****
תעצרו אותו!!!! טרוריסט!!! פושע!!! לא, לא את המזוקן עם התיק הגדול, את זה שלידו, שבדיוק גומר את המקיאטו הכפול שלו, זה שתירגם את "I Am Pilgrim" לשם התמוה והדוחה "לבד בתיאטרון המוות" ונטע בתודעת הקוראים הפוטנציאליים את ההנחה שמדובר במין מותחן שיגרתי ואיזוטרי על מומחה בזיהוי פלילי שנתקל ברוצח סדרתי שמתנקש בקורבנותיו בתיאטראות ישנים! תעצרו אותו!!!! תשכחו מהוראות הפתיחה באש, בינתיים. אני אביט לכיוון השני.
המליצו. בעיקר אפרתי. אבל לקחתי את הזמן, כמעט שנה. וחבל שלקחתי את הזמן, כי זה וואחד ספר מעולה. הוא התחיל ככה יבש למדי. כמו מיליון ספרים אחרים. מומחה בזיהוי פלילי (אבל בלי תיאטראות ישנים, ברוך השם) נתקל ברצח כמעט מושלם, אם זה לא היה כתוב טוב הייתי מגלגל את העיניים שלי כבר כאן. אבל תוך כמה עמודים, מגיעים למקום אחר לגמרי. ואז עוד אחד. ואז עוד אחד. ואז עוד די הרבה, כמעט יותר מדי למה שמקובל בז'אנר. איזה ז'אנר? או.
בגדול, זה מין מותחן. מותחן ריגול? קצת משטרתי? קצת ביון? קצת טרור? קצת רצח? קצת מצוד? הרבה דברים. מיש מש גדול ומפואר שמצליח לעשות צחוק מהמותחנים הרגילים שלוקחים את הזמן שלהם ומסתפקים בעיר אחת או שתיים, או לפעמים, באופן לא יעיל במיוחד, שתיים שלוש מדינות. המיש מש הזה כל כך טעים, שכבר לא ממש אכפת לי שמתחתי את שריר הירך של המוח כשדילגתי מעל חורים בעלילה בגודל של קליפורניה, צירופי מקרים שומטי לסתות או על מופרכויות תסריטאיות ברמות אולימפיות שהייתי משחרר כבר מזמן אם הספר הזה היה קצת פחות מענג.
זה הספר הראשון של טרי הייז, ואני לא מעז לחשוב על מה הוא היה צריך לעבור כדי לכתוב את התשבץ המטורף הזה, שבו למרות כל הפגמים שמניתי לעיל טמון כישרון כתיבה פנומנלי, יכולת מתיחה שהרגה לי את הנשמה וגרמה לי לשבת באוטו בחנייה של רמי לוי חצי שעה כדי לגמור את הספר ולא לעשות קניות לחג. אין הרבה ספרים כאלה.
אין אף אחד. חסר תקדים.
תקראו. דה סונר, דה בטר.
****

















