“"על דרך האמת" הוא ניסיון מרשים אך גם טעון להחזיר את הרמב"ן אל מרכז ההיסטוריה היהודית לא רק כדמות הלכתית־פרשנית אלא כמי שעיצב מחדש את גבולות המחשבה היהודית בימי הביניים. הלברטל כותב מתוך יראת כבוד אינטלקטואלית, אך גם מתוך רצון לפרק את המיתוס ולחשוף את המנגנונים הפנימיים שהניעו את הרמב"ן — מהלך שמצליח בחלקו, אך גם חושף את מגבלות הגישה המחקרית כשהיא מתקרבת לדמות מיסטית־הלכתית מורכבת כל כך.

הספר מציג את הרמב"ן כמי שחי על קו התפר בין הלכה לקבלה, בין פרשנות פשטית לבין עומק מיסטי, בין עמידה מול הכנסייה לבין עמידה מול המסורת היהודית עצמה. הלברטל מדגיש את המתח הזה, אך לעיתים נדמה שהוא מתעקש להבליט אותו גם במקומות שבהם הרמב"ן דווקא פעל מתוך יציבות רעיונית ולא מתוך קרע. יש תחושה שהמחבר מבקש להפוך את הרמב"ן לדרמטי יותר מכפי שהיה, כאילו כל הכרעה הלכתית חייבת להיות חלק ממאבק רעיוני גדול.

הדיון בעימותים של הרמב"ן — מול הנצרות, מול הרמב"ם, מול מסורות פרשניות קודמות — כתוב היטב, אך לעיתים נוטה להציג את הרמב"ן כמי שמגיב יותר משהוא יוצר. זהו עיוות מסוים: הרמב"ן היה בעל קול עצמאי, בעל תעוזה פרשנית, בעל יכולת לנסח שיטה שלמה, והספר לעיתים מצמצם את היוזמה הזו לטובת הדגשת המאבקים. כך נוצר רושם שהרמב"ן הוא בעיקר תוצר של התנגדויות, ולא יוצר של מהפכה פרשנית־תיאולוגית.

הלברטל מצליח להאיר את הרמב"ן כמיסטיקן זהיר, כמי שמכניס את הקבלה אל תוך הפרשנות המקראית בלי להפוך אותה למערכת סגורה. זהו הישג חשוב, אך גם כאן ניכרת נטייה להציג את הרמב"ן כמי שמסתיר יותר משהוא מגלה, כאילו כל רמז קבלי הוא חלק ממערכת סודית שאינה ניתנת לפענוח. בפועל, הרמב"ן היה בהיר יותר, ישיר יותר, ולעיתים אף פדגוגי מאוד — והספר אינו תמיד נותן מקום לבהירות הזו.

הכתיבה עצמה מדויקת, מלומדת, אך גם נוטה לעיתים להתרחק מן החוויה האנושית של הרמב"ן. הלברטל מציג את הרמב"ן כמי שנע בין עולמות, אך פחות מתעכב על האדם עצמו — על דמותו, על אופיו, על האופן שבו חי את חייו בתוך קהילה יהודית קטנה ומאוימת. הביוגרפיה מחקרית מאוד, אך פחות ביוגרפית במובן האנושי. מי שמחפש את הרמב"ן כאדם ימצא כאן פחות ממה שיקווה.

למרות זאת, על דרך האמת הוא ספר חשוב. הוא מצליח להעמיד את הרמב"ן כדמות אינטלקטואלית אדירה, כמי שהצליח לשלב הלכה, פרשנות, פילוסופיה וקבלה לכדי מערכת אחת. הוא מאלץ את הקורא להתמודד עם מורכבותו של הרמב"ן, עם עומק מחשבתו, ועם העובדה שהוא היה אחד ההוגים המקוריים ביותר בתולדות היהדות — לא רק פרשן ולא רק מקובל.

זהו ספר שמאיר את הרמב"ן באור חדש, חד, לעיתים ביקורתי מדי, אך תמיד מעורר מחשבה. מי שיקרא אותו מתוך מודעות למגבלותיו ימצא בו כלי משמעותי להבנת דמותו של הרמב"ן, גם אם לא תמונה שלמה.”

“הרמב"ן, ר' משה בן נחמן, בן המאה השלוש עשרה בספרד שתחת הכיבוש הנוצרי בדור שאחרי הרמב"ם, מגדולי בעלי ההלכה ומפרשי התלמוד והמקרא, רופא והוגה דעות מהמקוריים ומהיצירתיים שידעה היהדות.
ספר זה אינו ביוגרפיה על הרמב"ן, וגם לא ספר המקיף את מכלול הגותו של הרמב"ן, כמו ספרו של הלברטל על הרמב"ם (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=690823).
אפשר יותר להגדיר אותו כמונוגרפיה כאשר הציר המרכזי הוא ניסיון חשיפת ההגות האזוטרית, נסתרת, של הרמב"ן, הגותו המושפעת מתורת הסוד והקבלה הקדומה אותה הצפין בפירושו לתורה.
כידוע, פירוש הרמב"ן לתורה מורכב מכמה רבדים, כאשר הרובד הגלוי שלו הוא פירוש פשטני, ריאלי, הגותי אשר מתמקד בפשוטו של מקרא ובדרשנות קלאסית תוך כדי התייחסות לפרשנים אחרים, בעיקר רש"י, אבן עזרא והרמב"ם. אולם, לאורך הפירוש הרמב"ן מפזר את תפיסתו הקבלית כאשר המילים 'על דרך האמת' מהווים אות לכך שכאן מתחיל הפירוש על דרך הסוד. פירוש זה הינו חתום וסתום וכתוב כולו ברמזים ובשפת סמלים, ואילולא תלמידיו ותלמידי תלמידיו שכתבו מעין מילון לצפנים שכתב, פירושו היה נשאר בלתי מובן לחלוטין. תוך כדי הדיון מקדיש הלברטל פרק שלם לאופי לימוד הסוד בתקופה ההיא. ובמתח שבין גילוי והסתרה, נקט הרמב"ן בדרך ייחודית של רמיזה מאוד אזוטרית, שמצד אחד מוכיחה על קיומו של הסוד, שזו כבר אמירה משמעותית שלא הייתה מקובלת על כל חכמי הסוד בתקופה ההיא, ומאידך משאירה את הסוד חתום וסתום רק למי שכבר יודע אותו ברמה מספקת בלימוד איש מפי איש.

הנושאים בהם הלברטל דן באריכות הם מגוונים. אציין רק את חלקם:
תפיסת המוות והגאולה של הרמב"ן והקשר שבין חוק וחטא.
הנס הנסתר שהוא בין המושגים המקוריים שיצר הרמב"ן מתפרש בצורה מקורית ומעניינת בדברי הלברטל.
תפיסת ארץ ישראל של הרמב"ן והקשר שלה לקיום המצוות מאוד ייחודית, ובמובנים מסוימים רדיקלית אף יותר מר' יהודה הלוי (הרמב"ן כמו ריה"ל עלה בסוף ימיו לארץ ישראל והקים קהילה בעכו ובעיר העתיקה בירושלים).
עוד בספר על התודעה ההיסטורית של הרמב"ן, הן בתורת השמיטות שלו, והן במושג 'מעשה אבות סימן לבנים' שהפך אצלו לכלל פרשני מקיף.
טעמי מצוות על דרך הסוד, על הקשר בין אדום הקדומה רומי והנצרות, ועוד.

לצערי יש התייחסות מעטה יחסית להגות ההלכתית של הרמב"ן למרות שחידושיו לתלמוד הם מהחידושים הנלמדים והמשפיעים ביותר עד היום. זאת, בין השאר, משום שהרמב"ן הוא הראשון שינק הן מדרך הלימוד של הגאונים וראשוני ספרד (בעיקר הרי"ף ובית מדרשו), והן מדרך הלימוד של ראשוני צרפת ואשכנז בעיקר רש"י ובעלי התוספות. אשר על כן חידושיו מהווים סינתזה חדשנית ומעמיקה והם מעמודי התווך שבפסיקה לדורותיה.

נסתפק בזה ורק נוסיף שבפרק האחרון יש התייחסות לדרך שנקט הרמב"ן בהשכנת השלום בין אנדלוסיה ואשכנז בזמן החרם הקשה שהיה על כתבי הרמב"ם, בעיקר על המורה נבוכים וספר המדע. ואף שהרמב"ן עצמו הסתייג מהתפיסה הפילוסופית של הרמב"ם, ידע לראות בו את גדול אנשי ההלכה, ועל ידי תבונה וסבלנות ניסה למתן את המחלוקת שאיימה לפלג את היהדות.”