שנת 1982 בספרים

האם יש משמעות למשמעות?

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שמנסה להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מרכז הבמה, אבל עושה זאת מתוך תחושה שהעולם כבר איבד את היכולת לשמוע את השאלה הזו בכלל. הספר מתנהל כמו ניסיון נואש להחזיר את הקורא אל עצמו, אבל לעיתים נדמה שהוא צועק לתוך חלל ריק — לא בגלל שהמסר חלש, אלא בגלל שהעולם שאליו הוא פונה כבר התרגל לרעש מסוג אחר.

המחבר מציג את המשמעות לא כמשהו שנמצא “שם בחוץ” אלא כמשהו שנולד מתוך מאבק פנימי, אבל לעיתים המאבק הזה מוצג בצורה דרמטית מדי, כאילו כל אדם חייב לעבור מסע קיומי אפי כדי להבין מה חשוב לו. יש בכך כוח, אבל גם יומרה: לא כל חיפוש משמעות הוא טרגדיה יוונית, ולעיתים הספר מתעקש להפוך כל שאלה פשוטה למערכה פילוסופית כבדה.

הספר מלא בניסוחים יפים — אולי יפים מדי. יש רגעים שבהם המשפטים מרגישים כמו ניסיון להרשים במקום לחדור. במקום לגעת באמת הפשוטה של החיים, הספר מתעקש לנסח אותה בשפה גבוהה, כמעט טקסית. זה מעניק לו נוכחות, אבל גם מרחיק אותו מהקורא שמחפש משהו אמיתי ולא רק מרשים.

ובכל זאת, יש בספר רגעים שבהם הוא מצליח לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך לשאלה. כשהוא מדבר על בדידות, על אובדן, על תחושת ריקנות שמופיעה דווקא כשהכול “בסדר”, הוא מצליח לנסח אמת שאינה זקוקה לשום קישוט. ברגעים הללו הספר הופך חד, כמעט מסוכן, כי הוא נוגע במקומות שאנשים בדרך כלל מעדיפים לא לפתוח.

אבל הרגעים הללו אינם רבים. רוב הספר מתנהל מתוך רצון להציע מסגרת גדולה מדי, כמעט מערכתית, לשאלה שהיא בסופו של דבר אישית מאוד. הוא מנסה להציע תשובות כלליות לשאלות פרטיות, וזה יוצר תחושה שהספר מבקש להיות אוניברסלי אבל נופל למלכודת של הכללה יתרה. המשמעות אינה נוסחה — והספר לעיתים מתעקש להתייחס אליה כאילו היא כן.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. הוא מצליח להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מקום שבו היא שוב מרגישה דחופה. הוא מזכיר לקורא שהחיים אינם רק רשימת משימות אלא גם מרחב של בחירה, של כאב, של אחריות. הוא אינו מציע נחמה — הוא מציע התעוררות. וזה, בעולם שמעדיף הסחות דעת על פני מחשבה, כבר הישג.

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שאינו מושלם — אבל הוא כן מצליח לעשות משהו שרבים נכשלו בו: לגרום לקורא לעצור. לחשוב. לשאול. לא תמיד לקבל תשובה. הוא חד, הוא שנון, הוא לעיתים מוגזם — אבל הוא חי.

ומי שמוכן לשמוע את הזעקה — יגלה שהיא לא רק לנשמעת, אלא גם בלתי נמנעת.

אני לא יודעת כמה פעמים קראתי אותו בילדות, אבל כנראה שהמון.
כי כשחזרתי אליו כמבוגרת, כדי להקריא לילדים, גיליתי שאני זוכרת המון ממנו. לא רק את העלילה: אבא של חנהל׳ה נותן לה את קרשינדו הגמד כדי לנחם אותה על כך שהוא צריך לחזור לצבא, חנה׳לה וקרשינדו יוצאים למסע אל כוכב החלומות, ובדרך ליעד המופלא נאלצים לחצות את הכוכב השחור מטיל האימה - אלא גם פרטים קטנים: קרום החלב שחנהל׳ה שונאת, הנעליים הגבוהות שאין להשיג במידה שלה, אבל בכוכב החלומות דווקא יש, קרשינדו בוכה בתוך שושנה והזקן שלו נספג בדמעות, אורי מלך הכיתה שתמיד מלגלג על חנהל׳ה בוכה והסנטר שלו מתנדנד מעלה מטה כשחנהל׳ה מגרשת את בני הכיתה שלה מכוכב החלומות...
הקראתי אותו לכל הילדים שלי ועכשיו הגיעה תורה של הקטנה.
והוא תפס אותה כמו שאף ספר לפניו לא תפס אותה.
מה הקראנו עד היום? בילבי ומדיקן וקרלסון על הגג, פדינגטון, צפרדי וקרפד, טפיטי, הדוד אריה, הגמד סיפורון וקוקי חבקוקי ורמונה. בטח היו עוד ששכחתי.
היו ספרים שעבדו יותר טוב, היו שעבדו פחות.
אבל לא זוכרת ספר שכל כך תפס וריתק אותה כמו הספר הזה.
וניסיתי לחשוב על סוד הקסם שלו, סוד הקסם שהיה בו גם בשבילי כילדה.
בהתחלה חשבתי שזאת הפנטזיה האלטימטיבית: כוכב החלומות המושלם הוא פנטזיה כמו שנדיר למצוא בספר ילדים: בדרך כלל יש אור וצל, יש אויב להילחם בו, יש רוע למגר.
מה מעניין בכוכב מושלם שבו אפשר לעשות כל מה שרוצים ולקבל כל מה שחולמים? למה שמישהו יכתוב פנטזיה כזאת?
אבל דבורה עומר עשתה את זה: עם הרוע נלחמים בדרך, כשמגיעים לכוכב החלומות - מקבלים שני פרקים שהם כולם פנטזיה ילדית מושלמת: אין חוקים, הכל מותר, מקבלים כל מה שרוצים וכמה שרוצים בלי אף אחד שינזוף או יאסור או יטיל גבולות.

אבל האמת היא ששני הפרקים האלו מגיעים בסוף הספר, אם זה היה כל סוד הקסם שלו - כנראה שלא היינו מגיעים לשם.
ובמחשבה נוספת אני חושבת שהפנטזיה היא רק חלק מהקסם שלו.

הספר תפס את הבת שלי מיד בהתחלה לא בגלל הפנטזיה אלא בגלל הגיבורה:
חנהלה היא ילדה בת שבע ורבע (ממש כמו הבת שלי)
יש לה הרבה דמיון, היא אוהבת לחלום ולהמציא לעצמה סיפורים
והילדים שבחברתם היא חיה - ומדובר בילדה שגדלה בקיבוץ בתקופה של בית ילדים - לא מבינים אותה.
הם לועגים לה בכל פעם שהיא חולמת ולועגים לה עוד יותר כשהיא נעלבת.
וההורים והמורים - יש להם כנראה כוונות טובות, אבל זמן או סבלנות - פחות.
וחנהל׳ה היא ילדה רגישה והיא מרגישה היטב את קוצר הרוח. היא זקוקה ליותר תשומת לב ויחס - ורוב הזמן אין מי שיתן לה אותם.
חנהל׳ה היתה רוצה להיות יותר: גבוהה יותר, אהובה יותר, מצליחה יותר בלימודים.
לא צריך להיות ילד עם קושי חברתי או לימודי כדי להרגיש הזדהות מסויימת ואמפתיה כלפי חנהל׳ה.
מספיק להיות ילד. ילד עם דמיון, ילד עם עולם פנימי, ילד רגיש שלפעמים מרגיש שלא מבינים אותו, שהוא קצת שונה מהאחרים, ילד שהעליבו אותו פעם.
או אולי צריך להיות ילדה?

והבת שלי הזדהתה עם חנה׳לה, למרות שהיא לא גרה בקיבוץ בבית ילדים, למרות שהיא לא הבת הבכורה שמרגישה שרק לאחים הקטנים שלה מוותרים ורק אותם מפנקים - היא דווקא הקטנה (ויש שיאמרו המפונקת) בעצמה, למרות שלא חסרה לה תשומת לב, למרות שהיא מצליחה בלימודים ויש לה הרבה חברות.
אבל היא ילדה. והיא רגישה. והיא רבה לפעמים עם החברות, כמו כל ילד, ויש לה עולם פנימי והמון דמיון, ולפעמים היא היתה רוצה שיבינו אותה קצת יותר, גם בלי שהיא תצטרך להסביר. לפעמים היא לא מסוגלת להסביר.
וזה מספיק.
חנהל׳ה רבה עם אמא שלה, רבה עם ילדי הקבוצה שלה ומחליטה לטוס לכוכב החלומות.
היה אפשר לחשוב שהמסע של חנהל׳ה יהיה שיקוף של תהליך כלשהו שחנהל׳ה תעבור: תהליך של התבגרות והתגברות וחיברות, שבסופו היא תתחזור בשלה יותר להתמודדויות שהחיים בקיבוץ מזמנים לה.
בהתחלה נראה שזה הכיוון: היא מצליחה להתגבר על שנאתה לקרום של החלב ומורידה אותו כדי לתת לקרשינדו הגמד את הקרום שהוא המעדן האהוב עליו.
היא מתנצלת ומבקשת סליחה על האיחור כשקרשינדו לוחש באוזנה לבקש סליחה.
אפילו כשהם כבר יוצאים לדרך - קרשינדו חולה לפתע בצערת בגלל הצער שהוא גורם להוריה של חנהל׳ה שלא יידעו לאן נעלמה הבת שלהם.- וחנהל׳ה מסכימה לשלוח להם הודעה כדי שלא ידאגו לה.
אפשר היה לחשוב שזה ילך לכיוון דומה לסיפור שאינו נגמר, שבו בסטיאן - ילד בעל שפע של דמיון ושפע של בעיות חברתיות - עובר תהליך התפתחות והתבגרות במהלך ביקורו בממלכת פנטזיה.
אבל הרמזים האלו לא מתפתחים לתהליך חינוכי.
להפך.
כוכב החלומות הוא מקום אנטי חינוכי במוצהר. הוא חוגג את האנרכיה וחוסר הגבולות.
בכוכב החלומות אפשר לאכול ממתקים כל היום, אפשר להיות שטחית ולבלות שעות במדידת שמלות יפות ולבקש שיהיה לך שיער זהוב ארוך עד הרצפה.
זוכרים מה קרה ללוסי פוונסי כשניסתה להשתמש בקסם כדי להיות יפה יותר?
אז אצל חנהל׳ה זה דווקא עובד והיא פשוט נהיית יפה יותר.
היא יכולה לשחק בכל המשחקים שהיא רוצה והיא לא צריכה לסדר, היא יכולה - שימו לב לאנרכיה המזעזעת! - לפצח גרעינים ולפזר קליפות לכל עבר, ללכת לישון בלי לצחצח שיניים, לראות סרטים לא תואמי גיל והיא יכולה אפילו להעליב את החבר הכי טוב שלה, קרשינדו ואז פשוט לעצום עיניים ולבקש שהוא יתפייס. היא יכולה לנקום בחברי הקבוצה שלה מהקיבוץ שלה: להביא אותם לכוכב החלומות כדי שיראו שהוא קיים וכמה הוא מושלם, לתת להם להנות רק ממה שהיא מאשרת, לנזוף בהם כשהיא רוצה ולשלוח אותם הביתה אפילו שהם רוצים להישאר.
ואם לקורא יש מעט ניסיון בספרי ילדים והוא מחכה למחיר שבוודאי יהיה לכל ההוללות הזאת... צפויה לו הפתעה: אין מחיר.
בכוכב החלומות מותר.

כי הספר הזה הוא לא ספר על ילדה שעוברת תהליך חיברות.
הוא ספר על ילדה שיש לה מקור פנימי של נחמה ושל עוצמה.
הוא ספר על ילדה שיש לה ארמון חלומות יפהפה ויציב בדמיון שלה.
היא אולי לא תלמד להסתדר עם הילדים בני גילה, אבל היא לא תישבר ולא תהיה אומללה.
כי יש לה מפלט, יש לה מקלט.
הספר הזה לא מלמד איך להתנהג.
חהנל׳ה יודעת איך נכון להתנהג. היא יודעת מתי היא לא בסדר. היא אפילו יכולה לדמיין גמד קטן רעב וחובב קרום כדי להתגבר ולהסיר את הקרום, או גמד קטן שלוחש לה באוזן לבקש סליחה כשהיא רוצה שיוותרו לה.
אבל כמו כולנו - לא תמיד מתחשק לה להתנהג ככה.
אם הספר הזה מלמד משהו אלו לא כללי התנהגות. הוא מלמד שבדמיון מותר. שלדמיון אין גבולות.
האם הדמיון יפתור לך את כל הבעיות ויחלץ אותך מכל הצרות? לא.
אבל אולי ההתמודדויות יהיו קצת יותר קלות אם יש לך את המקום הפנימי הזה לברוח אליו.

האם הוא התיישן עם הזמן?
כן.
לכו תסבירו לילדה בת ימינו מה כל כך מופלא ברגע בו כל חברי הקבוצה של חנהל׳ה מתיישבים כל אחד מול מסך משלו ורואים כל אחד איזה סרט שבא לו.
או מה מיוחד כל כך בכוכב שבו את יכולה לשמוע איזה שיר שבא לך מתי שבא לך בלי הפסקות לחדשות ובלי ברכות כמו ברדיו בתוכנית כבקשתך.
מה זה רדיו? מה זה כבקשתך? מה הבעיה לפתוח יוטיוב או ספוטיפיי?
אבל זה שולי לחלוטין, לפעמים הסברתי ולפעמים דילגתי קצת.
הלב של הספר עדיין עובד.

סרוונטס היה אחד הסופרים האהובים עליי עוד לפני שקראתי את האוסף הזה, ולאחר קריאת 5 הסיפורים הללו, מעמדו בפסגה התחזק.

בין החלק הראשון לשני של "דון קישוט", סרוונטס פרסם אסופה של 12 "נובלות אקסמפלריות", מהראשונות בשפה הספרדית. באוסף הזה יש לנו תרגום של 5 מתוכן, אלו שנחשבות "הריאליסטיות", לעומת ה"אידאליסטיות", אבל כמו שתראו בהמשך, גם כשהוא ריאליסט לכאורה סרוונטס משחק עם פנטזיה.

הנובלה הראשונה באוסף, "רינקונטה וקורטדיליו" היא הכי ריאליסטית, והייתי בהלם במהלך הקריאה מעד כמה מודרנית היא הרגישה.
זו סאטירה על העולם התחתון של ספרד, ה"גיבורים" הם שני נערים עבריינים שמשוטטים ביחד עד שהם נקלעים לעולם התחתון של עיר ספרדית גדולה ומצטרפים למעין "גילדה" של פושעים.
הסיפור מלא בסתירה בין השפה הגבוהה והגינונים האציליים של שני הנערים בינם לבין עצמם, לבין מעשיהם, ומאוחר יותר לבין השפה הדי עילגת של הפושעים הגדולים.
אין בסיפור הזה ממש "עלילה" החל משלב מסוים, זו יצירה שהלב שלה הוא לא במהלך העלילתי אלא בעיסוק בדמויות ובהומור עליהן. למעשה, הסיפור נגמר (זה לא ספוילר כי כאמור, אין עלילה..) בהבטחה של המחבר להמשך עלילות הצמד ואיך שהם יצאו לבסוף מהעולם התחתון, אלא שאין המשך כזה בנמצא, ואני מניח שבכוונה..
הסיפור הזה הזכיר לי יותר מהכל את הקולנוע של הניינטיז. במיוחד סרטים של טרנטינו, זה ממש מרגיש כמו תסריט אבוד של טרנטינו מהמאה ה17, אבל גם סרטים כמו "קלרקס" של קווין סמית', שגם הוא עסק פחות או יותר בחבורה של צעירים ממעמד נמוך שמשתטים ואין באמת עלילה לסרט שלהם.
כמו שאמרתי, זה ממש מודרני מצד סרוונטס ואולי אפילו קצת פוסט מודרני. טוב, סרוונס תמיד אהב להתעסק עם גבולות הסיפור, מציאות ודמיון, והוא יעשה את זה באופן עוד יותר רדיקלי בסיפורים אחרים כאן.

הסיפור השני הוא "איש אסטרמאדורה הקנאי". נהניתי ממנו, אבל פחות מהקודם.
הפעם יש עלילה והיא די פשוטה: איש זקן ועשיר מתחתן עם נערה צעירה, ומתוך שגעון של קנאה הוא די כולא אותה בבית סגור ומסוגר, אפילו ללא חלונות פתוחים או זכרים בתוך הבית עצמו מלבדו ומלבד סריס כושי זקן.
איזה אציל צעיר שומע על זה, ושם לעצמו למטרה לפתות את האישה הצעירה.
מה שקורה אח"כ די מבדר, וה"אקסמפלריות" יחסית ברורה ואפילו מתאימה לערכים מודרניים פחות או יותר, אבל סרוונטס כתב את היצירה הזו תחת מגבלות הצנזורה הקתולית and it shows. למעשה, הייתה גרסה ראשונית מעט שונה לסיפור הזה, שהוא שלח לאיזה בישוף ולאחר מכן פרסם גרסה שונה ומצונזרת יותר.

הסיפור השלישי הוא "פרקליט הזכוכית" וזה כנראה הסיפור הכי פחות אהוב עליי באוסף הזה, למרות שגם הוא נחמד.
הסיפור עוסק במלומד שמשתגע לאחר שהוא שותה שיקוי אהבה ומתחיל לחשוב שהוא עשוי מזכוכית ועלול להינפץ בכל רגע. חוץ מזה הוא שפוי, והוא הופך לסנסציה כשבמשך רוב הסיפור אנחנו שומעים על כל מיני אמירות שנונות לכאורה שלו לקהל מעריצים שעקב אחריו.
הבעיה היא שה"שנינות" כאן היא לא כזו שנונה.. אודה שלא הבנתי מה הנקודה של חלק מהאימרות של "פרקליט הזכוכית", ואחרות סתם לא היו מעניינות במיוחד. אבל היו כמה נחמדות.
למען האמת קראתי ניתוח של הסיפור הזה שאומר ש"פרקליט הזכוכית" בכוונה לא שנון או מעניין במיוחד, וזה קשור למסר של הסיפור. לא אספיילר כאן, אבל זה נשמע לי די הגיוני. למרבה הצער, אם כך, זה מקרה של יצירה שמשתעבדת למסר שלה, ובתוך כך מאבדת את היופי וההנאה מהיצירה עצמה, במנותק מהאמירה שלה.

הסיפורים הרביעי והחמישי קשורים זה בזה והם כנראה השיא של האוסף הזה.
"נישואי הרמייה" הוא הסיפור הכי קצר כאן (10 עמודים) והוא עוסק בביש מזלו של חיל אחד שמתחתן, ובכן, נישואי רמייה שנגמרו בכך שהוא נדבק במחלת מין, ואת כל זה הוא מספר לחבר שלו.. זה סיפור ממש מצחיק שכבר קראתי לפני כמה שנים.
עכשיו, בתוך הסיפור הזה, דמות החייל מספרת לדמות אחרת את הסיפור החמישי והאחרון באוסף, "שיח הכלבים".
החייל היה בבית חולים עם מחלת מין, ובזמן שהוא היה שם, הוא אומר שהוא שמע שני כלבים מדברים מתחת למיטה שלו, אז הוא ישב וכתב את מה שהם אמרו.
החבר מפקפק, אבל לוקח את הטקסט שהחייל כתב וקורא אותו, להלן "שיח הכלבים".
מי שקרא את סרוונטס יודע כמה האיש אוהב לעשות שטויות כאלו (ואני מתכוון לזה בהכי הרבה חיבה שאפשר). גם "דון קישוט" מכיל בתוכו שכבות של סיפורים בתוך סיפורים, ומעיד על עצמו באופן כוזב שהוא "תרגום" של יצירה ערבית.
אז כאן יש לנו סיפור בדיוני, בתוכו מישהו מספר לאדם אחר סיפור, ולאחר שהוא סיפר את סיפורו הוא מביא לאדם האחר עוד סיפור שהוא כתב וטוען שהוא אמיתי לחלוטין. בתוך הסיפור הזה, אחד מהכלבים מספר את כל סיפור חייו לכלב השני, סיפור שכולל בתוכו עוד סיפורים, חלקם גם לכאורה אמיתיים ובזה הכלב השני מפקפק, ובכלל, הכלב השני כל הזמן קוטע את הסיפור ונותן ביקורת עליו. אה, ואם זה לא מספיק, אז יש כאן אזכורים לדמויות מהסיפור "רינקונטה וקורטדיליו", הסיפור הראשון באוסף הזה עצמו! מבולבלים? יופי, נראה לי שזו הייתה המטרה של סרוונטס. האיש יצר "יקום קולנועי" עם מלא שכבות מטא כמה מאות שנים לפני מארוול..
אז כן, "שיח הכלבים" הוא היצירה הכי "דון קישוטית" באוסף הזה, וגם הכי טובה בו.
הסיפור של הכלב נע על פני כל הספקטרום החברתי הספרדי ולכן הוא מאוד מעניין, הדיונים בין שני הכלבים על הסיפור עצמו משעשעים ומעוררי מחשבה, ויש לא מעט רגעים קורעים מצחוק בסיפור של הכלב, למשל כשהוא מאומץ על ידי משורר שאוכל צימוקים עם הזרעים שלהם ולחם כל כך קשה שהוא צריך להרטיב אותו בפה כדי להיות מסוגל ללעוס. נו, משוררים בכל העידנים היו לרוב עניים..


לסיום, זה אוסף מצוין עם חמש נובלות מבדרות, מודרניות להפליא ומעוררות מחשבה וצחוק. סרוונטס במיטבו. מי ש"דון קישוט" נראה לו עב כרס ו"חשוב" מדי בתור קריאה ראשונה ביצירתו של סרוונטס - אני מאוד ממליץ על הספר הזה.
וכמובן שגם מי שכבר מכירים את הדון החביב יהנו מהאוסף הזה מאוד.

דירוג הסיפורים:
1. שיח הכלבים
2. רינקונטה וקורטדיליו
3. נישואי רמייה
4. איש אסטרמאדורה הקנאי
5. הפרקליט זכוכית

קטע שאהבתי:
"פעם אחת שאלוהו מדוע המשוררים הם על פי רוב עניים. הוא ענה שכך הדבר מתוך בחירתם החופשית, שאם לא כן יכולים היו להיות על נקלה עשירים ביותר, לו רק רצו לנצל את ההזדמנות הנופלת לעיתים קרובות בידיהם בדמות אהובותיהם, שכולן תמיד עשירות מעל כל מידה יען כי קווצתיהן עשויות זהב טהור, מצחן רקוע כסף, עיניהן אזמרגדים ירוקים, שיניהן אבני בהט, שפתותיהן אלמוגים, צוואריהן אלגביש והדמעות הזולגות מעיניהן - אגלי פנינים. נוסף על כך האדמה, קשה ועקרה ככל שתהיה, מפריחה תמיד יסמינים וורדים שעה שרגליהן דורכות עליה ולנשימתן ריח מושק וענבר. כל זה מוכיח, לדעתו, מה רב העושר העומד לרשות המשוררים" (פרקליט הזכוכית, עמ' 76 - 77)

רב המכר, אור ואלכסנדרה, הוא ספר מרתק כמו שני רבי המכר האחרים של נוי (רון וג׳ודי, וגבעת האירוסים השחורים). אך הוא כתוב בסגנון שונה לחלוטין מהם, ומוכיח שנוי לא דבק בנוסחת כתיבה אחת. הספר הזה אינו בדיוק רומן. אלא התמקדות בעולמה העשיר של דמות אחת. עולם שמעשיר מאוד את הקורא בתחום הבנת הזולת.

קראתי את הספר בתרגום משנת 1982 ומאוד נהנתי ממנו. נהנתי מהעברית ה'ישנה', מעושר השפה ומכך שהייתי צריכה להוריד את מהירות הקריאה ולהתעמק בכל שורה.
גם איכות בניית הספר binding)) היתה טובה. הדפים נתפרו והיה ניתן לראות את החלקים הפנימים שמחברים את הספר לכריכה- טכניקות שהיום כבר לא קיימות בהוצאות הגדולות. עם זאת איכות ההדפסה עצמה לא היה טובה כמו היום- אותיות היו מחוקות ובדף אחד היו חסרות כמה מילים בכמה שורות, והייתי צריכה לנחש אותן מההקשר.
אריך מריה רמרק היה חייל במלחמת העולם הראשונה, והוא ביסס את הספר על חוויותיו האישיות ומה שבאמת קרה בחזית. הספר יצא רק עשר שנים אחרי המלחמה והוא ניפץ את התדמית שהייתה לאנשים על הלחימה והצבא ושיקף את הזוועות שקורות במלחמה.
היה מעניין לקרוא על כלי הנשק, הטכנולוגיה ואסטרטגיות הלחימה הישנות ולדמיין איך נראתה הלחימה אז. לחימה ברובה עם חנית (ביונט), חמור ספרדי (אסטרטגיית הלחימה של הגרמנים- הנחת טייל בחטף בלילה), הפצצות מתותחים ופצצות גז (שהן פשע מלחמה היום). ניתן לראות כמה הטכנולוגיה השתנתה במהלך השנים, אבל האנשים, הרגשות והחוויות הנשארו זהות.


ספוילרים לעלילה

הספר מדגיש את ההבדל בין התפישה האימפריאליסטית שהייתה קיימת אז ובין המציאות בחזית. את התמימות, גאווה ותעמולה שהייתה לגבי מיהו חייל וההגנה על המולדת ומי שעומד בראשה. הספר מנפץ את התדמית הזאת תוך שאלת שאלות לגבי למה בכלל מתקיימת המלחמה, למה מי שאויב נחשב לאויב, מי מרוויח מהמלחמה, מי מאבד הכי הרבה, מי נלחם בפועל ומה עולה בגורלו של מי שמצליח לחזור מהמלחמה. למיטב ידיעתי אלה שאלות שלא נשאלו בקנה מידה רחב עד לצאת הספר, ולכן הוא היה מהפכני.
בספר הדמות הראשית- פאול מתנדב לצבא ונשלח לחזית להילחם עם בני כיתתו. הוא מקבל חופשה מהחזית וחוזר לביתו ומשפחתו. ניתן לראות את ההבדל בהיעדר התמימות ובבגרותו כשהוא חוזר.
הוא רואה ונזכר במי הוא היה לפני שנים אחדות, מה חשב שיקרה במלחמה- איך הוא יחזור גיבור מוערך. לעומת מה הוא מרגיש בפועל- בעיקר אשמה על כך שהוא בבית כשאחרים מתים בחזית, וניכור רב משאר האנשים שלא חוו וראו אבדות כמוהו. הוא מרגיש שלא יכול לספר ולהדאיג את קרוביו, ומרגיש שלא יכול לספר למכרים כי הם אינם מבינים. המורים שהטיפו לו להתנדב לצבא, מדברים על אסטרטגיות לחימה, איזה שטחים יש לכבוש וכו'. כשפאול מנסה להסביר להם כמה רעיונות אלה דמיוניים, הם מפקפקים ושוללים את דעתו וחוויותיו. הוא גם נחשף לפרופגנדה שיש בעורף כדי להצדיק את המלחמה ואת הסבל של כולם. כמו התפיסה ש"האוכל הכי טוב מגיע לחיילים" ולכן יש רעב וחוסר בקרב האזרחים. כשבפועל בחזית החיילים גם רעבים לפת לחם ויש תיאורים נרחבים על הרעב והניסיונות להשיג אוכל.
אריך מריה רמרק הבין והראה עוד אז את מה שידוע ונחקר היום לגבי פוסט טראומה, רגשות אשמה ואשמת השורד. היום ידוע שחיילים שחוזרים מהקרב לחופשה בביתם עם משפחתם וחבריהם- חווים פוסט טראומה באחוזים גבוהים יותר מאשר חיילים שיצאו להתרעננות בבסיסים רגועים ועורפיים יותר.
בנוסף ישנן שיחות מרובות על ההיררכיה בצבא והאנשים שמרוויחים ממנו. כשחיילים אחרים משתמשים בכח ובדרגה שלהם כדי לשלוט ולהעניש אחרים. חוסר ההבנה שלהם בנוגע לחזית ומציאות החיים שם- שמוסכמות חברתיות והיררכיה אינה חשובה כשהלוחמים רעבים, עייפים, פצועים ומורעלים מגז.
הרגשת הזמן משתנה בספר באופן שממחיש את תחושות החיילים. בהתחלה הזמן עובר לאט, כשכל קרב הוא מפחיד, חדש ומסעיר. לקראת סוף הספר השנים עוברות מהר, שגרת הלחימה הפכה לרגילה, התנאים הקשים כבר מוכרים, הקרב והלחימה שוב חוזרים, המוות קורה כל כך הרבה סביב פאול כך שיש צורך בפחות ופחות מילים. עד לכך שמותו של פאול עצמו הוא חלק מהשגרה הרגילה ולכן דווח כי "בגזרה המערבית אין כל חדש".
דירוג 5/5

תרגום מטריף ספר קריא ביותר לצעירה הסוערת
מ מ ל י צ ה

סטפן צווייג התאבד באותה שנה, 1942, בה פורסם הספר. הספר הוא כמו פרידה (הוא שלח את כתב היד למו"ל שלו יום לפני שהתאבד, מתוך רצון לזכור את העולם כפי שהכיר אותו בנעוריו) וניתן לראות רמזים למצב רוחו ולנקודת המבט שלו על התקופה בה חי וכתב את ספר זה : התקופה של הנציזם והיטלר.
בפרקים הראשונים של הספר, צווייג כותב בנוסטלגיה, כשהוא נזכר ביבשת אהובה, הוא תיאר תקופה שבה העושר גדל ללא הפרעה. זו הייתה תקופה של יציבות תרבותית ופוליטית יחד עם קידמה שנחשבה כבלתי ניתנת לעצירה. לאחר מכן צווייג כותב על הרקע של נפילתה הפתאומית של אותה תרבות המודרנית אל תוך תהום עמוקה של אידיאולוגיה שדחפה את היבשת לחורבנה. עבור רוב האנשים, וינה של סוף המאה ה-19 הייתה מרכז תרבותי, עיר קוסמופוליטית בת שני מיליון נפשות. צווייג מתפאר ומתגעגע ממש לאוצר התרבותי המרשים שלה. אבל זה אותו דור אירופאים שהלך אחרי רעיונות מוסווים כמושיעי מעמד הפועלים: קומוניזם, ולפעמים פשיזם.
בספר ניתן להפגש עם אירופה שכבר מתה עבור צוויג: רילקה, פרויד, הרצל, ג'ויס. אלה חלק מאלה שצווייג פגש ממש פיזית והכיר, לפעמים עבד איתם ושיתף איתם פעולה. אנו למדים שאחת מתשוקותיו הייתה איסוף טיוטות ראשונות, כתבי יד חתומים של סופרים, אמנים ומלחינים והוא מעביר את ההתרגשות שבדבר. ויש עוד הרבה דברים אחרים, על אמנות ותרבות ואירועים ואנשים שהכיר פעם.
הפרקים המשמעותיים ביותר בספר הם אלה המתייחסים למלחמת העולם הראשונה, לסבל ולתוצאותיה: פירוק האימפריה ההבסבורגית. צווייג מילא תפקיד בהקמת הצלב האדום, אך היה חסר אונים לעצור את הטבח. האפשרות לעבור את כל זה שוב - ההבנה שהעולם עדיין בית משוגעים, זו הייתה נקודת מפנה.
סטפן צווייג מתאר חזק את האירועים הגדולים של תקופתו. הוא מצייר בריאליסטיות את עלייתו של היטלר לשלטון והאיסור ההדרגתי על היהודים כתוצאה מכך. דבריו על האינפלציה ותנאי המחיה שלאחר המלחמה: רעב, קור, הרס, חוסר יציבות - גם הם כתובים יפה ומפורט. מה שבאמת מרשים אותי הוא תיאור האווירה ברחובות וינה לאחר כניסת אוסטריה למלחמה. תהלוכות, דגלים, מוזיקה, מגויסים צעירים צעדו בניצחון, והווינאים התפוצצו משמחה כשחלפו על פניו.
דבריו של צווייג הם סיפור אזהרה למחר (הוא התאבד לפני סיום מלחמת העולם השניה), למצבים שההגיון נעזב עם התייחסות בקלות ראש לעולם שבו חיים. ספר על געגוע לעולם רגוע שחי בערך בשלום והתכחשות למלחמה.

כרגיל אצלי, התחלתי לקרוא את הספר הזה די באקראי, לאחר שהיה מונח אצלי במשך זמן רב על המדף...
מדובר בספר סיפורים, שכתבה עמלה עינת, שבנוסף להיותה סופרת פורה מאוד לילדים ונוער היא כותבת גם למבוגרים
והיא גם דוקטור לחינוך ומקצועה הוא טיפול באנשים!
למקרא הסיפורים קיבלתי את הרושם שרובם בא "מהחיים"... אני מניח שעינת היא מטפלת פסיכולוגית באנשים
והיא פשוט נתקלה באירועים אמיתיים והפכה אותם לסיפורים...
על כל פנים מדובר כאן בכתיבה ריאליסטית, של דרמות קטנות בעיקר של דמויות בודדות ואירועים דרמטיים או טרגיים שקורים להן...
אהבתי בייחוד את הסיפור "תקרית של ערב" שגם הפך לשם הספר ובו היא מתארת את קורות משפחתה שלה!
ואת דמותו של אחד מסביה שעלה לארץ-ישראל עוד בסוף המאה התשע עשרה...
על כל פנים הסיפור הזה ריתק אותי במיוחד וגם העובדה שהיא כנראה מספרת בו את האמת לאמיתה...
בסך הכל זהו ספר שכתוב היטב בשפה עשירה שלעתים היא פיוטית וכדאי לקרוא בו.

ההיכרות שלי עם ברדיצ'בסקי אמנם התחילה מרומן (רעם היופי), אך עיקר ההתעסקות שלי בו סובבת סביב כל מיני מאמרים שלו. לא מאמרים שאני יכול לדקלם או אפילו להגיד נקודות, מהסיבה הפשוטה שמאוד נהניתי לקרוא את התוכן העיוני שלו וזה התחיל מספר מאמרים שהוצאת בלימה (שבפער זוכה בהוצאה עם הספרים הכי יפים) הוציאה שסיקרן אותי מאוד. הנושאים שהוא נגע בהם והשפה העשירה משכו אותי לקנות את הספר וגם לגלות שאין לי עם התוכן שלו אפילו קצת. לא התחברתי כמעט לשום רעיון שלו, אבל עדיין קראתי הכל, כי הכתיבה היפה והרעיונות הגרנדיוזיים היו לי יפים לקריאה, לא מעבר.

הספרון הנוכחי מאגד בתוכו שלושה רומנים שונים, שאפשר לזהות ביניהם איזה קשר:
הרומן הראשון "בסתר רעם" כתוב מאוד יפה אבל עמוס מאוד בפרטים ואפילו החילוק למלא פסקאות לא עוזר לו. אם תקראו את זה בהפסקים כמעט בטוח שתשכחו מי עשה מה, וגם כשתגיעו לסוף לא בטוח שתבינו פשר של דמויות מסוימות שנפתחו ונסגרו.

הרומן השני "בית תבנה" - סיפור הרבה יותר מגובש מקודמו. גם הוא עוסק בתאוות בשרים ובאישה יפה, אבל כאילו בסיפור הזה הדמויות ממוקדות, וכיאה לסיפור הקצר שהוא, מצליח להיות בדיוק במידה הנכונה, בלי התפזרות מיותרת. סיפור נחמד ביותר.

הרומן השלישי "גרי רחוב", הוא כאילו כמו הראשון אבל קצר יותר, אז זה לא כזה נורא. סיפור על כמה משפחות מאיזה רחוב אחד שלכל אחד הפעקאלע שלו, יש התפזרות בלי פואנטה מסוימת, אבל כאמור גם עם החסרונות בדמיון לרומן הראשון - האורך שלו עושה את זה סביל.

לסיכום: ברדיצ'בסקי כותב בעברית מאוד יפה וכיפית, אבל זה בא לרעתו במקרה והרומן שהוא כותב לא מגובש מספיק. בספר הזה מובאים שלושה רומנים, ובכל אחד רואים הילוך אחר שלו, יש אחד בו הוא מתפזר, יש אחד בו הוא ממונן, ויש את האמצעי שהוא טוב מאוד. כמכלול הספר לא צלח לדעתי, והרושם הכללי לגביו שמונח אצלי התגבש יותר. הדרך בה הוא כותב מבחינת תיאורים ושפה מאוד יפה ומיוחדת, אבל זה הדבר היחיד שיכול להאיר אצלו לגביי. הפרוזה שלו הרגישה לי כל הזמן לא טובה מספיק, והתוכן העיוני שלו כלל לא מדבר אליי כתוכן, אבל זה מספיק לי כדי להנות מהשפה והתיאורים, מה שלא כלכך עובד אצלי בפרוזה.

מחזה מפורסם של טנסי ויליאמס, כתוב הדוק ומעניין, לטעמי צלח את הזמן וגם היום יכול לתת לנו תובנות שונות ביחסי אנוש עם משפחה וחברים.

זהו סיפורה של משפחת וינגפילד שבה אב המשפחה הלך ולא חזר ואף אחד לא יודע היכן הוא ומה גורלו. נשארו האם אמנדה ושני ילדיה לורה וטום. לורה נערה מתבגרת ומתוארת כבת מוגבלויות, לא מצליחה בלימודים ונוטשת קורסים שונים שהיו אמורים לעזור לה לרכוש מקצוע. עיסוקה של האם אמנדה לא מתואר במפורש, אך ניתן להבין מהכתוב שהיא מוכרת מנויים לעיתון דרך הטלפון, לפי הנאמר גם ניתן להסיק שהיא כבר זמן מה לא מצליחה למכור כלום. למעשה האם והבת מסתמכות על פרנסת הבן טום לכלכלת המשפחה. טום עובד בתור מוכר בחנות ואיננו אוהב את עיסוקו, הוא גם איננו מעוניין ללמוד ולהתקדם. הוא למעשה לא אוהב לחיות עם אימו ואחותו ומתכנן בסתר לעזוב אותן.
אמנדה האם אישה שתלטנית המנסה לכפות את רצונותיה באובססיביות על ילדיה. היא מאלצת את טום למצוא חתן פוטנציאלי ללורה ולוחצת אותו להביא חבר פנוי מן העבודה.
מה יקרה בסופו של דבר עם טום ולורה? האם טום יעזוב את משפחתו ויצא לחיים עצמאיים? מי הוא אות "חתן" שינסה לשדך לאחותו?
הסיפור בנוי היטב בלי שומנים וטנסי מצליח ליצור אווירה ועניין ב-84ה-ע"מ של הדרמה. מחזה קלאסי, שווה קריאה.

יוביק הוא אחד הספרים הכי מסקרנים ומאתגרים של פיליפ ק. דיק. זהו סיפור מדע בדיוני שמערבב מציאות וחזיונות, טכנולוגיה ומטפיזיקה, וגורם לקורא כל הזמן לתהות מה באמת קורה ומה רק נדמה. דיק מצליח לייצר אווירה מסתורית, מותחת ומלאת רעיונות, תוך כדי שהוא מעלה שאלות גדולות על זמן, תודעה והחיים עצמם.

זו קריאה שלא דומה לשום דבר אחר: לפעמים מבלבלת, לפעמים מהפנטת, ותמיד משאירה אותך עם מחשבות ארוכות אחרי שסגרת את הספר.

כותרת לספר ונושא מאוד מעניין, קהילות היהודים במזרח הרחוק. למזלי הרקע שלי בנוגע להיסטוריה של קהילות אלו קטן ביותר, כמעט ולא מדברים עליהם ולא ידוע לי על אף מחקר באמת מעמיק בתחום. ספר של 85ע"מ עם די הרבה צילומים בשחור לבן כבר ניתן לומר שהמחקר איננו מעמיק. מדובר כאן בהרבה מדינות ואפילו סקירה כללית מאוד תיצור ספר עב כרס.

הספר דן בקהילות של 9 מדינות מזרח אסיאתיות: סינגפור, פיליפינים, בורמה, הונג קונג, נפאל, אינדונזיה, תאילנד, יפן, סין.

אפשר לעשות חישוב קצר ולראות שלכל מדינה מוקצים כ-10ע"מ, כשלפחות כמה מהם הם צילומים וחצי מהטקסט לפחות עוסק בהיסטוריה הכללית של המדינה, מה שנותר הם 2-3ע"מ שבאמת עוסקים בקהילת היהודים במדינה. יש לי רקע לא רע על ההיסטוריה של המדינות הללו, אך כפי שציינתי כמעט ואין לי ידע על הקהילות היהודיות במקומות אלו, לכן אפילו שהמידע והמחקר על הקהילות היהודיות הוא בסיסי ביותר, עדיין חידש לי הספר מספר דברים והיה שווה את הקריאה.

סינגפור- מסתבר שאחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח אסיה נמצאת בסינגפור, כבר ב-1830 הגיעו לשם יהודים מהודו (למעשה 10 שנים לאחר שסינגפור קיבלה את עצמאותה), בהמשך הגיעו משפחות שלמות של יהודים מהודו והתיישבו בסינגפור (חלקם עסקו ביבוא ויצוא של אופיום שהיה פופולרי אז, אחרים עסקו בעסקי התבלינים, בדים, תכשיטים, בשמים, פירות יבשים ועוד).

פיליפינים- היהודים הראשונים הגיעו לשם היו כנראה יהודים אנוסים, שברחו מרדיפות האינקויזיציה הספרדית במאות ה-16-17. ידוע על 10 יהודים שנשפטו ע"י האינקויזיציה במנילה בירת הפיליפינים. ב-1871 התיישבה במנילה משפחת לוי שעסקה במסחר בזהב ותכשיטים, אליה הצטרפו יהודים ששרתו בצבא ארה"ב ששירתו במקום לאחר שארה"ב כבשה את הפיליפינים מידי ספרד ב-1898. בראשית המאה ה-20 היגרו לשם יהודים מרוסיה ופולין. ב-1933 הגיעו כ-2000 יהודים פליטים מגרמניה, פליטים נוספים הגיעו משנחאי שנכבשה ע"י היפנים ב-1937. בזמן הכיבוש היפני של הפיליפינים היהודים סבלו שם שהרי יפן הייתה בת בריתה של גרמניה. היום קיים תהליך הגירה מתמשך לארה"ב, במיוחד בקרב הדור הצעיר.

בורמה- היהודים הראשונים היגרו לשם במאה ה-19. שלמה רינמאן יליד גליציה היה היהודי הראשון שהגיע לבורמה ב-1852 עם הצבא הבריטי, אח"כ נשאר בבורמה ועסק במסחר. בכתב יד שהשאיר בשם "מסעות בהודו, בורמה וסין" הוא מספר על 40 משפחות יהודיות שיושבות בבורמה ומתפרנסות ממסחר (ספר מסעות שלמה נדפס בוינה תרמ"ד). היהודים הראשונים שהיגרו לשם היו יוצאי הודו, למעשה יהודים ממוצא בגדאדי. לפי נתונים שונים מספר היהודים לפני מלחה"ע ה-I בבורמה היה כ-3000, חלק גדול מהם ברחו להודו עם תחילת השתלטות היפנים על בורמה במלחה"ע ה-II. בשנת 1946 היו פחות מאלף יהודים בבורמה, בשנת 1964 כ-500.

לגבי שאר המדינות, תוכלו לקרוא בעצמכם. סה"כ מעניין למי שאין רקע בתחום.