• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

מאת אניה פון ברמזן

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

מאת אניה פון ברמזן

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2015
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/7
ביקורות על אמנות הבישול הסובייטי
הבאה
מוריה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני שנתיים

“הנשים באוטובוס דיברו לידי ברוסית שוטפת, ולא הבנתי מילה. הסתכלתי בחלון וחייכתי לעצמי. אולי לא הבנתי א”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•3 דקות קריאה

מקצועית שוחחתי בעשור וחצי האחרונים - לרוב לעומק ולא חד-פעמית - עם מאות רבות של יוצאי ברית המועצות לשעבר. אני לא אוהבת במיוחד ספרות רוסית, (אין צורך לציין שחוץ מחָרָשו - מלה שמן הראוי שיכתב לה ערך ב'אבן שושן' - אני לא מבינה אף מילה ברוסית) ההומור הרוסי לא מגיע אלי. האוכל שטעמתי בדרך כלל לא היה טעים לי. אבל - אני מחבבת מאד את "הרוסים".

השפה הרוסית נעימה לאוזני וכך גם עברית במבטא רוסי. אני מחבבת מאד את הנחישות המאפיינת חלק מה"רוסים", את החינוך הקפדני (מדי?) שהוא לרועץ להם בסביבה אחרת. ההתנשאות של חלק מהם כלפי הישראלים משעשעת אותי, וכך גם העובדה שיש, לדעתם, כמה ספרי מופת (רוסיים) שתושבי שאר העולם פשוט לא הגיעו לדרגת ההתפתחות הנאותה להעריכם כערכם ('האמן ומרגריטה' הוא הדוגמה האולטימטיבית) אני מעריכה את הנחישות והשאפתנות, את הרצון למקצוענות, את התשוקה להשכלה, את האהבה לתרבות. אני מחבבת את המופנמות ואת הקושי לומר דברים בשבחי עצמם.

אל הספר הזה הגעתי במקרה. אני קוראת הכל אבל גם לי יש גבולות: ספרי בישול (זה מה שחשבתי שהוא) משולים בעיני למגזינים: לדפדף ולצפות בתמונות. מצד שני הרי ידוע לכל שהסובייטים לא כל כך אכלו כי לא היה להם מה. אז אולי זה ספר שמלמד איך לבשל נסורת עם דבק נגרים??? (כן, עד כדי כך הגיעו בורותי ודעותי הקדומות...) התחלתי לקרוא את הספר ונשביתי בקסמו. אניה פון ברמזן כתבה ספר מרתק, המתאר את החיים היומיומיים של סתם אנשים בגן העדן הקומוניסטי וגרמה לי להבין המון דברים שלא הבנתי בעבר, על היכולת של אנשים ממוצעים ונחושים לשעבד מיליוני אנשים בכוח הפחדה ודימויים. מה זאת אומרת "שטיפת מוח" ו"פולחן אישיות", איך מתפקד ההומור ככלי לשמירת השפיות, ואיך הצליחו מיליוני אנשים לשרוד איכשהו ולשמור על חייהם וצחוקם, בתנאים שמי שלא חי שם יתקשה - בטוח לא ירצה - לדמיין אותם.

פון ברמזן שנולדה ב 1963 בדירה קומונלית משותפת לכמה משפחות, שגלתה מארצה בגיל 11, שחיה עם אמה עד עצם היום הזה, שעוסקת בכתיבה על אוכל (בארה"ב) והיא אחת הכותבות הנחשבות בנושא, כתבה באופן חינני וכובש בהומור ובכנות סיפור על משפחה. על אוכל במובן של מזון (גם) לנשמה, על הכישורים ההכרחיים לאזרח סובייטי שיאפשרו לו להאריך ימים בגן העדן המשתנה לבקרים, אך מה שלא השתנה היה המחסור, התור, ואהבת החיים. הספר מרתק מאד והתחקיר הקפדני העומד אחריו אינו הופך אותו לכבד ומעיק. ברמזן הצליחה להסביר לי דברים שלא הבנתי עד שקראתי את הספר. תיאורי המאכלים - המירקם הריח והטעם - שאכלו שם, בגן העדן, משאירים את הקורא שאינו מורגל בהם פעור פה וקצר נשימה.

כמו שהבנתם אהבתי את הספר. דרך הסיפורים הבנתי כמה מסודות השלטון שלא הבנתי קודם. יש חלוקה ברורה בין השליטים - הם שותים שמפנייה בצבעי פסטל, אוכלים קוויאר ואולי מעשנים פה ושם איזה סיגר. האזרחים, מצד שני - הם מסתפקים בבדיחות, ובמזון שהשיגו בעמל ובדמיון שיהפוך את אותו מזון למטעמים העולים על שולחנם של בעלי זכויות היתר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נטי
נטי
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של נילי
נילי
תמונה של לינה
לינה
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של עומר ציוני
עומר ציוני
תמונה של Dandin
Dandin
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
44קוראים|גיל ממוצע54|55%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

36 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

רב תודות, עומר.

עשית לי את היום...
עומר ציוני
עומר ציוני•לפני 9 שנים

ביקורת מקסימה עם קורטוב של פוליטיקה בת זמננו להעשרת הטעם

פשוט מקסים
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, live!

זה לא ספר בישול. רחוק מזה. זה סיפור אישי מלבב, המתאר את החיים בברית המועצות הקומוניסטית דרך המזון.
רחלי (live)
רחלי (live)•לפני 9 שנים

ביקורת שנונה בהחלט, לכתוב על ספר בישול ביקורת....המממ אהבתי

אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

כל פעם מישהו אחר נמצא במטווח שלא בטובתו.

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, אפרתי!

למי שמתעלם ברוב חוצפתו מפוליטקלי קורקט יש סיכוי טוב לקבל "מחמאות" מכל מיני סוגים (-:
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

סקירה מקסימה ומשעשעת.

(יעל המתנשאת)D:
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, זה שאין לנקוב בשמו.

הספר לא חולל שינויים בתפיסתי, אבל למדתי ממנו והבנתי דברים שלא הבנתי לפניו.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
ביקורת מקסימה. היה לי מעניין לקרוא את מה שאת מרגישה כלפי ה"רוסים" ושמח שהספר חולל בך שינויים בתפיסה.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

רב תודות, קצר ולענייו על תגובת הגורמה הנוספת

ותודה על הקישור - חלק מהמנות מוזכרות בספר. אם כי אני חושבת שמדובר באוכל מזרח-אירופי ולאו דווקא רוסי: היכרתי (ולא אהבתי) חלק מהמאכלים במטבחה של סבתי הפולניה נטולת השורשים הרוסיים. רגל קרושה, בורשט, קישקע (לא אומר פה את דעתי על המטעמים האלה, כדי לא לקלקל לאף אחד את התאבון...)
קצר ולעניין
קצר ולעניין•לפני 9 שנים

אני מגיב בפעם השניה בגלל שבגלל הסקירה אכלתי סעודה דשנה על טהרת המטבח הרוסי...ביקורת מצוינת שעושה חשק לקרוא וגם ללכת למטבח:

"תיאורי המאכלים - המירקם הריח והטעם - שאכלו שם, בגן העדן, משאירים את הקורא שאינו מורגל בהם פעור פה וקצר נשימה." http://www.pitria.com/russian-food
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, דינה!

אני חושבת שאמה של אניה היתה - לפי עדותה - אנטי קומוניסטית כמעט מלידתה. והיא ניסתה לחנך את בתה בצלמה, אבל כמו שהורים נוכחים כמעט תמיד - יש מגבלות ליכולתך כהורה לעצב את ילדיך בדרכך. הספר הזה נראה בעיקר כחיים מטריארכליים: אמהות וילדים ו... סבתות שתופסות מקום מאד מכובד בשרשרת הקיום. ברור שברית המועצות היתה ברית של עמים רבים (מן הסתם כמו האימפריה הבריטית גם בה לא שקעה השמש לעולם) ואנשים ממוצאים, שפות והרגלים שונים הוחזקו תחת אותה מטרייה. גם המזון היה שונה לחלוטין. מה שהיה משותף, כנראה, היה החשיבות העליונה של המזון, מעבר לצורכי הישרדות. את זה כנראה תרמו המצוקות וההצקות של המשטר.
סקאוט
סקאוט•לפני 9 שנים

דני, בהחלט מעניין מה שרשמת. בהחלט השכלתי. וזה רק מחדד את השאיפה של רבים מהרוסים למצוינות ולמידה דקדקנית.

מעניין להשוות אותם לשאר תושבי ישראל ואף לשאר יוצאי ברית המועצות.
Dina
Dina•לפני 9 שנים
אהבתי את הביקורת וגם את הספר! כחלק מדור 1.5 (הילדים של העולים של שנות ה90 שנמצאים במשבר זהות תמידי), הספר עזר לי להבין יותר טוב את ההורים שלי. ממש ככה. כשגדלים כאן להורים עם מנטליות משם, לא פעם יש חילוקי דיעות על השקפת העולם וויכוחים בלתי נגמרים על השאלה האם היה טוב לחיות תחת שלטון כזה או לא. תתפלאו, אבל יש הטוענים שכן, למרות האבסורד שבדבר. דווקא הכותבת של הספר אניה ואמא שלה מאד חריפות בנוגע לסלידתן מהשלטון הקומוניסטי, ומאד נהנתי מההצלפות הציניות שלהן בו. חלק גדול מכל התרבות הרוסית באמת קשור לאוכל, או למחסור בו, והסקירה ההסטורית בנוגע לזה (ובכלל) בספר באמת מרתקת-במיוחד השחזור המורבידי של הארוחות של סטלין! אגב, אם יצא לך להתקל בספר "חבר הטעמים" אני ממש ממליצה גם עליו. אמנם הוא באמת מתמקד יותר במתכונים, אבל שזורים בו גם הרבה סיפורי משפחות של עולים כאן בארץ, ככה שההתמקדות היא יותר במפגש התרבויות הזה כאן בישראל- שהוא ממש קומי לפעמים.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

רב תודות, נתי ק.

בספר אמנם מתוארת תקופת סטאלין בפירוט - אכן תקופה חשוכה וחצי. אבל הוא סוקר את תולדות ברית המועצות בערך מהמהפכה עד ימינו כמעט. ועושה זאת בהתייחסות אישית מלבבת של משפחה מורחבת שאנחנו מכירים את תולדותיה והעדפות קולינריות לפי התקופה מתוארת. "הבגידה" נמצא אצלי כבר הרבה זמן ולא אזרתי אומץ עדיין לקרוא אותו. ברור לי שהוא מרתק אבל ברור לי שהוא גם עגום מאד... אני מחכה לזמן המתאים.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חני (דולמוש) חן חן.

דור המהגרים הראשון באמת מאופיין בשאיפה וכיוון ברורים. אחריו הולך ופוחת הדור...
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

אירית תודה רבה!

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה דני בר.

מאד מסקרן גם אותי. אבל הרבה פעמים אני משתעממת מספרי היסטוריה, שפורשים מגמות ותנועות של מדינות ויבשות. הספר הזה מעניין לדעתי כי הוא מספר את הסיפור של אנשים רגילים בתנאים לא רגילים. תאוות ההשכלה מאפיינת, נראה לי, אוכלוסייה שחיה בתנאים קשים כאשר היכולת להבטיח חיים קצת יותר טובים לדור הבא תלוייה בהשכלה. לכן, אולי, יהודים בגלות השקיעו בהשכלת ילדיהם (השכלה יהודית, אבל בכל זאת) ובמקומות ובזמנים שהחיים היו יותר קלים - הם דומים לאוכלוסייה הכללית (בארצות המערב, נניח ובארץ גם)
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חגית תודה רבה!

נתי ק.
נתי ק. •לפני 9 שנים

סקירה מעניינת על תקופה חשוכה למדי. בדיוק סיימתי את "הבגידה", שעוסקת באותה תקופה פחות או יותר

חני
חני •לפני 9 שנים

אני חושבת שכל מילה שכתבת נכונה.

ההירכיה מאוד ברורה להם.השאיפה מאוד ברורה ובאיזה כיוון. שאולי אין פה התנשאות בכלל.
אירית פריד
אירית פריד•לפני 9 שנים
יעל, מעניין מה שכתבת...
דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
ובאשר לרעב להשכלה של הרוסים,חוויתי את זה בעצמי, כשניהלתי את כפר הנוער בן שמן. חיפשתי רעיון לקדם את הכפר ולהקפיץ את רמתו, והכנסתי תכנית למצוינות בלימודים..קראנו לה "ליציי" , (שברוסיה הייתה כינוי לבתי ספר יוקרתיים). ליום הפתוח שעשינו הגיעו 400 איש כדי להתרשם ובשנה הראשונה הגיעו כתלמידים לפנימייה למעלה מ 75 ילדים, מספר שיא!!! לא היינו ערוכים למספר כזה מבחינת מגורים, ונאלצנו לעתים לשכן 8 ילדים בחדר, אבל לא היה אכפת להם..העיקר שיש חינוך טוב, והרבה שעות לימוד, בעיקר מתמטיקה, פיזיקה וכימייה, וכמובן גם מוזיקה.
דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
הזדמנות להציץ לתוך תקופה ועולם שהיו אניגמטיים ומסקרנים בו בעת. הייתה בי סקרנות עצומה לשמוע על החיים שם, ובכל פעם שהתאפשר לי סחטתי כמו לימון את מי שבא משם באותה תקופה כדי לשמוע עוד ועוד על החיים שם.
חגית
חגית•לפני 9 שנים

נעמה לי מאוד קריאת הביקורת שלך, יעל.

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, סקאוט!

אני אהבתי אותו מאד.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, מחשבות!

אל דאגה. מה שלא חסר במזון הסובייטי זה כולסטרול...
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

רב תודות, קצר ולעניין!

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

Pulp_Fiction תודה רבה

לפי המתואר בספר אזרחים מהשורה פיתחו הרגלי הישרדות יצירתיים שכללו גם השגת כל מיני דברים - בדרך כלל כדי לסחור בהם.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, אלון.

ביקרת??? אגב אכילה כאציל - יש בספר תאור של מאכל שאכלו על שולחן הצאר שהסופרת ואמה מנסות לשחזר. הוא מורכב מכמה עשרות סוגי מצרכים, בשר, דגים, עוף, חביתיות, שכבות וכו'. צריך לקרוא כדי להבין מה משמעה של הפרזה.
סקאוט
סקאוט•לפני 9 שנים

נשמע ספר מרתק, בהחלט נוסף לרשימה. תודה לך.

מורי
מורי•לפני 9 שנים

הספר היה בשבילי פרווה, שכשזה בא לידי ביטוי בבישול זה די מיותר. אני איש של שמנת

וכולסטרול​ זו חגיגה בשבילי.
קצר ולעניין
קצר ולעניין•לפני 9 שנים

כרגיל, ביקורת מעולה.

Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 9 שנים

תודה.סקירה נהדרת.

הרושם שאני קיבלתי הוא, שבין התורים ,גם אזרחים פשוטים היו משיגים את הקוויאר פה ושם;)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

כדי לאכול כמו אציל רוסי שווה לבקר בבאבה יאגה

•לפני 9 שנים
36 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "אמנות הבישול הסובייטי"

אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

אניה פון ברמזן

הנשים באוטובוס דיברו לידי ברוסית שוטפת, ולא הבנתי מילה. הסתכלתי בחלון וחייכתי לעצמי. אולי לא הבנתי את השפה, אבל ידעתי יותר על התרבות ממנה באו. אני צריכה לרדת, אותתתי בשפת גוף והתרוממתי לצלצל בפעמון. הן החליפו עוד משפט ואחת מהן אמרה לי- גם אנחנו יורדות כאן, זה בסדר :)

זה ספר על אוכל רוסי. כלומר על איך הכינו אוכל במהלך המאה ה-20, כשהאוכל ברוסיה השתנה מתקופה לתקופה, לפי מדיניות הממשלה וגחמותיה. למדתי ממנו הרבה בנוסף למידע על האוכל, כי הוא גם סוג של ספר הסטוריה, הסטוריה דרך האוכל וגם דרך ההסטוריה המשפחתית של הכותבת.

ממש נהניתי מהספר: הקלילות שלו, הצרות של העולם האחר והמוזר, עם הכללים השונים כל כך, הסיפור שחורז את הכל- הסיפור האישי והסיפור הלאומי, המתכונים בסוף שנותנים דגש כדי לסמן את נקודות הציון בצורה טובה יותר. עורר אותי לחשוב על משפחה ובית, כמה שבאמת האוכל השתנה במהלך השנים, כמה שהמתכונים והבישול מושפעים ממה שיש בבית ובחנות המכולת, וגם על הערכים שמונחלים תוך כדי האוכל- מסורת, משפחתיות, אירוח.

בנוסף, הספר עורר בי המון הערכה לעליה הגדולה הזו מברית המועצות, לכל האנשים והנשים שבאו מארץ זרה והשתלבו כאן בהדרגה ובהבנה שאף פעם אולי לא נבין עד הסוף את המקום ממנו באו, ועכשיו יש מקום חדש וצריך להסתגל אליו, ואל האוכל שלו כמובן.

חמישה כוכבים, תקראו אם אתם רוצים ספר טוב וקליל, מצחיק ומפתיע, שיסחוף אתכם למחוזות חדשים ולא מוכרים, לאוירה שונה ולאופטימיות בלתי נדלית.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מוריה
אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

אניה פון ברמזן

יום אחד אחותי הצעירה נעמה השתתפה בתחרות של רשת בתי קפה שעשתה שיתוף פעולה פרסומי ברשת חברתית עם קבוצה של אימהות, וענתה לשאלה היחידה שהיתה שם - לתאר את הסנדוויץ' האולטימטיבי. נעמה, חצי ברצינות נוסטלגית וחצי בשעשוע תיארה את הלחם שסבתא רחל היתה מכינה לנכדים - פרוסה של לחם אחיד מונחת על צלחת זכוכית, עליה נמרחה מרגרינה, ומעל המרגרינה תפזורת של סוכריות צבעוניות או פירורי שוקולד, מהסוג שקונים כדי לפזר מעל קרם של עוגת יום הולדת. מפתיע או לא, נעמה זכתה במירב הלייקים של המשתתפים וקיבלה את הפרס הראשון בתחרות שהיה כמובן איזה שובר חינמי לסוג כזה או אחר של סנדוויץ' שרשת בתי הקפה השיקה בדיוק.

ביום השנה הראשון לפטירתה של סבתא רחל ביקשה מאיתנו הבת שלה מרים שלא נעשה ספר מתכונים לזכרה. כי הרי ברור, היא אמרה, סבתא לא אהבה לבשל ולא עשתה את זה מתוך שום תשוקה. וגם לא עשתה את זה מאוד טוב. היא בישלה כי היתה לה משפחה, ומשפחה צריכה לאכול, ולכן מכינים שלוש ארוחות ביום, כל יום. אבל מה שמרים לא הבינה זה שאוכל הוא לא אוכל. אוכל הוא הריחות שמזכירים לנו כוונות, מחשבות, רגשות ותחושות. ולכן אני נזכרת באהבה וגעגוע בסלט ביצים, בפשטידה, במרק העוף עם האיטריות ובערימות לביבות תפוחי אדמה עם אבקת סוכר מעליהן בכל הדלקת נרות של חנוכה. אה, וגם בכדורי בשר ברוטב חמוץ מתוק. כי סבתא אומנם באה ממזרח אירופה, אבל את המאכל שהיא בישלה הכי טוב היא למדה מאחותה רוזה שהיגרה לארצות הברית, הכירה אותו שם, ואז הגיעה לארץ. כי אוכל הוא לא רק אוכל. הוא גם גיאוגרפיה והיסטוריה.

ועל זה כותבת אניה פון ברמזן. דרך האוכל היא מגיעה לגעגועים, ומשם לגיאוגרפיה והיסטוריה. כותרת המשנה היא "ממואר על אוכל וגעגועים", כי זה לא רומן, לא יומן, וגם לא בדיוק אוטוביוגרפיה. זו פריזמה אישית ומשפחתית על מאה ועשר שנים ברוסיה, מימי הצאר, דרך כל עשורי השלטון הסובייטי, וכלה בדמוקרטיה האליגרכית של פוטין.

אניה היא יהודיה, ילידת רוסיה, נכדה לקומוניסטים נאמנים, בת לאנרכיסטים בעלי רוח חופשית, פליטה שעברה בשנות השבעים יחד עם אמא שלה לארצות הברית, והשאירה אבא ועוד משפחה לתהפוכות מסך ברזל ופרסטרויקה. היא ואמא שלה חוקרות ומבשלות את האוכל של כל עשור בתקופה, ודרכו היא מספרת זכרונות אישיים וקולקטיביים. זה לא רק האוכל, אלא גם הדרך לקנות (או להשיג בדרך אחרת) את המצרכים, לעבור בחנויות שבהן יש או אין מחסור ולתאר גם אותן. זה גם הדרך לשאת את האוכל הביתה בסל, דרכי האחסנה, השימור, השמירה, איך נראה המטבח ומה גודלו, ובכלל היכן נמצא הדירה והאם יש בה מטבח פרטי או שיתופי. איך מבשלים, ומאיפה מקבלים את המתכונים להכנה. מה אוכלים ובעיקר מה שותים כשחוגגים, ומה הסיבות לחגוג.

וזה גם השלטון, כי זה מה שקבע איך רוכשים והאם יש מה לרכוש, איפה גרים ואיך מגיעים לדירה משלך, האם יש איפה לבשל ואיך לאחסן, ומה הממתקים שמקבלים ילדי המיוחסים בגן המיועד לילדיהם של בכירי השלטון בלבד. וזו גם עליית הקומוניזם, מלחמות עוללם, נפילת המשטר ותהפוכות השלטון אחריה. האוכל מהווה פריזמה מצוינת להסתכל ולהכיר קצת יותר מבפנים, את אחד הניסויים החברתיים הגדולים בהיסטוריה האנושית. כלכלה, תרבות, אומנות, ואוכל.

בעיני מומלץ מאוד. מי שרוצה גם מתכונים, יש בסוף הספר, אבל באמת אין צורך בהם.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•נצחיה
אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

אניה פון ברמזן

מי שקורא את הסקירות שלי יודע שאני מאוד אוהב ספרי זיכרונות ובייחוד זיכרונות אישיים. הספר הנ"ל הוא בדיוק אחד מהספרים הללו עם משהו ייחודי משלו והוא - דגש על אוכל. אניה פון ברמזן היא היום אוטוריטה בענייני אוכל, לאחר ספרי בישול שפירסמה. היא נולדה בברה"מ והיגרה כילדה עם אימה לארה"ב, במסגרת ההגירה היהודית כביכול לישראל בשנות השבעים – הגירה שרוב מהגריה היגרו לארה"ב. בסיפרה זה, היא מביאה את קורות משפחתה וגלגוליה. (סבה היה בעל תפקיד חשוב במערכת הסובייטית) המיוחד כאן הוא, שהיא מספרת על תנאי החיים בילדותה של "האנשים הרגילים", בשלהי התקופה הסובייטית. על הדירות ה"קומונליות" המשותפות של כמה משפחות בדירה אחת, על הקשיים בהשגת מוצרי מזון, התורים בחנויות וכו... מה בעצם אכלו וכיצד אילתרו מאכלים בעזרת תחליפים שונים. בה בשעה שהאליטה הסובייטית חייה חיי פאר שכללו דאצ'ות (דירות נופש) עם חנויות מיוחדות שבהן היה ניתן להשיג הכל!... השיפור בתנאי החיים כשעברו לדירות שיכון קטנטנות וזהות. על זיכרונותיה מתקופת ההגירה. גם באמריקה בהתחלה הן לא לקקו דבש... החל מתקופת הפרסטרויקה (ההפשרה) של גורבצ'וב שבה ניתן היה לברמזן לחזור ולבקר בה (וכך עשתה) עברה רוסיה שינויים עצומים שכללו את התמוטטות ברה"מ בשלבים שונים וכיצד זה התבטא במה שהיה או לא היה לאכול. פון ברמזן ביקרה ברוסיה מאז פעמים רבות עד הזיכרון הטרי האחרון שלה ממוסקבה, של השנים האחרונות כשהיא נוכחת לדעת כמה השתנתה העיר! היום אמנם יש בה הכל - אבל הכל התייקר בה מאוד, כולל המזון כמובן...
לסיום היא מביאה כמה מתכונים למאכלים שמככבים בזיכרונותיה אבל הם נמצאים כאן רק "לקישוט" כי כאמור הספר הוא בעיקר ספר זיכרונות מתובלים באוכל... קראתי אותו בהנאה רבה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•סדן
אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

אניה פון ברמזן

מאוד התרשמתי מהספר!
הספר מספר על היסטוריה של ברית המועצות לאורך מאה 20 דרך הסתכלות על חיים יומיומיים שבנויים איך לא, בין השאר סביב העולם הקולינרי. הסופרת, נכדה של יהודים קומוניסטיים, בת של דיסידנטים, שעזבה את רוסיה בגיל 10 וכבר 40 שנה חיה במציאות אחרת לחלוטין חשה בליל של געגועים ושנאה כלפי עברה הסובייטי, כלפי מה שעיצב אותה וגרם לה להיות מה שהיא. מאוד הזדהיתי עם תחושותיה אלה ומאוד התחברתי לספר.
יש לי ספק שהוא יהיה קל לקריאה לישראלי ממוצע, אך בהחלט יהווה עניין עבור אנשים שחלק מההיסטוריה המשפחתית שלהם קשורה להיסטוריה של ברית המועצות. בהחלט המלצתי על הספר לילדיי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•hannush
אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

אניה פון ברמזן

ספר מעולה לחובבי הז'אנר ההיסטורי
מרתק לגלות איך חי האזרח הקטן בתוך רוסיה הקומוניסטית במאה שעברה. בדרך כלל כתוב היטב, אך לעיתים חשתי בלבול וחוסר הבנה של הדמויות. דווקא ענייני המאכלים עצמם פחות עניינו אותי... אבל ממליצה בכל זאת. מאוד.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שני
אמנות הבישול הסובייטי

אמנות הבישול הסובייטי

אניה פון ברמזן

לא התחברתי לספר. אולי מי ששורשיו רוסי יבין על מה מדובר כאן, אני לא מכירה את האוכל הזה לכן ניווטתי בין שמות של מאכלים שלא אומרים לי כלום וממש השתעממתי.
אחרי שני פרקים, ויתרתי

לפני 10 שנים•
★★★★★
•vivi24