• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
על דרך האמת

על דרך האמת

מאת משה הלברטל

הביקורת של שומע חופשי

תמונה של שומע חופשי
על דרך האמת

על דרך האמת

מאת משה הלברטל

הביקורת של שומע חופשי

תמונה של שומע חופשי
הוצאה לאור:מכון הרטמן
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:מחשבת ישראל
הקודמת
יוסף
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“הרמב"ן, ר' משה בן נחמן, בן המאה השלוש עשרה בספרד שתחת הכיבוש הנוצרי בדור שאחרי הרמב"ם, מגדולי בעלי ה”

2/2
ביקורות על על דרך האמת
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 23 שעות•3 דקות קריאה

"על דרך האמת" הוא ניסיון מרשים אך גם טעון להחזיר את הרמב"ן אל מרכז ההיסטוריה היהודית לא רק כדמות הלכתית־פרשנית אלא כמי שעיצב מחדש את גבולות המחשבה היהודית בימי הביניים. הלברטל כותב מתוך יראת כבוד אינטלקטואלית, אך גם מתוך רצון לפרק את המיתוס ולחשוף את המנגנונים הפנימיים שהניעו את הרמב"ן — מהלך שמצליח בחלקו, אך גם חושף את מגבלות הגישה המחקרית כשהיא מתקרבת לדמות מיסטית־הלכתית מורכבת כל כך.

הספר מציג את הרמב"ן כמי שחי על קו התפר בין הלכה לקבלה, בין פרשנות פשטית לבין עומק מיסטי, בין עמידה מול הכנסייה לבין עמידה מול המסורת היהודית עצמה. הלברטל מדגיש את המתח הזה, אך לעיתים נדמה שהוא מתעקש להבליט אותו גם במקומות שבהם הרמב"ן דווקא פעל מתוך יציבות רעיונית ולא מתוך קרע. יש תחושה שהמחבר מבקש להפוך את הרמב"ן לדרמטי יותר מכפי שהיה, כאילו כל הכרעה הלכתית חייבת להיות חלק ממאבק רעיוני גדול.

הדיון בעימותים של הרמב"ן — מול הנצרות, מול הרמב"ם, מול מסורות פרשניות קודמות — כתוב היטב, אך לעיתים נוטה להציג את הרמב"ן כמי שמגיב יותר משהוא יוצר. זהו עיוות מסוים: הרמב"ן היה בעל קול עצמאי, בעל תעוזה פרשנית, בעל יכולת לנסח שיטה שלמה, והספר לעיתים מצמצם את היוזמה הזו לטובת הדגשת המאבקים. כך נוצר רושם שהרמב"ן הוא בעיקר תוצר של התנגדויות, ולא יוצר של מהפכה פרשנית־תיאולוגית.

הלברטל מצליח להאיר את הרמב"ן כמיסטיקן זהיר, כמי שמכניס את הקבלה אל תוך הפרשנות המקראית בלי להפוך אותה למערכת סגורה. זהו הישג חשוב, אך גם כאן ניכרת נטייה להציג את הרמב"ן כמי שמסתיר יותר משהוא מגלה, כאילו כל רמז קבלי הוא חלק ממערכת סודית שאינה ניתנת לפענוח. בפועל, הרמב"ן היה בהיר יותר, ישיר יותר, ולעיתים אף פדגוגי מאוד — והספר אינו תמיד נותן מקום לבהירות הזו.

הכתיבה עצמה מדויקת, מלומדת, אך גם נוטה לעיתים להתרחק מן החוויה האנושית של הרמב"ן. הלברטל מציג את הרמב"ן כמי שנע בין עולמות, אך פחות מתעכב על האדם עצמו — על דמותו, על אופיו, על האופן שבו חי את חייו בתוך קהילה יהודית קטנה ומאוימת. הביוגרפיה מחקרית מאוד, אך פחות ביוגרפית במובן האנושי. מי שמחפש את הרמב"ן כאדם ימצא כאן פחות ממה שיקווה.

למרות זאת, על דרך האמת הוא ספר חשוב. הוא מצליח להעמיד את הרמב"ן כדמות אינטלקטואלית אדירה, כמי שהצליח לשלב הלכה, פרשנות, פילוסופיה וקבלה לכדי מערכת אחת. הוא מאלץ את הקורא להתמודד עם מורכבותו של הרמב"ן, עם עומק מחשבתו, ועם העובדה שהוא היה אחד ההוגים המקוריים ביותר בתולדות היהדות — לא רק פרשן ולא רק מקובל.

זהו ספר שמאיר את הרמב"ן באור חדש, חד, לעיתים ביקורתי מדי, אך תמיד מעורר מחשבה. מי שיקרא אותו מתוך מודעות למגבלותיו ימצא בו כלי משמעותי להבנת דמותו של הרמב"ן, גם אם לא תמונה שלמה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של שומע חופשי

שומע חופשי

חבר משנה
30 ביקורות•101 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
פילוסופיה - אירופה•פילוסופיה - כללי•מחשבת ישראל
תמונה של שומע חופשי
שומע חופשי
חבר באתר משנה
ביקורות30
לייקים שקיבל101
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
פילוסופיה - אירופה6פילוסופיה - כללי5מחשבת ישראל2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שומע חופשי

הזעקה הלא-נשמעת למשמעות

הזעקה הלא-נשמעת למשמעות

ויקטור פראנקל (פרנקל)

האם יש משמעות למשמעות?

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שמנסה להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מרכז הבמה, אבל עושה זאת מתוך תחושה שהעולם כבר איבד את היכולת לשמוע את השאלה הזו בכלל. הספר מתנהל כמו ניסיון נואש להחזיר את הקורא אל עצמו, אבל לעיתים נדמה שהוא צועק לתוך חלל ריק — לא בגלל שהמסר חלש, אלא בגלל שהעולם שאליו הוא פונה כבר התרגל לרעש מסוג אחר.

המחבר מציג את המשמעות לא כמשהו שנמצא “שם בחוץ” אלא כמשהו שנולד מתוך מאבק פנימי, אבל לעיתים המאבק הזה מוצג בצורה דרמטית מדי, כאילו כל אדם חייב לעבור מסע קיומי אפי כדי להבין מה חשוב לו. יש בכך כוח, אבל גם יומרה: לא כל חיפוש משמעות הוא טרגדיה יוונית, ולעיתים הספר מתעקש להפוך כל שאלה פשוטה למערכה פילוסופית כבדה.

הספר מלא בניסוחים יפים — אולי יפים מדי. יש רגעים שבהם המשפטים מרגישים כמו ניסיון להרשים במקום לחדור. במקום לגעת באמת הפשוטה של החיים, הספר מתעקש לנסח אותה בשפה גבוהה, כמעט טקסית. זה מעניק לו נוכחות, אבל גם מרחיק אותו מהקורא שמחפש משהו אמיתי ולא רק מרשים.

ובכל זאת, יש בספר רגעים שבהם הוא מצליח לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך לשאלה. כשהוא מדבר על בדידות, על אובדן, על תחושת ריקנות שמופיעה דווקא כשהכול “בסדר”, הוא מצליח לנסח אמת שאינה זקוקה לשום קישוט. ברגעים הללו הספר הופך חד, כמעט מסוכן, כי הוא נוגע במקומות שאנשים בדרך כלל מעדיפים לא לפתוח.

אבל הרגעים הללו אינם רבים. רוב הספר מתנהל מתוך רצון להציע מסגרת גדולה מדי, כמעט מערכתית, לשאלה שהיא בסופו של דבר אישית מאוד. הוא מנסה להציע תשובות כלליות לשאלות פרטיות, וזה יוצר תחושה שהספר מבקש להיות אוניברסלי אבל נופל למלכודת של הכללה יתרה. המשמעות אינה נוסחה — והספר לעיתים מתעקש להתייחס אליה כאילו היא כן.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. הוא מצליח להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מקום שבו היא שוב מרגישה דחופה. הוא מזכיר לקורא שהחיים אינם רק רשימת משימות אלא גם מרחב של בחירה, של כאב, של אחריות. הוא אינו מציע נחמה — הוא מציע התעוררות. וזה, בעולם שמעדיף הסחות דעת על פני מחשבה, כבר הישג.

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שאינו מושלם — אבל הוא כן מצליח לעשות משהו שרבים נכשלו בו: לגרום לקורא לעצור. לחשוב. לשאול. לא תמיד לקבל תשובה. הוא חד, הוא שנון, הוא לעיתים מוגזם — אבל הוא חי.

ומי שמוכן לשמוע את הזעקה — יגלה שהיא לא רק לנשמעת, אלא גם בלתי נמנעת.

לפני 15 שעות•שומע חופשי
שנות ההשמדה, 1939 - 1945

שנות ההשמדה, 1939 - 1945

שאול פרידלנדר

שנות ההשמדה 1939–1945 הוא ספר שאינו מאפשר אדישות. הוא חד, הוא קשה, הוא מדויק, והוא מזכיר שהשואה אינה רק פרק בהיסטוריה אלא פצע פתוח. זהו ספר שאינו מנסה לנחם — הוא מנסה להבהיר. ומי שקורא אותו מבין שהבהירות הזו היא אולי הדבר החשוב ביותר שנותר לנו.

שנות ההשמדה 1939–1945 הוא ספר שמבקש לתאר את השואה לא כשרשרת אירועים אלא כפרויקט השמדה מתוכנן, שיטתי, קר ומקפיא־דם. כבר מן העמודים הראשונים ברור שהספר אינו מנסה לייפות דבר — הוא מתעקש להציג את המנגנון הנאצי כפי שהיה: מכונה שמטרתה היחידה היא מחיקת עם שלם. הקריאה בו אינה רק חוויה אינטלקטואלית אלא גם חוויה גופנית; יש רגעים שבהם העמודים עצמם מרגישים כבדים יותר.

הספר מצליח להראות שהשואה לא הייתה “התדרדרות” אלא החלטה. לא כאוס אלא סדר. לא טירוף אלא לוגיקה מעוותת. זהו אחד מכוחותיו הגדולים: הוא מסיר את המסך מעל האשליה שהרוע הוא מקרי, ומציג אותו כמשהו שנבנה שלב אחר שלב, חוק אחר חוק, רכבת אחר רכבת. אבל החדות הזו גם יוצרת תחושה שהספר מתעקש על תזה אחת בלבד — שהכול היה בלתי נמנע — ולעיתים זה מרגיש כמו קו פרשני נוקשה מדי.

הספר מתאר את הגטאות, את האקציות, את המחנות, את ההשמדה — אבל עושה זאת בלי לנסות לייצר דרמה. הדרמה כבר שם. המחבר אינו מוסיף צבע, אינו מגזים, אינו מנסה “לספר סיפור”. הוא פשוט מציג את העובדות, והעובדות עצמן צורחות. זהו מהלך שמעניק לספר כוח עצום, אבל גם הופך אותו למשהו שקשה לקרוא ברצף. זהו ספר שלא מאפשר לקורא להתרחק, לא מאפשר לו לנשום.

יש רגעים שבהם הספר כמעט קר מדי. התיאור השיטתי, הכמעט ביורוקרטי, של ההשמדה יוצר תחושה שהקורבנות נבלעים בתוך המספרים. זהו מחיר של כתיבה מחקרית: היא מדויקת, אבל לפעמים מאבדת את הפנים. מי שמחפש את הסיפור האנושי ימצא אותו רק בין השורות, לא בהן. אבל אולי זהו חלק מן הכוונה — להראות שהמנגנון היה גדול כל כך, אכזרי כל כך, עד שהאדם כמעט נעלם בתוכו.

ובכל זאת, הספר מצליח להאיר את המקומות שבהם האנושיות לא נעלמה. רגעים של התנגדות, של עזרה הדדית, של שמירה על צלם אנוש בתוך גיהנום. הרגעים הללו אינם רבים, אבל דווקא משום כך הם חזקים. הם מזכירים שהשואה לא הייתה רק השמדה — היא הייתה גם מאבק על משמעות, על זהות, על נשמה.

הספר כולו מתנהל מתוך תחושת אחריות כבדה. הוא אינו מנסה לחדש לשם חידוש, אינו מנסה לזעזע לשם זעזוע. הוא פשוט מבקש להציג את ההיסטוריה כפי שהייתה — בלי קיצורי דרך, בלי ריכוך, בלי התחמקות. זהו ספר שמבקש מהקורא להיות בוגר, להיות מסוגל להחזיק את האמת גם כשהיא בלתי נסבלת.

לפני 23 שעות•שומע חופשי
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

"יש לשפירא קסם. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים באמת מרגישים אבודים, והוא יודע להציע משפט אחד שפתאום עושה סדר.
הספר אינו עמוק כפי שהוא מבקש להיות, אבל הוא כן מצליח לעורר מחשבה"

על הדברים החשובים באמת הוא ספר שמנסה לדבר על משמעות החיים בנינוחות של שיחה בבית קפה, אבל לפעמים נשמע כמו מישהו שמנסה לשכנע את עצמו שהכול פשוט יותר ממה שהוא באמת. שפירא כותב כאילו הוא מחזיק בידיו את מפת הדרכים לחיים טובים, אבל לעיתים נדמה שהמפה הזו מצוירת בעיפרון רך מדי, כזה שנמרח ברגע שמנסים להשתמש בו באמת.

שפירא אוהב ציטוטים, אולי קצת יותר מדי. הספר מרגיש לפעמים כמו תחרות מי יצליח להכניס יותר פילוסופים לדף אחד בלי שהם יתחילו לריב ביניהם. אפיקטטוס, ניטשה, בודהה — כולם מופיעים, כולם אומרים משהו חכם, אבל לפעמים נדמה שהציטוטים הם הקביים שעליהם הספר נשען במקום לעמוד בכוחות עצמו. במקום לנסח רעיון עמוק, שפירא פשוט שולף משפט יפה וממשיך הלאה.

הסיפורים הקטנים שלו — על ילדים, על חברים, על רגעים של אושר — אמנם נעימים, אבל לעיתים מרגישים כמו ניסיון לעטוף את החיים בנייר מתוק מדי. שפירא מציג את האושר כמשהו שנמצא ממש כאן, מתחת לאף, רק צריך להסתכל. זה נחמד, אבל גם נאיבי. החיים מורכבים יותר, כואבים יותר, מבולגנים יותר — והספר לעיתים מתעקש להחליק את כל הפינות כדי שלא יפריעו למסר.

יש רגעים שבהם שפירא מצליח לגעת באמת — כשהוא מדבר על זמן, על פחד, על החמצה — אבל הרגעים הללו נדמים כמו איים קטנים בתוך ים של פשטנות. הוא נוגע בעומק ואז מיד נסוג, כאילו הוא מפחד להישאר שם יותר מדי זמן. במקום להתמודד עם שאלות קשות, הוא מציע נחמה. במקום להעמיק, הוא מציע חיוך. זה נעים, אבל לא תמיד אמיתי.

הספר כולו מתנהל מתוך רצון להקל על הקורא, אבל לפעמים ההקלה הזו מרגישה כמו התחמקות. שפירא מציג את החיים כמשהו שניתן לפתור באמצעות שינוי תודעתי, כאילו כל בעיה היא רק עניין של פרספקטיבה. זהו מסר שמוכר היטב בסדנאות העצמה, אבל פחות בפילוסופיה רצינית. מי שמחפש עומק ירגיש שהספר מלטף במקום לחפור.

ובכל זאת, יש לשפירא קסם. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים באמת מרגישים אבודים, והוא יודע להציע משפט אחד שפתאום עושה סדר. הספר אינו עמוק כפי שהוא מבקש להיות, אבל הוא כן מצליח לעורר מחשבה — גם אם זו מחשבה על כך שהחיים אינם פשוטים כפי שהספר מציג אותם.

על הדברים החשובים באמת הוא ספר נעים, שנון, קל לקריאה — אבל לא תמיד חד. הוא מציע חכמה, אבל לפעמים חכמה של משפטים יפים יותר מאשר של רעיונות גדולים. הוא מציע נחמה, אבל לא תמיד אמת. הוא מציע בהירות, אבל לא תמיד עומק.

מי שקורא אותו ימצא בו רגעים של אור — אבל גם יזהה היטב את המקומות שבהם הפילוסופיה מתחלפת בפופ־פילוסופיה עטופה בסוכר.

לפני 23 שעות•שומע חופשי
הקבלה - אסונה של אמונת ישראל

הקבלה - אסונה של אמונת ישראל

ישראל נתנאל רובין

"הכתיבה עצמה חדה, לעיתים מבריקה, אבל גם נוטה להכללות. המחבר מציג את הקבלה כאילו היא אחראית לכל סטייה רעיונית ביהדות, כאילו כל בעיה תיאולוגית או חברתית נובעת ממנה. זהו מהלך רטורי שמייצר דרמה"
הקבלה – אסונה של אמונת ישראל" הוא ספר שנכנס לפרד"ס לא מתוך סקרנות אלא מתוך כוונה ברורה להעמיד אותו בפני בית דין שדה. כבר מן השורה הראשונה מורגש שהמחבר בא לחשוף אותה, את הקבלה ככוח הרסני, כאילו כל מה שנולד מתוך המיסטיקה היהודית הוא סטייה מסוכנת מן האמונה המקורית. הספר כתוב כמו כתב אישום, לא כמו מחקר, והטון הזה מלווה אותו לכל אורכו — חד, נוקשה, ולעיתים כמעט אלים.

המחבר מציג את הקבלה כגורם שהרחיק את היהדות מן הפשט, מן ההיגיון, מן המוסר, ומן העולם הממשי. הוא מתאר אותה כאילו היא מחלה שהתפשטה בתוך המסורת, כאילו כל רעיון קבלי הוא עיוות של האמונה ולא התפתחות שלה. יש בכך כוח, אבל גם פשטנות: הקבלה מוצגת כגוש אחד, כאילו אין בה זרמים, אין בה מורכבות, אין בה רגעים של עומק אמיתי. הכול נבלע בתוך התזה המרכזית — הקבלה היא אסון.

הספר נוטה להציג את המקובלים כמי שהובילו את היהדות אל תהום של אמונות טפלות, כאילו כל דימוי מיסטי הוא סימן לניוון רוחני. המחבר אינו משאיר מקום לשאלה האם הקבלה גם יצרה יצירה ספרותית, מוסרית או רוחנית משמעותית. הוא מתעקש לראות בה רק את הצד האפל, את ההשפעות ההרסניות, את המקומות שבהם היא שימשה להצדקת כוח או סמכות. זהו מהלך שמעניק לספר חדות, אבל גם הופך אותו לחד־ממדי.

הכתיבה עצמה חדה, לעיתים מבריקה, אבל גם נוטה להכללות. המחבר מציג את הקבלה כאילו היא אחראית לכל סטייה רעיונית ביהדות, כאילו כל בעיה תיאולוגית או חברתית נובעת ממנה. זהו מהלך רטורי שמייצר דרמה, אבל גם מעוות את ההיסטוריה. הקבלה הייתה חלק מהמסורת, לא כל המסורת, והספר לעיתים מתעקש להעמיס עליה משקל שאינו שלה.

אבל דווקא בסוף הספר מתרחש משהו מעניין. אחרי עשרות עמודים של ביקורת חריפה, כמעט אכזרית, מופיע לפתע רגע של הכרה — הכרה בכך שהקבלה אינה רק אסון אלא גם תופעה תרבותית עמוקה, כזו שאי אפשר למחוק אותה או להתעלם ממנה. המחבר מתחיל להראות שהקבלה, למרות כל מה שהוא טוען נגדה, הצליחה לגעת בנפש היהודית באופן שאף זרם אחר לא הצליח. הוא מודה, כמעט בעל כורחו, שיש בה משהו שממשיך לפעול, משהו שממשיך למשוך, משהו שאי אפשר להסביר רק באמצעות ביקורת.

הרגע הזה אינו מבטל את הנוקשות של הספר, אבל הוא מסבך אותה. הוא הופך את הספר ממסמך תוקפני למשהו אחר — ניסיון להבין כיצד תופעה שהמחבר רואה כאסון הצליחה בכל זאת להפוך לחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית. זהו רגע שמעניק לספר עומק שלא היה בו קודם, רגע שמראה שהמחבר עצמו אינו יכול להימלט מן הכוח של הקבלה, גם כשהוא מבקש להילחם בה.

הקבלה – אסונה של אמונת ישראל הוא ספר חד, לעיתים חד מדי, אבל גם ספר שמצליח לעורר מחשבה. הוא מציג עמדה קיצונית, אבל בסופו של דבר מגלה שהמציאות מורכבת יותר מן התזה. מי שקורא אותו מגלה לא רק ביקורת על הקבלה אלא גם מאבק פנימי של המחבר מול מסורת שהוא אינו מצליח להכריע לחלוטין.

זהו ספר שאינו מאפשר אדישות — וזה כבר הופך אותו למעניין יותר ממה שהוא מבקש להיות.

לפני 23 שעות•שומע חופשי
הפילוסופים הגדולים שלנו

הפילוסופים הגדולים שלנו

אליעזר שביד

הפילוסופים הגדולים שלנו הוא ספר חשוב למי שמבקש מבוא, אך פחות למי שמבקש עומק. הוא מציע מסגרת, לא את הפילוסופיה עצמה. הפילוסופים הגדולים שלנו הוא ספר שמנסה להציג את ההגות היהודית דרך דמויות מפתח, אבל עושה זאת באופן שמרגיש לעיתים כמו ניסיון להכניס עולם מורכב לתוך מסגרת נוחה מדי. הספר מבקש להנגיש את הפילוסופיה היהודית לקורא בן-זמננו, אך לעיתים נדמה שההנגשה הזו הופכת לפישוט יתר, כאילו כל הוגה חייב להתיישר עם תבנית ברורה של “גדול”, “חשוב”, “מכונן”. במקום לאפשר לדמויות לדבר בקולן, הספר לעיתים מדבר במקומן.

המחבר מציג את ההוגים היהודיים כמי שנושאים על גבם את כל ההיסטוריה הרוחנית של העם, אבל המהלך הזה יוצר רגעים שבהם הדמויות הופכות לסמלים ולא לאנשים. הרמב"ם, הרמב"ן, יהודה הלוי, שפינוזה — כולם מוצגים כאילו הם חלק מאותה שורה אחידה, למרות שהפערים ביניהם עמוקים עד כדי כך שהם כמעט אינם משתייכים לאותה מסורת. הספר מתעקש ליצור רצף, אבל הרצף הזה לעיתים מלאכותי, כאילו ההגות היהודית היא מסלול אחד ולא רשת של מאבקים, קרעים, סתירות.

יש בספר נטייה ברורה להאדרה. כל פילוסוף הוא “גדול”, כל רעיון הוא “מכונן”, כל טקסט הוא “אבן יסוד”. ההגזמה הזו יוצרת תחושה שהספר מפחד להודות בכך שחלק מההוגים היו שנויים במחלוקת, חלקם טעו, חלקם היו מוגבלים, וחלקם פשוט לא היו חשובים כפי שהמסורת המאוחרת הפכה אותם להיות. במקום להציג את המורכבות, הספר מציג פנתיאון — וזה הופך את ההגות למוזיאון במקום לשדה חי.

הכתיבה עצמה בהירה, לעיתים מרתקת, אבל גם נוטה להשטחה. רעיונות עמוקים מוצגים כמשפטים קצרים, כאילו אפשר לסכם את תפיסת האלוהות של הרמב"ם או את הפילוסופיה של שפינוזה בפסקה אחת. זה הופך את הספר לנגיש, אבל גם משאיר את הקורא עם תחושה שהוא קיבל תקציר ולא הבנה. מי שמכיר את ההגות ירגיש שהספר עוקף את הקושי במקום להתמודד אתו.

עם זאת, יש בספר רגעים שבהם הוא מצליח לגעת באמת. כשהוא מתאר את המאבקים הפנימיים של ההוגים, את הפער בין העולם שבו חיו לבין העולם שהם ניסו ליצור, הוא מצליח להראות שהפילוסופיה אינה רק רעיונות אלא גם חיים. ברגעים הללו הספר מתעורר, הופך חי, ומצליח להראות שההגות היהודית אינה רק מסורת אלא גם מרד.

אבל הרגעים הללו נדירים יחסית. רוב הספר מתנהל מתוך רצון להציג תמונה מסודרת, נקייה, כמעט חינוכית. הוא מבקש להראות שההגות היהודית היא רצף של גדוּלה, ולא שדה של מאבקים. זהו ספר שמעניק לקורא מבט רחב, אבל לא תמיד עמוק. הוא מציע היכרות, למתעניינים.

לפני 23 שעות•
★★★★★
•שומע חופשי
מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן

מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן

חנה יבלונקה

מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן הוא ספר חשוב, חד, לעיתים נוקשה, ולעיתים גם מגמתי. הוא מציע קריאה שמטלטלת את הקורא, שמכריחה אותו לראות את המשפט לא כפרק סגור אלא כצומת שבו ישראל הגדירה את עצמה. זהו ספר שאינו מאפשר אדישות — וזה כוחו הגדול. מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן של חנה יבלונקה הוא ספר שמבקש להחזיר את משפט אייכמן אל מרכז התודעה הישראלית לא כפרק היסטורי בלבד אלא כנקודת מפנה תרבותית, מוסרית ופוליטית. יבלונקה כותבת מתוך תחושת שליחות מחקרית, אך גם מתוך רצון ברור להעמיד את המשפט כמעין רגע מכונן שבו ישראל נאלצה להגדיר את עצמה מול זיכרון השואה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שהספר אינו מסתפק בתיעוד — הוא מבקש לפרש, לנתח, ולפעמים גם לשפוט.

הספר מציג את המשפט לא רק כאירוע משפטי אלא כזירה שבה המדינה ביקשה לעצב את הנרטיב הלאומי. יבלונקה מתארת את ההכנות, את המאבקים הפנימיים, את המתח בין הרצון להציג את אייכמן כפקיד אפור לבין הצורך להעמיד אותו כסמל לרוע. היא חושפת את המנגנונים הפוליטיים והתקשורתיים שהפכו את המשפט לאירוע ציבורי אדיר, אך לעיתים נדמה שהיא מתמסרת יותר מדי לנרטיב הזה, כאילו כל פרט חייב לשרת את התזה המרכזית שלה.

יש בספר רגעים שבהם יבלונקה מציגה את מדינת ישראל כמי שניהלה את המשפט מתוך תבונה היסטורית עמוקה, אך גם רגעים שבהם היא חושפת את המבוכה, את האינטרסים, את הפוליטיקה הקטנה. היא אינה מפחדת להראות שהמשפט היה גם כלי — כלי להחזרת השואה אל מרכז השיח, כלי לחיזוק זהות לאומית, כלי להצגת המדינה כמי שנושאת את זיכרון הקורבנות. אבל לעיתים נדמה שהביקורת שלה נבלעת בתוך ההערכה העמוקה שהיא רוחשת למהלך כולו.

הספר מצליח להאיר את אייכמן עצמו לא כדמות מיתית אלא כאדם אפור, כמעט משעמם, שהפך לסמל בגלל המערכת שבתוכה פעל. יבלונקה מתעקשת להראות שהרוע אינו תמיד דרמטי — לעיתים הוא ביורוקרטי, יבש, חסר דמיון. זהו מהלך חשוב, אך גם כזה שמוביל אותה לעיתים להדגיש את האפרוריות של אייכמן על חשבון הבנת המנגנון האידיאולוגי שהניע אותו. היא מצמצמת את האיש כדי להבליט את המערכת, וזה יוצר תמונה חדה אך חלקית.

הכתיבה של יבלונקה בהירה, מדויקת, אך גם נוטה לעיתים להדגשה יתרה של נקודות מסוימות. יש תחושה שהיא מבקשת להעמיד את המשפט כנקודת מפנה מוחלטת, כאילו לפניו ישראל לא ידעה כיצד להתמודד עם השואה ואחריו הכול השתנה. זהו נרטיב חזק, אבל גם פשטני. המציאות הייתה מורכבת יותר, והספר לעיתים מיישר אותה כדי לשרת את התזה.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. יבלונקה מצליחה להחזיר את המשפט אל מרכז השיח, להראות שהוא לא היה רק מאבק מול פושע נאצי אלא מאבק של מדינה מול עצמה — מול זיכרון שלא ידע כיצד להישמע, מול דור שלא ידע כיצד לדבר, מול עולם שצפה בה ומול אחריות כבדה שנפלה עליה. היא כותבת מתוך הבנה עמוקה של ההיסטוריה הישראלית, ומתוך יכולת לנתח את המשפט לא רק כעבר אלא כמשהו שממשיך לפעול בתוך ההווה.

מי שקורא אותו מגלה שהמשפט לא היה רק משפט — הוא היה מאבק על הזיכרון, על הזהות, ועל האמת שהמדינה ביקשה לספר לעצמה בזמנים שהכל עדיין היה נתון תחת ערפל.

לפני 23 שעות•שומע חופשי
קארמה

קארמה

סדגורו

Karma של סדגורו הוא ספר שמנסה להחזיר את מושג הקארמה אל מרכז השיח הרוחני, אבל עושה זאת בדרך שמערבבת פשטות מפתה עם יומרה גדולה מדי. סדגורו מציג את הקארמה לא כעונש ולא כגורל אלא כמערכת פעולה־תגובה פנימית, כמעט מכנית, שבה כל מחשבה וכל בחירה מייצרת תנועה בנפש. הוא כותב כאילו הוא מגלה את המושג מחדש, אבל לעיתים נדמה שהוא פשוט אורז רעיונות עתיקים באריזה מודרנית ונוחה לעיכול.

הספר מתעקש להציג את הקארמה כמשהו שניתן לשלוט בו לחלוטין, כאילו האדם יכול לנהל את חייו כמו לוח בקרה פנימי. סדגורו מדבר על חופש, על בחירה, על שחרור, אבל עושה זאת בצורה שמטשטשת את המורכבות האמיתית של המושג. הוא מצמצם את הקארמה למערכת של הרגלים, דפוסים, זיכרונות — כאילו מדובר בפסיכולוגיה התנהגותית עם תבלין הודי. זה הופך את הספר לנגיש, אבל גם מפחית מהעומק הפילוסופי של המסורת שממנה הוא שואב.

יש בספר נטייה ברורה לפשטנות. סדגורו מציג את החיים כמשהו שניתן לפתור באמצעות שינוי תודעתי, כאילו כל בעיה נובעת מהתניה פנימית שאפשר לפרק באמצעות מודעות. הוא כותב בביטחון מוחלט, לעיתים מוגזם, כאילו אין מקום לספק, כאילו כל מי שאינו מבין את דבריו פשוט לא מוכן לראות את האמת. הביטחון הזה מעניק לספר כוח שכנוע, אבל גם יוצר תחושה של דוגמטיות במסווה של רוחניות.

הספר מלא באנקדוטות, סיפורים, דימויים — חלקם יפים, חלקם בנאליים. סדגורו משתמש בהם כדי להמחיש את רעיונותיו, אבל לעיתים נדמה שהסיפורים מחליפים את העומק. במקום להתמודד עם שאלות פילוסופיות קשות — חופש רצון, סיבתיות, מוסר — הוא מעדיף להישען על חוויות אישיות שמציגות את הקארמה כמשהו פשוט, כמעט טכני. זה הופך את הספר לקריא, אבל גם משאיר אותו ברובו ברמת השראה ולא ברמת מחשבה.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהכוח שיש לסדגורו ככותב וכמורה. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים מרגישים תקועים, והוא יודע להציע מסגרת שמעניקה תחושת שליטה. הספר מצליח לגרום לקורא להרגיש שהוא יכול לשנות את חייו, גם אם הכלים שמוצעים לו אינם תמיד עמוקים או מדויקים. יש בספר רגעים שבהם סדגורו מצליח לנסח אמת פשוטה אך חזקה — רגעים שבהם הקארמה הופכת ממושג מופשט לכלי מעשי.

אבל מי שמחפש עומק פילוסופי אמיתי, או דיון רציני במסורות ההודיות, ירגיש שהספר עוקף את הקושי במקום להתמודד איתו. Karma הוא ספר שמציע בהירות, אבל לפעמים על חשבון מורכבות. הוא מעניק תחושת כוח, אבל לפעמים על חשבון דיוק. הוא מעורר השראה, אבל לא תמיד מחשבה.

זהו ספר שיכול לשנות משהו אצל הקורא — אבל לא בהכרח את מה שסדגורו מתכוון.

לפני 23 שעות•שומע חופשי
זיגמונד פרויד - מכתבים

זיגמונד פרויד - מכתבים

ערן רולניק

מכתבים של זיגמונד פרויד הוא ספר שמפגיש את הקורא עם פרויד כפי שהוא באמת — לא כאבי הפסיכואנליזה, לא כפסל שיש להניח על מדף, אלא כאדם מלא דעות, פחדים, עקשנות, ולעיתים גם קטנוניות. הקריאה במכתבים חושפת את פרויד כמי שניהל את חייו האינטלקטואליים כמו מלחמה מתמשכת: כל רעיון חדש היה איום, כל תלמיד היה פוטנציאל לבגידה, וכל מחלוקת הייתה סכנה למערכת שהוא בנה בעמל רב. פרויד כותב כאילו הוא חייב להגן על הפסיכואנליזה מפני העולם כולו, ולעיתים נדמה שהוא נלחם אפילו בצל של עצמו.

המכתבים מציגים את פרויד כאדם שנע בין ביטחון מוחלט לבין חרדה עמוקה. הוא מתאר את רעיונותיו כאילו הם עובדות טבע, אך ברגע שמישהו מערער עליהם — הוא מגיב בכעס, בחשדנות, ולעיתים גם בזלזול. יש במכתבים רגעים שבהם פרויד נראה כמעט פרנואידי, כאילו כל ביקורת היא ניסיון לחתור תחת סמכותו. זהו פרויד שאינו מופיע בכתבים התיאורטיים: פרויד הפגיע, פרויד המתגונן, פרויד שאינו מסוגל לשאת את האפשרות שהוא טועה.

היחסים שלו עם תלמידיו — יונג, אדלר, פרנצי — נחשפים במכתבים במלוא מורכבותם. פרויד מתאר אותם בתחילה כשותפים למסע, אך ברגע שהם מתחילים לחשוב באופן עצמאי, הוא מתייחס אליהם כאל בוגדים. המכתבים חושפים את פרויד כמי שמתקשה לקבל עצמאות אינטלקטואלית של אחרים, כאילו כל רעיון שאינו שלו הוא איום על הסדר העולמי. זהו פרויד שאינו מוכן לחלוק את הבמה, פרויד שמבקש שליטה מלאה על השיח הפסיכולוגי.

המכתבים גם חושפים את פרויד כאדם בעל חוש הומור יבש, לעיתים אכזרי, ולעיתים מבריק. הוא מסוגל לנסח משפטים שמפילים את הקורא מצחוק, אבל גם משפטים שמפילים אותו מהכיסא מרוב נוקשות. פרויד אינו מנסה להיות נחמד — הוא מנסה להיות צודק. והצדק הזה, כפי שהוא מבין אותו, אינו מאפשר מקום רב לרכות או להקשבה. זהו פרויד שאינו מתנצל, שאינו מתלבט, שאינו מוכן להודות בחולשה — גם כשהיא ברורה לחלוטין בין השורות.

עם זאת, בתוך כל החדות הזו, יש במכתבים גם רגעים נדירים של אנושיות. פרויד מדבר על מחלותיו, על פחדיו, על בדידותו, על תחושת האחריות הכבדה שהוא נושא. וכן, גם על יהדותו. הוא מתאר את חייו כמאבק מתמיד בין יצירה לבין שחיקה, בין השראה לבין עייפות. ברגעים הללו, פרויד הופך לאדם שאפשר להזדהות איתו — אדם שמנסה להחזיק עולם שלם על כתפיו, גם כשהן כבר רועדות.

מכתבים הוא ספר שמפרק את המיתוס של פרויד ומציג אותו כפי שהיה: חד, עקשן, מבריק, פגיע, ולעיתים בלתי נסבל. הוא מאפשר לקורא לראות את הפסיכואנליזה לא רק כתיאוריה אלא כדרמה אנושית, כמאבק של אדם אחד להחזיק אמת פנימית מול עולם שאינו תמיד מוכן לקבל אותה. זהו ספר שמאיר את פרויד באור שאינו מחמיא תמיד — אבל הוא אמיתי יותר מכל ביוגרפיה רשמית.

מי שקורא אותו מגלה שפרויד לא היה רק פרויד אבי הפיכואנליה— הוא היה אדם שנלחם על נפשו ועל רעיונותיו, לעיתים בעוצמה שמפתיעה אפילו את מי שמכיר את כתביו.

לפני 23 שעות•שומע חופשי
זכרונות חלומות מחשבות - עטיפה חדשה

זכרונות חלומות מחשבות - עטיפה חדשה

קרל גוסטב יונג

זכרונות, חלומות, מחשבות הוא ספר שאי אפשר לקרוא אותו כביוגרפיה רגילה, וגם לא כיומן אישי. זהו מסמך שבו יונג מתעקש להציג את חייו לא כפי שהיו, אלא כפי שהנפש שלו רצתה לספר אותם. כבר מן השורות הראשונות ברור שהספר אינו ניסיון לתעד מציאות אלא ניסיון לעצב מיתוס — מיתוס של אדם שמאמין שהמסע הפנימי שלו חשוב יותר מכל עובדה חיצונית. יונג כותב כאילו הוא נביא של עצמו, והספר כולו מתנהל על הגבול הדק בין גילוי לבין אשליה.

הספר מציג את יונג כמי שחי תמיד על סף התפרקות, אבל גם על סף התגלות. הוא מתאר את ילדותו כאילו הייתה רצף של סימנים, חלומות, חזיונות — לא כמציאות פשוטה אלא כפרולוג למסע מיסטי. יש בכך כוח, אבל גם יוהרה מסוימת: יונג מתעקש לראות משמעות בכל פרט, כאילו הנפש שלו הייתה מאז ומתמיד זירה של כוחות קוסמיים. זהו מהלך שמעניק לספר עוצמה ספרותית, אך גם יוצר תחושה שהאדם האמיתי נעלם מאחורי הסמל.

כשהוא מתאר את פרידתו מפרויד, יונג אינו מסתפק בהסבר פסיכולוגי או אישי. הוא הופך את הקרע הזה למאבק בין שתי תפיסות עולם, כמעט בין שני עולמות מיתיים. הוא מתאר את עצמו כמי שנאלץ ללכת בדרך משלו, דרך מסוכנת, דרך שאין בה תמיכה. אבל גם כאן ניכרת מגמה ברורה: יונג תמיד חייב להיות זה שמבין יותר, זה שרואה עמוק יותר, זה שמוכן לשלם את המחיר שהאחרים מפחדים לשלם. הספר אינו מאפשר לראות את יונג כאדם שמטיל ספק — רק כאדם שמטיל עול.

החלקים העוסקים בחזיונות ובחלומות הם אולי המרשימים ביותר, אבל גם הבעייתיים ביותר. יונג מתאר את החוויות הללו כאילו היו עובדות, כאילו הן התרחשו במציאות ולא בנפש. הוא אינו משאיר מקום לשאלה האם מדובר בדמיון, בפחד, בהזיה. הכול חייב להיות משמעותי, הכול חייב להיות חלק ממערכת גדולה יותר. זהו מהלך שמעניק לספר כוח מיתי, אך גם הופך אותו למסמך שאינו מאפשר לקורא להטיל ספק. יונג אינו מספר — הוא מכריז.

הספר כולו מתנהל מתוך תחושת שליחות עצמית. יונג כותב כאילו הוא חייב להשאיר אחריו עדות, לא על חייו אלא על מסעו הפנימי. הוא מתעקש להראות שהנפש היא עולם שלם, עולם מסוכן, עולם שמי שנכנס אליו חייב להיות מוכן לאבד את עצמו. אבל בתוך כל זה, יש גם עיוורון מסוים: יונג כמעט אינו מתייחס לכישלונותיו, לטעויותיו, לפחדיו. הוא מציג את עצמו כמי שתמיד ידע, תמיד ראה, תמיד הבין. זהו דיוקן מרשים — אבל גם חד־צדדי.

למרות זאת, זכרונות, חלומות, מחשבות הוא ספר שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא מעניק הצצה נדירה אל נפש של אדם שהעז להקשיב לדימויים שלו עד הסוף, גם כשהם איימו לבלוע אותו. הוא מציג את יונג לא כפסיכולוג בלבד אלא כמי שניסה לנסח שפה חדשה של נפש, שפה שבה החלום הוא עובדה והדימוי הוא מציאות. זהו ספר מסוכן, מרתק, לעיתים מופרז, ולעיתים מדויק להכאיב.

מי שנכנס אליו צריך לדעת שהוא נכנס למסע שבו הגבול בין אמת לבין מיתוס כמעט אינו קיים.

לפני 23 שעות•שומע חופשי

ביקורות נוספות על "על דרך האמת"

על דרך האמת

על דרך האמת

משה הלברטל

הרמב"ן, ר' משה בן נחמן, בן המאה השלוש עשרה בספרד שתחת הכיבוש הנוצרי בדור שאחרי הרמב"ם, מגדולי בעלי ההלכה ומפרשי התלמוד והמקרא, רופא והוגה דעות מהמקוריים ומהיצירתיים שידעה היהדות.
ספר זה אינו ביוגרפיה על הרמב"ן, וגם לא ספר המקיף את מכלול הגותו של הרמב"ן, כמו ספרו של הלברטל על הרמב"ם (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=690823).
אפשר יותר להגדיר אותו כמונוגרפיה כאשר הציר המרכזי הוא ניסיון חשיפת ההגות האזוטרית, נסתרת, של הרמב"ן, הגותו המושפעת מתורת הסוד והקבלה הקדומה אותה הצפין בפירושו לתורה.
כידוע, פירוש הרמב"ן לתורה מורכב מכמה רבדים, כאשר הרובד הגלוי שלו הוא פירוש פשטני, ריאלי, הגותי אשר מתמקד בפשוטו של מקרא ובדרשנות קלאסית תוך כדי התייחסות לפרשנים אחרים, בעיקר רש"י, אבן עזרא והרמב"ם. אולם, לאורך הפירוש הרמב"ן מפזר את תפיסתו הקבלית כאשר המילים 'על דרך האמת' מהווים אות לכך שכאן מתחיל הפירוש על דרך הסוד. פירוש זה הינו חתום וסתום וכתוב כולו ברמזים ובשפת סמלים, ואילולא תלמידיו ותלמידי תלמידיו שכתבו מעין מילון לצפנים שכתב, פירושו היה נשאר בלתי מובן לחלוטין. תוך כדי הדיון מקדיש הלברטל פרק שלם לאופי לימוד הסוד בתקופה ההיא. ובמתח שבין גילוי והסתרה, נקט הרמב"ן בדרך ייחודית של רמיזה מאוד אזוטרית, שמצד אחד מוכיחה על קיומו של הסוד, שזו כבר אמירה משמעותית שלא הייתה מקובלת על כל חכמי הסוד בתקופה ההיא, ומאידך משאירה את הסוד חתום וסתום רק למי שכבר יודע אותו ברמה מספקת בלימוד איש מפי איש.

הנושאים בהם הלברטל דן באריכות הם מגוונים. אציין רק את חלקם:
תפיסת המוות והגאולה של הרמב"ן והקשר שבין חוק וחטא.
הנס הנסתר שהוא בין המושגים המקוריים שיצר הרמב"ן מתפרש בצורה מקורית ומעניינת בדברי הלברטל.
תפיסת ארץ ישראל של הרמב"ן והקשר שלה לקיום המצוות מאוד ייחודית, ובמובנים מסוימים רדיקלית אף יותר מר' יהודה הלוי (הרמב"ן כמו ריה"ל עלה בסוף ימיו לארץ ישראל והקים קהילה בעכו ובעיר העתיקה בירושלים).
עוד בספר על התודעה ההיסטורית של הרמב"ן, הן בתורת השמיטות שלו, והן במושג 'מעשה אבות סימן לבנים' שהפך אצלו לכלל פרשני מקיף.
טעמי מצוות על דרך הסוד, על הקשר בין אדום הקדומה רומי והנצרות, ועוד.

לצערי יש התייחסות מעטה יחסית להגות ההלכתית של הרמב"ן למרות שחידושיו לתלמוד הם מהחידושים הנלמדים והמשפיעים ביותר עד היום. זאת, בין השאר, משום שהרמב"ן הוא הראשון שינק הן מדרך הלימוד של הגאונים וראשוני ספרד (בעיקר הרי"ף ובית מדרשו), והן מדרך הלימוד של ראשוני צרפת ואשכנז בעיקר רש"י ובעלי התוספות. אשר על כן חידושיו מהווים סינתזה חדשנית ומעמיקה והם מעמודי התווך שבפסיקה לדורותיה.

נסתפק בזה ורק נוסיף שבפרק האחרון יש התייחסות לדרך שנקט הרמב"ן בהשכנת השלום בין אנדלוסיה ואשכנז בזמן החרם הקשה שהיה על כתבי הרמב"ם, בעיקר על המורה נבוכים וספר המדע. ואף שהרמב"ן עצמו הסתייג מהתפיסה הפילוסופית של הרמב"ם, ידע לראות בו את גדול אנשי ההלכה, ועל ידי תבונה וסבלנות ניסה למתן את המחלוקת שאיימה לפלג את היהדות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יוסף