. הוא אדם די לא סימפטי, קנאי וממורמר. הוא מרגיש שסיפורים קצרים נתפסים כז'אנר נחות, שהם נחשבים רק תחנה בדרך לעבר רומן אמיתי שאליו הוא לא מגיע, וכועס על כך שכל ברנש אקראי שכתב איזה סיפור קצר על זיכרונות משפחתיים נחשב לסופר, ואף מוזמן לשבת לצידו ולצד סופר אמיתי בפאנלים מקצועיים. הוא גם מתקטנן על סידורי הישיבה בפאנלים האלה. הוא גם די מבואס שלא רק סיפוריו הם קצרים, אלא גם קומתו. כאילו מישהו עושה לו דווקא.
האמת? לא הצלחתי להבין ממה הוא מתפרנס. הוא לא הוציא ספר כבר כמה שנים, הוא מלמד פה ושם בסדנאות כתיבה מעוטות משתתפים שהוא מזלזל בתלמידיהן, מדי פעם סיפור ישן שלו מתפרסם באיזו אנתולוגיה או שסיפור מגירה שלו מתפרסם במוסף לחג.

ואז אחת, עינב מיטל, ד"ר לספרות, כותבת עליו מאמר ביקורת ארסי וקטלני במוסף החג של "הארץ", ממש אכזרי ומעליב. היא מכריזה על לא פחות מסוף עידן הסיפור הקצר שהוא המייצג הגדול שלו. הוא רותח מכעס, נעלב ומושפל, ומחשב בינו לבין עצמו מה רמת החשיפה שהמאמר זכה לה, והאם אנשים עושים את עצמם שהם לא קראו אותו או שהם באמת לא קראו.

רצה הגורל (רצתה מאיה ערד) שהשניים ייפגשו, ולאחר טעות קלה בזיהוי, הסופר מפתח אובססיה לזו שקטלה אותו. הוא מאמין שמי שנתנה לו את מכת המוות הספרותית תוכל גם לתת לו את התרופה, ברמה המקצועית. הוא גם חולם עליה ברמה הרומנטית. סוג של תסמונת האישה המוכה בזעיר אנפין.
והיא חופרת. כמה שהיא חופרת. ואת מאמר הביקורת הארוך והמלומד שלה נגד הסיפור הקצר אפשר לזרוק לפח. קשקוש בשכל. אדם טהר זהב, יציר כפיה של מאיה ערד, כותב סיפורים קצרים פנטסטיים שתענוג לקרוא.

שמחתי לגלות שחלק מהסיפורים הקצרים שנכתבו בספר עובדו, בצורה זו או אחרת, כולם או רק הגרעין שלהם, לספרים של מאיה ערד. הם לא בוזבזו כסיפורים קצרים, ובכך אני בעצם מחזקת את מה שאדם טהר זהב בורח ממנו כל הזמן, שסיפור קצר הוא רק תחנה בדרך לרומן.

כך מתארת מאיה ערד את אדם טהר זהב (שהוא מאיה ערד) באנתולוגיה של סיפורים קצרים.
"אדם טהר זהב, יליד ,1965 מהבולטים בין סופרי דור הביניים, פרסם חמישה קובצי סיפורים. סיפוריו הרהוטים, מלאי ההמצאה, המשלבים עלילה מרתקת עם עין מבחינה וכוח תיאורי נדיר, הקנו לו את תואר 'אמן הסיפור הקצר'."

בדיוק.

מה יהיה איתך, עידית אלנתן? את עושה לי את החיים קשים לאללה. וזה לא סתם שאני מזכירה את אללה.
ארבע פעמים (נראה לי, כבר הפסקתי לספור) קראתי את הספר שלך במחשבה שהפעם זה יקרה, הפעם אני אוכל לכתוב עליו ולהפיץ את שמו ברבים, ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב עליו.
נעתקו המילים ממקלדתי.
מין הרגשה כזו שכל המוסיף גורע ושאין צורך להרבות במילים אלא רק להניח את זה:
מותו של אהרון אלקלעי | עידית אלנתן | חובה

אז אולי אני אשתמש בנוסחה המנצחת של מה אני יודעת על...
אז מה אני יודעת על בולגריה? סתאם...

מה שכן, ידוע שסניף של בולגריה הקטנה נמצא ביפו ושם גרים אהרון אלקלעי הבולגרי ומשפחתו. מעניין שגם הספר הקודם של עידית אלנתן "בניגוד להוראות היצרן" התרחש ביפו.אז אם הייתי צריכה להמר איפה גרה עידית אלנתן או מה מקור ההשראה שלה זה היה הימור בטוח.
יש את יפו המעורבת, המלוכלכת, הענייה, העלובה, האותנטית, אם תרצו;
ויש את יפו של הביוקר, המתחדשת, היפה, הנחשקת עם הבתים המשופצים ומתחמי היוקרה של העשירים.
אז אהרון אלקלעי גר שם, בצד האותנטי של יפו, עם משפחתו. ואיזו משפחה, אללה יסתור. שוב אללה.
על אהרון אלקלעי, ליכודניק של פעם, אפיקורס שונא דת ודתיים אפשר להגיד "את אשר יגורתי בא לי".

הבת השרלילה שלו, טיפוס מוחצן, בוטה, עם תועפות של ביטחון עצמי וכנראה מראה סקסי בטירוף, טורפת גברים וגברים נטרפים עליה, התחתנה עם מוסכניק ערבי מוסלמי והביאה איתו ארבעה ילדים, הבכור שבהם חמאסניק בהתהוות. יש לה פה גדול כמו ג'ורה והיא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה שכמובן מעוטרת בציפורניים מלאכותיות ארוכות המעוטרות בנצנצים.

הבן שלו לוזר אטומי, לא יוצלח על סטרואידים, שבטיול של אחרי צבא (למרות שלא סיים צבא) לקח בגואה איזו פטריה שדפקה לו את הראש כאילו שלא היה מספיק דפוק. בטלן מובטל בן 40 ועדיין גר עם ההורים אחרי שהיה בקשר עם מישהי בגיל של אמא שלו, מחטט במכולות אשפה כדי למצוא ענתיקות, נדלק על מישהי הרבה מעבר לליגה שלו וקצת חי בסרט שאולי יש סיכוי, ונמצא בתהליך של התחזקות והתחבר עם איזה רב בשקל שדי שוטף לו את המוח. מקרה אבוד.

הבת הקטנה שלו היא בבת עינו, משוש חייו, תפארת ראשו, נסיכת החלומות. אחרי שני דפקטים סוף סוף היא הגיעה, כליל השלמות. זה כאילו שיצאו לו שני נגטיב ואז הגיעה לו פוזיטיב, גם מבחינת הצבעים. אין שום דימיון, שום חיבור, שום מכנה משותף עם אחותה ואחיה. ויש לה שם שאין לאף אחת וכנראה גם לא יהיה. שם של מישהי שנועדה להיות אחת ויחידה, שנועדה לגדולות. היא הייתה במסלול של הצלחה אבל הלכה קצת לאיבוד והייתה שוברת לאביה את הלב אם הוא לא היה מת כבר בתחילת הספר.

הביקורת היחידה על הספר היא שהוא לא מספיק ארוך. וזו משאלת לב, לא ביקורת, כי הספר באמת מושלם. יש בו 6 דמויות ראשיות ולא מעט דמויות משניות ואני מרגישה שב-268 עמודים צנועים הכרתי את כולן, עבר הווה ועתיד.

עידית אלנתן היא בדיוק הסופרת שכמוה הייתי רוצה לכתוב ושאותה אני תמיד אשמח לקרוא. כתיבתה אינטליגנטית, צינית, עוקצנית ולעיתים מבדחת, עם הרבה פאנצ'ים מבריקים בשורה אחת, בלי יותר מדי קישוטים. היא מעבירה את המידע, ולא חוסכת במידע, מבלי לחפור. ישר ולעניין ועם הרבה מאוד עניין.

הנה ציטוט:
"לעיתים קרובות האשים את עצמו בחרפה הזאת, על שהניח לבתו להסתובב ככה חצי ערומה, ועוד בשכונה מעורבת - אף על פי שכל הבנות של השכנים הסתובבו ככה כל היום ואף אחת לא חזרה הביתה עם תינוק ערבי בבטן. בסתר ליבו תמיד ידע שיהיו איתה בעיות. הרבה שכל לא היה לה, אבל על כל גרם קלוש במוח, היו לה, לצערו אלף גרם בחזה. בחורים הסתובבו סביבה כל היום כמו זבובים. אבל במקום לגרש אותם כמו בחורה הגונה, היא זמזמה איתם וביחד מצאה את עצמה ברפש".

הייתי רוצה שעידית אלנתן תזכה ליותר הכרה והצלחה, קופתית וביקורתית. שהשם שלה יהיה יותר מוכר. זה מגיע לה.
אז יאללה, שתכתוב עוד.

את חותמת האיכות של יעל הר כבר יש לה: חמישה כוכבים. וכולם יודעים שיעל הר אינה נדבנית כוכבים...
אני ממליצה מאוד לקרוא את הביקורת של יעל הר ואלון אלפרט על הספר. הן ראויות לספר הרבה יותר מזו שאני קשקשתי.

יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה.

"לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר."

זה מופיע בשליש השלישי של הספר, ונאמר מפיו של ישראל אבידור, דמות סמכותית בואכה מטילת אימה, כשהוא מדבר אל יונתן. יונתן כהנוב, גיבור הספר. מבחינתי כקוראת אבידור ביטא במדויק את הרגשתי. הדיסונסס (ראיתם איך הבאתי אותה...) פה כל כך גדול שאפשר להנפיש אותו. זה כאילו שיונתן השב"כניק משיל את החליפה של הגבר-גבר כשהוא יוצא מהחמ"ל והופך ליונתן הקטן עם חור גדול במכנסיו, מין נעבעך כזה שלא מסוגל להסתדר עם מגבונים לחים ואישה שחופרת לו. אבל הוא הוא גם הרוויח את הזכות ללבוש חליפה של גיבורי על, ולא כתחפושת. נראה לי שזה כבר לא סוד.
יונתן נכתב בדיוק כך, כאדם מורכב, אולי אף חצוי, ובגלל זה קל לאהוב אותו, אבל גם לכעוס עליו. לכעוס? לפעמים בא לדפוק את הראש בקיר. אשתו המעצבנת תורמת לכך לא מעט. קלפטע מהספרים. אחת הבלתי נסבלות.

אני לא יכולה לומר שחלמתי על הספר שאלון יכתוב. חלמתי שהוא יכתוב במובן של רציתי שהוא יכתוב, לא במובן שהיו לי חלומות בלילה על הספר שאלון יכתוב. אבל לו היו לי חלומות כאלה אני לא חושבת שלשם הם היו מגיעים. לשב"כ. לאוויר. לגיבורי על.
זה בכלל לא היה הכיוון שחשבתי שהספר של אלון יילך אליו. לא הגיבור הזה, התכונות שלו, העיסוק שלו, קו העלילה הזה. חשבתי שהוא יילך בכיוון אחר, ארצי יותר, תרתי משמע.. שאלון יביא את התובנות וראיית העולם שלו שיודעת לתאר בדיוק כירורגי את הדברים הקטנים מבלי להיות טרחנית ומעיקה, בעודה פורשת גם את התמונה הגדולה. זו שמתארת גם את היער וגם את העצים, שניהם מזוקקים בדיוק במידה הנכונה. האמת שהוא עשה את זה, רק תחת סיפור מסגרת שאותי הפתיע.
ובאיזה אומץ הוא עשה את זה. כאילו, מה לאלון ולשב"כ? כולם יודעים שהוא בכלל במוסד.

היה רגע אחד שכל הבאסה של החיים התנקזה אל יונתן. הוא רק נחת מחו"ל, אשתו סיפרה לו שיש לה מישהו, האבא הדמנטי שלו נעדר מהדיור המוגן, הבוס שלו נוחת עליו בהפתעה ולופת ולא מרפה, מהדסק שלו בעבודה צריכים אותו דחוף למרות שהוא בכלל בחופש, אחותו עם הקטעים שלה ודעתה המפוזרת, עיתונאי מתעלק עליו עם כל מיני שאלות מוזרות ומפחידות, הילדים חולים, אשתו המעצבנת והבלתי נסבלת מנג'סת. כמה אפשר.
והרגע האחד שסיכמתי בחמש שורות פרוש על לא מעט עמודים, וכתוב כל כך יפה, ואתה מרגיש שאתה זה יונתן ובא לך לצרוח, חלאס! תרדו ממני! פאק פאק פאק!

אלון עשה דרך יפה, ולטעמי גם נכונה וחכמה, מכתיבת ביקורות על ספרים, לכתיבת סיפורים ועד לכתיבת ספר. לא כל אחד יכול וגם לא צריך לעשות אותה. אלון כן. גם השם שהוא נתן לספר, "באוויר" הוא כל כך אמורפי אבל גם כל כך עוצמתי ורב משמעות. על העטיפה אני דווקא לא משתגעת.
הספר של אלון יצא לאור בתקופת כתיבה לא טובה מבחינתי. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים, אולי ארבע, לאורך השנים, והמילים פשוט לא באו לי. גם עכשיו זו ערבוביה, אבל זה לא חדש אצלי. מגיע לספר יותר, אבל זה מה שהצלחתי. אני לא טובה בהסתכלות רוחבית, במבט על, בסיכומים, בניסיון להבין "למה התכוון המשורר". אני בדרך כלל נתפסת לאיזה פרט, קטן או לא קטן, שולי או לא שולי, וחופרת.
בגלל זה האיחור הלא אופנתי בכתיבה שלי על הספר. זשל"ב אפילו חשד שנתתי לספר חמישה כוכבים כברירת מחדל עוד לפני שקראתי אותו, אז לא. פשוט לא כתבתי עליו.

יש משהו שלא אהבתי בספר וחרה לי מאוד, וזה שבזה אחר זה הגיעו דימויים ואזכורים של בעלי חיים בהקשרים של עוול והתעללות. והם הכאיבו לי נורא. אם רציתי שאלון יהיה סוג של הרמן קוך שחומל על בעלי חיים בכתיבתו (ונראה לי שגם בחייו) אז לפחות לדידי הוא לא היה.
ציד לווייתנים
תרנגולות ערופות ראש
חמור נפץ
חתול שלכד יונה
ציד איילים
ציפור תועה בחדר
חתולים מיוחמים
הצייד תפס את הזאב
דרסת גור של לברדור

ויש לי ליהוק ליונתן.
אם זה ישראלי אז ברור מהרגע הראשון מעל לכל ספק וזה לא נתון לוויכוחים ודיונים שזה תומר קאפון.
ואם זה אמריקאי אז ריאן גוסלינג. הוא אמנם קצת מבוגר מדי אבל נבוא לקראתו.

תודה, אלון אלפרט, שכתבת ספר. אתה סופר א"א. מחכה כבר לספר הבא.

התחלתי ולכן אסיים. בדיסוננס.
זהירות, קאלט לפניך. אין זה משקף את דעתה של המצטטת והינו סאטירה בלבד.
"לכבוד מערכת הארץ. אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול, מה זה, לעזאזל, ציונות?"


ואנקדוטה קטנה, שיצאה ממש ממש במקרה, עוד לפני הדיסוננס הקוגנטיבי.
אני אוהבת להשתעשע בגימטריה לפעמים. כל מה שאתה מחפש נכנס למאגר וזה מדהים מה אנשים מחפשים.
אז כתבתי "באוויר אלון אלפרט" ויצא אנטי ציונות.

(וגם: אדם רגיש וחכם, אהבה אושר ויופי, אוהב בריות, אין לי סיבה לחיות, אפליקציה לאנדרואיד, בלינוקס זה לא היה קורה, דאורייתא, דרדס על גראס, והייתי להם לאלוהים, והחכם בעת ההיא ידום, מבדיל בין קודש לחול, מנדעבושקס, משעמם לי מאוד מאוד, ספרים זה מעניין, שיא אישי, שנה סבירה)


# גילוי נאות לבקשת חלק מהקהל #
אלון אלפרט הוא חבר בסימניה מזה שנים רבות, ובעשר השנים האחרונות נחשפתי לביקורות שלו ולסיפורים שלו באתר.
רציתי וחיכיתי שהוא יכתוב ספר ואני מאוד שמחה שהוא כתב.

הרבה קשקשת ולא הרבה ת'כלס. סתם משהו בין לבין.
לא, זה לא התיאור של הרלן קובן אלא של הביקורת הזו, מז'אנר "לא קראתי אבל בא לי לסחוט כמה לייקים..." (סתם. אין צורך להשחית לייקים לשווא.)



האמת שחיפשתי בבית ספר אחר שכבר קראתי ורציתי לקרוא שוב, אבל אז נתקלתי בו, ואני לא זוכרת שקראתי אותו, למרות שאת הספרים של הרלן קובן ממילא שוכחים שניה אחרי שמסיימים, כי כולם הופכים למין עיסה דביקה כזו של רקדניות אירוטיות בדימוס שעברו לגור בניו ג'רזי.

הספר הוא משנת 2011, חוגג בר מצווה בסך הכל, אבל היה קטע שבו הוא נראה כל כך אנכרוניסטי שזה ממש הצחיק אותי. אחת הדמויות מביעה השתאות, תמיהה ופליאה על כך שטניסאית מפורסמת פרסמה בפייסבוק שלה צילום אולטרסאונד של העובר שלה כדי לקדם שיעורי טניס. אר יו קידינג מי? היום, אם המשפעינית (כן, בלשון נקבה) לא משתפת את העוקבות שלה (כן, בלשון נקבה) בכל פיפס מחייה, החל מהביקור במרפאת הפוריות דרך מקלון הבדיקה החיובי, צילום האולטרסאונד, אירוע ההכרזה על מין היילוד, החדר בלי החלון ועד לחופה של הרך הנולד, זה כאילו היא לא חיה.

נורא קל לזלזל בהרלן קובן והאמת שגם אני זלזלתי בו קשות, אבל את העבודה הוא יודע לעשות. כותב ספרי מתח קלילים, לא מעיקים, בטח לא פסיכולוגיים, ששומרים על רמת מתח סבירה שהולכת ומתגברת לקראת הסוף. לקוראת לא מתוחכמת כמוני זה מספיק. אבל לא הפעם. נשברתי אחרי 70 עמודים. לא. פשוט לא.

מעניין שגם לא הצלחתי לסיים לצפות באף סדרת טלוויזיה שהופקה על פי הספרים של הרלן קובן. החזקתי מעמד פרק, מקסימום שניים. מה שעבד בספרים לא עבד בסדרה, כי היא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי וניסתה לתת עומק איפה שהוא לא באמת קיים, סתם לסבך עלילה בסך הכל פשוטה. מעניין גם שהעסקה שהוא חתם עם נטפליקס להפקת סדרות על פי הספרים שלו היא רק עם מדינות באירופה, לא ארה"ב, המקום המתבקש, שלא לומר נחשב. כי הפקות במדינות איזוטריות באירופה נחשבות זולות ונחותות. ובכלל, איפה יש ניו ג'רזי באירופה?

אבל מצאתי את הספר שחיפשתי וזה מה שחשוב.

התחרטתי. הביקורת נגנזה.

באין חוות דעת, ביקורת או תקציר על ספר, אני אתבונן על קנקנו ואראה הנאה הוא, מבלי לתהות מה יש בו. על קנקנו יעידו שלושה: שם הספר, שם הסופר או עטיפתו.
שם הסופר הוא שמשך אותי לספר, וכמה טוב שלא ידעתי על הספר דבר פרט לפרט זה. כמה טוב גם שעשיתי לי להרגל לא לקרוא את תקציר הספר טרם שקראתיו. כך הספר הוא כמו בונבוניירה ואתה לא יודע מה תקבל.

בתוך כל הספר הקשה והעצוב הזה, אחד הקטעים שהיה לי מהקשים לקריאה הוא זה בו מריאם לוקה במוטציה מעוותת של תסמונת שטוקהולם. היא נאבקת על זכותה שהשובה שלה יהיה רק שלה. ולא מפני שהיא חסה על השבויים האחרים אלא בגלל יצר הישרדותי רכושני שבגללו אין היא רוצה לחלוק עם אחר את המעט שיש לה, גם אם המעט הוא אכזרי ומפלצתי. מוזר הוא טבע האדם. מוזר ואכזר וקשה לעיכול.

תהפוכות רבות עברו על אפגניסטן.
כל כך רבות שלפעמים אתה כבר לא זוכר מי הטובים ומי הרעים או ליתר דיוק - מי הרעים ומי הרעים יותר. תודה לוויקיפדיה.

הספר מסתיים בסגירת מעגל.
אבל מי אמר שסגירת מעגל היא הדבר הטוב, הנכון. מעגל סגור הוא בלתי חדיר ולפעמים מישהו נשאר מחוץ למעגל וזה עצוב.

מישהו, לא חשוב מאיזו עדה (אבל נגיד שהוא הולנדי) הלך ברחוב אקראי מרוצף באבנים משתלבות (אבל נגיד שהוא רחוב הולנדי). הוא הלך והלך והלך והלך והלך עד שנתקל באבן לא כל כך משתלבת ומעד.



הרמן קוך, יקירי, אהובי, משוש חיי וגיבור ילדותי השנייה, כתב ספרים מצויינים אבל בספר הזה הוא נכשל. נפל. מעד.
אם קוך נתן לספר את שמו רק בסיום הכתיבה אז הוא ידע למה. ואם קוך החליט על שם הספר בתחילת הכתיבה אז היה לו חזון למועד.
ובכל זאת, עבורי זה ספר שובר שיאים.
קוך הותיר אותי חסרת מילים לא מהסיבות הנכונות ולכן זו גם הקצרה שלי אי פעם וגם הציון הנמוך לקוך אי פעם.


עונש הודי לסופר הולנדי

1. Ik zal nooit een boek schrijven als ik niets heb om over te schrijven
2. Ik zal nooit een boek schrijven als ik niets heb om over te schrijven
.
.
.
.
.
499. Ik zal nooit een boek schrijven als ik niets heb om over te schrijven
500. Ik zal nooit een boek schrijven als ik niets heb om over te schrijven


בעצם זה קל מדי. נראה אותו בהינדי. גם הינדית הולך. אבל מועד.

अगर मेरे पास लिखने के लिए कुछ नहीं है तो मैं कभी किताब नहीं लिखूंगा