רוב גיבורי הספרים שלנו הם יפים, או לפחות בעלי תכונות שאנחנו רגילים לייחס לאנשים בעלי משמעות. אנחנו קוראים אותם ובוראים אותם בדמיוננו יפים, כי אנחנו מכורים ליופי. אבל יש ספרים - והספר הזה בינהם - שהגיבורים שהם מתארים אינם יפים: הם פגומים אולי לא ממש מכוערים, אבל מוזרים, כאלה שבקרת האיכות של המפעל סימנה והוציאה אותם מקו הייצור: אלה לא יישלחו לחנויות, הם ייגרסו ויוסתרו, כי מפעל משגשג כמו שלנו אינו יכול להרשות לעצמו להוציא מתחת ידו את הפגומים. ולוקיון מץ הוא פגום. וככזה הוא עובד 15 שנה בעבודה מאוסה, כשהתוצר שהוא מייצר הוא הרס, והכלי הוא "הדבר" - מכונה עצומה ההופכת ספרים שאיש לא חפץ בהם לעיסה בעלת ריח רע, שתהפוך בזמנה לספרים נוספים...וחוזר חלילה.
יש בספר האנשה של המכונה, התייחסות אליה כאל גורם חורש רע, המתנכל לספרים ומשמיד אותם. היא מתוארת במונחים של "התופת" - מין גהינום זדוני, שרוצח בסתר חולדות ויעשה אותו דבר לאנשים, אם לא יקפידו להיזהר. לוקיון מץ עובד בקרבי המכונה, מפעיל אותה ומנקה אותה ומרגיש שאם יסב אליה את גבו היא תטרוף אותו, תעכל אותו ותפריש את המיותר.
בכלל, למערכת העיכול יש מקום כבוד בספר הזה: מתיאורים פלסטיים של המכונה המעכלת, ועד תיאורים של משתמשים בשירותים ציבוריים, בלי להשאיר מקום לדמיון.
יש לספר לא מעט יתרונות: הוא קצר, קריא, כתוב היטב ויש לו מסר חיובי שרק מעטים לא יסכימו איתו: אנשים פגומים הם אנשים כמו כולם, והם יכולים למצוא חברים ובני זוג בדיוק כמו אנשים שיצאו מפס הייצור עם החותמת "תקין". לוקיון מץ מתאהב בבחירת ליבו בלי לראות אותה או לשמוע את קולה - רק על פי המלים והמשפטים שכתבה ביומנה, אותו הוא מצא במקרה. בלתי אפשרי להתאהב על בסיס כה חסר, אתם אומרים? עובדה שאפשר, דידילורן אמר...
אהבתי את הספר אליו הגעתי בעקבות הביקורת של אפרתי (תודה רבה!) ונשאבתי לסיפור. לפעמים אגדה מנחמת ומצליחה לרפא את המציאות לא? לפחות לשעה ומשהו של קריאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
