“לפני כעשור הייתי בצומת דרכים משמעותי, התלבטתי בין רפואה לבין מקצוע מכלכל שיאפשר לי להגשים את חלום הכתיבה, בחרתי באופציה השנייה. באותה העת, פחות או יותר, מאוד קרצה לי סדנה לכתיבה יוצרת שהייתה חלק מהתואר הראשון בספרות באוניברסיטת בן גוריון. את הסדנה העביר לא אחר מאתגר קרת ועמוס עוז (מודה שמהאחרון יותר התלהבתי).
"צנורות" הוא אסופת סיפורים קצרים מאוד שהוציא לאור קרת בגיל עשרים וארבע. חמישים ושישה סיפוריו נפרשים על פני מאה שישים ושמונה עמודיי הספר.
לאמנים, ביניהם סופרים, יש נטייה להביט רטרוספקטיבית על יצירותיהם במין רתיעה ובוז. הזמן וההתפתחות המקצועית מעלים, ודאי בקרב הפרפקציוניסטים שביניהם, תחושת קבס כלפי האמן המוגבל שהיו. "צנורות" הכה גלים בזמנו, אומנם אני מניח שגם לקרת ישנם מספר סיפורים עליהם היה מוותר.
קרת כותב בשפה פשוטה ובגובה העיניים. כישרונו ויצירתיותו בולטת.
אין גורם תמטי מאחד בין הסיפורים, אולם נדמה כי ברובם זרועים אלימות, חלום ואובדן.
לא מפליא, שאת מרביתם כתב בתקופת הצבא.
רעיון הוא כמו משאלה, אפשר להשתמש בו רק פעם אחת. על הסופר לבחור האם לפתח אותו לכדי רומן, נובלה או סיפור קצרצר, מעניין אם בהקשר הזה, קרת מרגיש מעט החמצה.
הרמה ביצירה לא תמיד הייתה אחידה, היו סיפורים טובים, טובים מאוד, אבל גם כמה בינוניים או סתמיים בעיניי. ב"לא בני אדם" חוטא קרת בדעה קדומה כלפי חיילי מג"ב, וב"סיור ממונע" מביע ביקורת די מתוחכמת על היחס הישראלי כלפי המתפרעים בשטחים.
חיבבתי בעיקר את שוני, צפירה, 19.90, הבן של ראש המוסד, מכת בכורות, מטרות דמות והלילה בו מתו האוטובוסים.
מסקרן יהיה לקרוא סיפור רחב יריעה שלו,
יצירה סגנונית ייחודית בנוף הישראלי,
ארבעה כוכבים.”
