קראתי את ״נתן ועמוס״ של אסף ענברי, ויצאתי ממנו עם התחושה הנדירה שספר היסטורי יכול להיות לא רק שיעור על העבר, אלא מפתח להבנת ההווה.
ענברי עושה כאן משהו שהוא יודע לעשות טוב במיוחד: לקחת דמויות שכבר נדמה לנו שאנחנו מכירים - נתן אלתרמן ועמוס עוז - ולהחזיר אותן אל הרגע שבו הן עדיין לא היו מיתוסים, אלא אנשים. אנשים עם כישרון, חולשות, תשוקות, נאמנויות, פחדים, משפחות, אהבות, אגו, ואמונה כמעט מוחלטת בכוחה של המילה להשפיע על המציאות.
וזו אולי הנקודה הכי חזקה בספר: הוא לא עוסק רק בשני יוצרים גדולים. הוא עוסק בתקופה שבה סופרים ומשוררים עוד עמדו ממש בתוך הזירה הציבורית, לא מהצד. הם לא רק כתבו על המדינה - הם ניסו לדבר אליה, לעצב אותה, לריב איתה, להזהיר אותה, לפעמים גם להתאהב בה עד עיוורון.
דרך נתן ועמוס, ענברי מספר בעצם את אחד הסיפורים הגדולים של ישראל: איך אותה אהבת מולדת יכולה להוליד שתי מסקנות כמעט הפוכות. איך מתוך אותו כאב, אותה עברית, אותו פחד קיומי ואותה תחושת שליחות - אחד יכול להגיע אל רעיון ארץ ישראל השלמה, והשני אל מחנה השלום. והספר מצליח להראות שהמחלוקת הזאת לא נולדה מסיסמאות, אלא מביוגרפיות, מאופי, מפצעים, מהיסטוריה משפחתית, ומהאופן שבו כל אחד מהם הבין את תפקידו כאיש רוח בתוך מדינה צעירה ומפוחדת.
מה שיפה בכתיבה של ענברי הוא שהיא לא מתחננת להיות “אקטואלית”, ולכן היא כל כך אקטואלית. הוא לא צריך להסביר לנו למה הוויכוחים של אז עדיין חיים בתוכנו. זה פשוט קורה תוך כדי קריאה. פתאום ברור כמה מהשפה, מהשסעים, מהחרדות ומהחלומות של ישראל הנוכחית כבר היו שם - רק בלבוש אחר, עם שמות אחרים, ועם דור שהאמין אולי קצת יותר בכוחן של מילים גדולות.
זה ספר על ספרות, אבל גם על פוליטיקה. על היסטוריה, אבל גם על נפש. על ישראל של פעם, אבל בעצם על ישראל שלא הפסיקה להתווכח עם עצמה עד היום.
ובעיקר, זה ספר שמזכיר שאנשי רוח חשובים באמת הם לא אלה שיושבים מעל המציאות ומפרשים אותה בנחת. הם אלה שנכנסים אליה, מסתבכים איתה, משלמים עליה מחיר, ולפעמים גם טועים בגדול - אבל עושים את כל זה מתוך תחושה עמוקה שהמילים שלהם הן לא קישוט. הן אחריות.
״נתן ועמוס״ הוא ספר חכם, יפה, ולעיתים מכאיב. ספר שמצליח להפוך ביוגרפיה כפולה לסיפור רחב הרבה יותר - על התרבות הישראלית, על הציונות, על המלחמה בין חזון לפיכחון, ועל השאלה הבלתי נגמרת מה אדם כותב אמור לעשות כשההיסטוריה דופקת לו בדלת.
בעיניי, זה ספר חשוב מאוד. לא רק למי שאוהב את אלתרמן או את עמוס עוז, אלא לכל מי שמנסה להבין איך נבנתה כאן השיחה הישראלית - ואיך היא ממשיכה לרדוף אותנו עד היום.
