הסיפור הוא ביוגרפיה דמיונית והמספרת היא הדמות הראשית צ'יו. היא מספרת לנו את סיפור חייה וחושפת בפנינו את המציאות אליה נשלחה נגד רצונה. לאחר שנמכרו היא ואחותה השתיים עזבו את הכפר בו גדלו והמשיכו לקיוטו שם נאלצו להפרד. ציו תגיע לאוקייה, בית הארחה שם תהיה למשרתת קודם כל, במטרה להפוך לגיישה.
ציו עוברת מסע ארוך רצוף מכשולים תלאות והשפלות בדרכה להפוך לגיישה. זה לא עולם קל וציו מתארת לנו מנקודת מבט של יל

"אנחנו בני אדם רק חלק ממשהו גדול מאתנו בהרבה. כאשר אנחנו זזים. אנחנו עלולים למעוך חיפושית או אולי להניע את האוויר כך שזבוב יעוף למקום מסויים. "

הפעם הראשונה ששמעתי על גיישות היה כשטסתי לתאילנד איפה שהוא בשנות ה 90, הכרתי בחורה בגסט האווס שביקשה שאבוא אתה לשוק ברחוב ליד כדי לקנות תכשיטים זולים. שאלתי למה היא צריכה תכשיטים מזויפים בכמות. ענתה בהתרגשות שהיא טסה ליפן כדי להיות גיישה ולהרוויח כסף ו

ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, נוטשים את החום המדכא של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על להקות בנים, על החופשה הבאה מהלימודים, על תנועת הנוער. אני נמצאת בחצר בית הספר, עם כולם. החום הכבד מטשטש את הראיה שלי ומותיר שובל דק של זיעה לאורך גבי. אני מחזיקה ספר בעל כריכה שחורה ובתוכי מתנהל ויכוח. האם עליי להיכנס לשיעור הבא או שעליי להמשיך לקרוא את היצי

סיפור יפה רקח לנו גולדן. סיפור? סיפור, ועוד איזה סיפור. העובדות סביב הסיפור נכונות, הסיפור בדוי, יפה ונוגע ללב.
הסיפור הוא סיפורה של ניטה סאיורי, גיישה שפעלה בקיוטו (עיר הבירה הישנה של יפן) והחיסרון הגדול של הספר היפה הזה הוא חוסר בהקדמה המפרטת מהי למעשה גיישה. וכדי שלא להלאות אתכם ולשלוח אתכם לחפש באינטרנט מהי גיישה, הרי שלפחות בכל הנוגע לתקופה המדוברת בספר, גיישה היא נערת/אשת האמנויות (למרות ש

תופעת הזנות בזויה ומתועבת בעיניי. [גם תופעת הפורנו ותעשיית המין באופן כללי אך אין זה שייך לביקורת ולכן לא אתעכב על כך]
בכל פעם ופעם אשר אני שומעת על כך בחדשות, על עוד אישה נורמטיבית שנפלה למלתעות העולם הסרסורי והאכזר, ליבי מנתר ממקומו במחאה.
עצבותי כה רבה מכיוון שישנם גברים ונשים רבים שמסיבות כאלה ואחרות נאלצים לרדת אל שפל המדרגה ולבחור במקצוע העתיק בעולם- הזנות.
ואני תוהה בליבי היכן הממשלה?

"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.
"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.
כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.
הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.
היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושי

את הספר הטוב הזה קראתי לראשונה כשיצא לאור, אני חושבת,
הייתי אז צעירה מאוד, עוד לא ביקרתי ביפן אז ועוד לא הכרתי את ההיסטוריה היפנית ואת האופי האכזר שמסתתר מאחורי אסתטיקה מרטיטה ומוקפדת.
ומצאתי בו אז סיפור אקזוטי מופלא מלמד ומרתק. לבי יצא אל סאיורי וסיפורה בהערכה. אל הנופים המקסימים המתוארים.
כך זכרתי אותו.
חזרתי לקרוא אותו בימים אלה בהתקף נוסטלגי
וממרומי בגרותי כך מצאתי אותו ולא רק - אמנם מצא

את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמ

הרבה מאוד זמן הספר הזה שכב בארון שלי. חששתי מעט לקרוא אותו, מכמה סיבות:
1. זהו רב מכר עולמי, שדובר עליו לא מעט גם בארץ, ובמקרים רבים אני לא מצליח להתחבר לספרים ששומעים בכל פינה כמה הם טובים.
2. פחדתי שתיאור התרבות, הבגדים והמנהגים יגבור על תיאור העלילה והדמויות, מה שייצור ספר שאני פחות התחבר אליו.

אחרי קריאה של 3 ימים, אני שמח שהתבדיתי.

הספר הזה מצוין, מתחילתו ועד סופו. הייתי מקטלג את הספר