“אקדים ואומר שזה לא הוא, זו בוודאי אני. יותר מזה, אם לא בפני האב ניקונור, אז בפניכם אתוודע על חטאיי – אני וגרסייה מארקס כנראה לא נועדנו האחד לשנייה. לחוויית הקריאה הזו אני קוראת תסמונת מאיר שלו. בשני המקרים התוצאה הייתה זהה: ספר אחד שאהבתי, לכל היתר לא התחברתי ואפילו עזבתי באמצע.

השפה בהחלט יפה ועשירה, הדימויים וקריצות פוליטיות נהדרים, השנינות ואף הציניות לא תסולא בפז ועדיין הספר פשוט לא הזיז לי. לא הצלחתי להתחבר לשום דמות, לאלמנטים של פנטזיה, מרוב עצים לא הצלחתי לראות את היער. כל החוסה ארקדיו ואורליאנו נהפכו במוחי לעיסה אחת גדולה. לא הצלחתי לעקוב אחר הקשרים הרומנטיים, אחר הצאצאים החוקיים והבלתי חוקיים ומרוב ייאוש, ניסיתי למספר אותם. חשבתי שהצלחתי, אבל אז מארקס עצמו התחיל למספר, מהאמצע, ואז חוסה שלישי שלי הפך לחוסה ארדיו השני שלו ומהסבך הזה כבר לא הצלחתי לצאת.

אהבתי את "הכרוניקה של מוות ידוע מראש", אולי מכיוון שזו נובלה קצרה וטווח הריכוז הנדרש לקריאתו צר יותר. תמיד אפשר להאשים הפרעות קשב וריכוז (יש לי תעודה, מותר לי) ולפנות לקלאסיקות אחרות.”

“דעה לא פופולרית (ברמה בינלאומית, כנראה) -
ספר גרוע. ממש.
למה הוא גרוע? מכיוון שאין בו שום חוט עמוק ששוזר את העלילה. ספר טוב הוא ספר שיש בו איזושהי חוקיות פנימית, גם אם אתה לא ממש מבין אותה עד סוף הספר, אבל אתה מרגיש אותה. זה יכול להיות ספר ילדים, או רומן של טולסטוי. אבל יש חוקיות פנימית לספר - על פי מה שקובע הסופר. איך מרגישים את זה? אם במהלך הקריאה יש שלב של מתח, של ציפייה - מה יקרה? האם זה יתרחש כמו שאני חושב, או שתהיה איזו התפתחות שלא צפיתי?
בדרך כלל, לוקח קצת זמן עד שנכנסים לעניינים. זה יכול להיות עמוד בספר ילדים, או 50 עמודים ברומן של בלזק. סבבה. אבל מתישהו, זה אמור לקרות. ואם זה לא קורה - אז הסיפור הוא להטוטנות מילולית חסרת משמעות.
מאה שנים של בדידות הוא תיאור מדוייק של חווית הקריאה: נמשך כמו מאה שנה, בציפייה למשהו שיקרה בסיפור, שיתן איזו משמעות או פשר לגבב התיאורים הפסיכוטיים, שגם אם הם משובצים פה ושם בהברקות כאלה ואחרות, עם תיאורים משעשעיים כאלה ואחרים - עדיין, אין בהם דבר. אם היו תולשים מתוך הספר 100 עמודים, לא הייתי שם לב להבדל.
ניסיתי להבין מה כל כך מדהים, מיוחד, סוחף, מופלא בספר המטופש, המשמים, וחסר התוכן הזה. לא מצאתי.
אם למישהו יש הסבר ברור - אשמח לשמוע. עד אז - עשו לעצמכם טובה, ופשוט התרחקו מספרים 'שחייבים לקרוא'.”

“מתי שהוא במהלך קריאת ספר מיוחד זה, נזכרתי בשורה "דגים עפים, ציפורים שוחות. חוקי הטבע אובדי-עצות" מן השיר החמוד של להקת כוורת "ככה היא באמצע" (קישור להלן).
http://www.youtube.com/watch?v=FWqaA-BiMbU&feature=related

ומדוע נזכרתי בשורה זו? משום שב"מאה שנים של בדידות" מרקס נותן דרור לדמיונו העשיר והנפלא. הספר מתאר את קורותיה של משפחת המייסדים של עיירה דמיונית בשם מקונדו. אין מה לומר – משפחה שכזאת. כמו שאמרה אורסולה, הסבתא רבא-רבא אשר המוות התמהמה מלהביאה לממלכתו, "כאלה הם כולם…משוגעים מלידה". והיא צודקת.

קחו, למשל, את חוסה ארקדיו בואנדיה, בעלה של אורסולה ומייסדה של מקונדו. אחד השיגעונות שלו היה העיסוק באלכימיה. לאחר שהפעיל לחץ פיסי מתון על אורסולה, הוא קיבל את הסכמתה להשתמש במטבעות הזהב שלה לשם ניסיונות האלכימיה שלו: "אז הטיל חוזה ארקדיו שלושים מטבעות [זהב] בסיר והתיכם בנסורת-נחושת, באופירמנט, בגפרית ובבדיל. הוא הרתיח את כל אלה על האש בסיר של שמן-קיק, עד שקיבל סירופ סמיך ומסריח, שדמה יותר לשזף-סוכר זול ולאו דווקא לזהב המפואר. בתהליכי זיקוק נואשים ורבי-סיכון, ועל ידי התכה בשבע המתכות של כוכבי-הלכת, ערבול בכספית אטומה ובחומצה גפריתית מקפריסין, ושוב בישול בשומן-חזיר מחוסר שמן-של-צנון, על ידי כל אלה נהפכה ירושתה של אורסולה לקותל-חזיר מפוחם, ולא היה אפשר להפרידו מקרקעית הסיר."

כפי שיכולתם להתרשם מן הציטוט לעיל, למרות שמדובר בספר רציני הנחשב להישג ספרותי גדול (ואולי דווקא משום כך?), יש בספר גם סיטואציות ותיאורים מצחיקים להפליא. "מאה שנים של בדידות" מתאר את ההיסטוריה בת-החלוף של העיירה הדמיונית מקונדו ושל משפחת מייסדיה (בת-החלוף אף היא). זהו פסיפס יוצא דופן של מעשיות, פנטסיה ותיאורים ריאליסטיים השואבים מן התרבות וההיסטוריה של קולומביה בפרט, ודרום-אמריקה בכלל. דמיונו של מארקס ממציא לנו גשם של פרחים היורד מייד עם מותו של חוזה ארקדיו בואנדיה; ואת דמותו של המוות המופיע בפני אמראנטה "…בדמות אישה ארוכת שיער לבושה בכחול" ופוקד עליה לסרוג את תכריכיה שלה; וגשם היורד כמעט חמש שנים ברציפות; ותינוק הנולד עם זנב חזיר; ועוד, ועוד.

בני משפחת בואנדיה המיתולוגית הם לא רק אינדיבידואלים – הם גם אבות טיפוס (ו"אמות טיפוס", אם תרצו). וכך מופיעים בעלילה "ארקדיו"-ים ו"אאורליאנו"-ים ו"אורסול"-ות מדי דור, המהווים וריאציות על אבות טיפוס אנושיים/מיתולוגיים אלו. המשותף לבני המשפחה הוא שבסופו של דבר הווייתם מצטמצמת לאידיאה פיקס שלהם ו/או לזכרונותיהם, והם מסתגרים מתוך השלמה, ואף מתוך רצון, בבדידותם. כך, "הקולונל אאורליאנו בואנדיה… הבין שסוד השיבה הטובה אינו אלא חוזה מכובד עם הבדידות". ואילו "רבקה… הייתה זקוקה להרבה שנות סבל ועוני כדי לקנות את זכויות הבדידות, ולא הייתה מוכנה לוותר עליהן תמורת זקנה מוטרדת בקסמיה הכוזבים של החמלה". וכן הלאה, וכן הלאה.

קראתי את הספר בראשונה לפני שנים רבות (עמוק בתוך המילניום הקודם) והחלטתי לקראו שוב משום שלא זכרתי אותו כמעט. בתום הקריאה ניסיתי להגדיר לעצמי מהי בעצם מהותו של ספר זה: האם זוהי אלגוריה? האם זוהי היסטוריה פנטסטית מקוצרת של קולומביה? יש תיאורטיקנים של הספרות הטוענים כי ספר זה ייסד סוגה ספרותית הקרויה "הריאליזם המאגי". אולי. אבל, בעצם, אין חובה להגדיר, די לקרוא וליהנות.”

“אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, במיוחד לקראת הסוף, במהלך הקריאה. הרגשתי כל חלקיק בגוף שלי מזדהה עם כאב שושלת בואנדיה, היו כמה פעמים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני מגיע למעין שיא של התרגשות, שכל כולי מתמסר לעלילה ולדמויות. על כל העצב והשמחה ששזורים בספר הזה בכזו גאונות, על התקוות והכשלונות והבדידות המנסרת.
וכמה התאהבתי באווירה הפנטסטית של העולם, בפרפרים הצהובים של מאוריסיו בבילוניה, בגשם הפרחים של חוסה ארקדיו בואנדיה, בחוט הדם, בחכמתו של מלקיאדס ותעלולי הצוענים, בדימויים הגאוניים של גבריאל גארסיה מארקס דרכם הוא מיטיב לתאר בצורה כזו מדהימה ומדויקת קשרים ומערכות יחסים.
אני אתוודה שבהתחלה חשבתי לוותר על הספר, מאה עמודים לתוכו הרגשתי ריחוק, הכתיבה לא זרמה לי, הרגיש לי כאילו אני קורא משהו זר וסתום. כמה שאני שמח שהמשכתי, שנסחפתי אל תוך הסיפור המדהים הזה. אני חושב שהקטע בו באמת הבנתי שאני אוהב את הספר הזה הוא כשדמות מנסה לבצע ניסיון התאבדות בצורה כל כך פואטית ועצובה שהרגשתי את העצב גואה בי. ממש ככה.
אני עוד מהופנט מהסוף, מהתחושות שהספר מותיר. אני רק יכול להגיד, באמת ובתמים, שזה אחד הספרים הכי יפים שקראתי מעודי, ושאני סמוך ובטוח שזה ודאי אחד הספרים היפים שנכתבו.”