אקדים ואומר שזה לא הוא, זו בוודאי אני. יותר מזה, אם לא בפני האב ניקונור, אז בפניכם אתוודע על חטאיי – אני וגרסייה מארקס כנראה לא נועדנו האחד לשנייה. לחוויית הקריאה הזו אני קוראת תסמונת מאיר שלו. בשני המקרים התוצאה הייתה זהה: ספר אחד שאהבתי, לכל היתר לא התחברתי ואפילו עזבתי באמצע.

השפה בהחלט יפה ועשירה, הדימויים וקריצות פוליטיות נהדרים, השנינות ואף הציניות לא תסולא בפז ועדיין הספר פשוט לא הזיז לי

מתי שהוא במהלך קריאת ספר מיוחד זה, נזכרתי בשורה "דגים עפים, ציפורים שוחות. חוקי הטבע אובדי-עצות" מן השיר החמוד של להקת כוורת "ככה היא באמצע" (קישור להלן).
http://www.youtube.com/watch?v=FWqaA-BiMbU&feature=related

ומדוע נזכרתי בשורה זו? משום שב"מאה שנים של בדידות" מרקס נותן דרור לדמיונו העשיר והנפלא. הספר מתאר את קורותיה של משפחת המייסדים של עיירה דמיונית בשם מקונדו. אין מה לומר – משפחה שכזאת.

אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, ב

מה עוד לא נאמר על הספר הזה שהוא אחד מששת הספרים הנבחרים האהובים ביותר על קוראי ספריה לעם? :)
זהו אכן, ספר נפלא, עשיר, מלא בצבעים ויופי, פנטסטי וריאליסטי (סביר להניח שהוא הספר המפורסם ביותר שנכתב בז'אנר ה"ריאליזם המאגי"), כ"כ עשיר שלא תמיד פשוט לזכור את הקישורים המשפחתיים הסבוכים והיחסים בין גלריית הדמויות הססגונית שנפרשת בו ולשם כך הטבלה המופיעה בסופו מקלה מאוד על ההתמצאות (אני אף הוספתי בעפרון

דעה לא פופולרית (ברמה בינלאומית, כנראה) -
ספר גרוע. ממש.
למה הוא גרוע? מכיוון שאין בו שום חוט עמוק ששוזר את העלילה. ספר טוב הוא ספר שיש בו איזושהי חוקיות פנימית, גם אם אתה לא ממש מבין אותה עד סוף הספר, אבל אתה מרגיש אותה. זה יכול להיות ספר ילדים, או רומן של טולסטוי. אבל יש חוקיות פנימית לספר - על פי מה שקובע הסופר. איך מרגישים את זה? אם במהלך הקריאה יש שלב של מתח, של ציפייה - מה יקרה? האם זה י

זה סיפור של כפר שכוח אל כשהחיים בו מתנהלים על גבול ההזיות יש בו דמויות עם חוכמה בלתי רגילה כשדמות האשה היא השולטת במרכז החיים המשפחתיים
יש בסיפור מתירנות מינית בלתי מתקבלת בדעת אולי זו הסיבה שנולדו בה כלכך בנים עם פגם גנטי
ולמרות הכל ואולי בגלל מה מסופר בו אין לשכוח שזה רומן בדיוני ואינו מציאותי וזה היופי שטמון בסיפור הזה
אני נהנתי לקרוא

ביקורת? לא תמצאו פה, לא מתפקידי לבקר מאסטר פיס שכזה.
זה יומן מסע קטן , זכיתי להיות במחיצתה של המשפחה השערורייתית הזו פחות משבוע וזה הספק יפה ל100שנים.

והם אלה לימדו אותי שהכל בסדר, שכולם חוזרים להיות בודדים כשהאהבה נגמרת בדיוק כפי שהיו לפני שהחלה.

כלום לא זעזע אותי אצלהם, מה אפשר לבקש ממשפחה שסגורה בבית 100 שנה? הרי כולנו בעצם איזו בבואה או רפליקה של הורינו וכולנו בעצם הולכים באותם שבי

- שלום לך. יהיו כאן ספויילרים. קלקלנים, בשביל אברש. אבל עבור כל השאר - ספויילרים.
- מה אתה רוצה? ומה אתה מקשקש לי על ספויילרים וקלקלנים?
- לדבר, מה אני רוצה? תמיד אני רוצה לדבר. כלומר, כשאני פונה אליך, אני רוצה לדבר איתך. ואני מקשקש. מה תעשה?
- נו, דבר. על מה הפעם?
- על מאה שנים של בדידות, על מה? אתה לא רואה שאנחנו בדף הספר באתר סימניה?
- רואה.
- אז מה אתה שואל כל היום?
- שואל. מה תעשה?

ישנים שני דברים שאני מחפש בספר מופת.
הדבר הראשון הוא יצירה של עולם חי המזמין את הקורא לחוות אותו ולהשתתף בו.
דבר שני, חזרתו של הקורא מביקור זה עם תובנות שבכוחן לשפוך אור חדש על עולמו שלו.

מהבחינה הראשונה אין כל ספק שמאה שנים של בדידות הוא ספר מופת. מארקס יוצר עולם ססגוני, מרתק, כובש, רווי יצר ומסעיר. והשפה !! הו השפה!! כל משפט מצייר תמונה כה צבעונית, כה חיה ועם זאת כה מופרכת ויצירתית! היו כ