אמת המקובלת על כולם היא שרווקה המככבת בקומדיה רומנטית מן הסתם חשה מחסור בבן זוג.
ואם היא עוד לא חשה, אז היא תחוש בהמשך הספר.
זה לאו דווקא הרעיון הכי פמיניסטי שאפשר לחשוב עליו, ז׳אנר שלם שמוקדש להפי אנד שתלוי כולו בשאלה אם יהיה או לא יהיה בן זוג, אבל זה המצב.
כותבות מודרניות מנסות לאזן אותו בכתיבה של גיבורות חזקות ומוצלחות ושל גברים פמיניסטיים שאינם חלילה רכושניים או שתלטנים בשום צורה, בהוקעת זוגיות רעילה והעלאה על נס זוגיות בריאה ומתחשבת.
בסדר, אני בעד.
זה עדיין לא הופך את הז׳אנר לדבר הכי פמיניסטי שיש, אבל בסדר. לא כל ספר הוא סמינר במגדר, לא כל אסקפיזם קליל צריך להגיע עם עקרונות מוצקים.

***

השליש הראשון של הספר גרם לי להזיל דמעות.
כן, זה מפתיע אותי גם עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא משהו שאני מצפה לו מקומדיה רומנטית קלילקה אבל זה מה שקרה.
גיבורת הספר נזרקת בתפאומיות על ידי החבר שלה מזה 18 שנים, רגע לפני שהם תכננו, או לפחות היא תכננה, להביא ילד לעולם.
היא בת 36, חסרת ניסיון בסצנת הדייטים, צריכה להתחיל מאפס עם שעון ביוגלוי מתקתק ברקע.

אם יש דבר שאני לא סובלת זה נהי מודרני על הפמיניזם שהרס לנו את החיים, שבגללו מצפים מנשים להיות גם וגם, וכמה טוב הכל היה פעם.
אני בוודאי לא חושבת שנשים היו מאושרות יותר כאשר כאשר האבות שלהן יכלו למכור אותן תמורת המרבה בגמלים.
ועדיין, יש נקודה אמיתית ועצובה בתיאור הזה, של העצב העמוק שעלול להיגרם כתוצאה מהאידיאל היפה לכאורה של חופש מוחלט: זוגיות ללא מחוייבות, הרומנטיקה במיטבה! נבחר זה בזו בכל בוקר מחדש! לא מאינרציה, לא מכורח מסמך משפטי המוכיח שאנחנו נשואים, לא כי יהיה מסובך לפרק, לא לא, אך ורק מאהבת האמת שלנו, מהרצון הטהור והפשוט שלנו שמתחדש כל יום!
עד שהוא לא.
האם גם נישואים מתפרקים? ודאי.
האם המוכנות להתחייב זה לזו מעידה בהכרח על על אורך החיים של הזוגיות? לא.
ועדיין, יש משהו בחלום הרומנטיקה שאינה זקוקה למחוייבות שמתנפץ לפתע, משהו שלכדה גם ליאן מוריארטי בסיפור האהבה של המהפנטת ונועה קולר בסדרה חזרות - שהוא שובר לב במיוחד.
זיקוק של הפער בין החופש הכל כך גדול שנשים זכו לו בדורות האחרונים - החופש לבחור: לבחור אם את רוצה בן זוג, לבחור את בן הזוג, לבחור אם להביא ילד, לבחור מתי - לבין הבדידות שהחופש הזה מביא איתו לפעמים.

***

ואז הגיע שאר הספר שהוא קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית. טרופים מוכרים: זוגיות מזוייפת שהופכת לאמיתית, הפלייבוי שכל הנשים נופלות לרגליו בזמן שהוא מעולם לא התאהב - מתאהב לראשונה בחייו ודווקא בגיבורת הספר שהיא בעצם האישה הכי לא מתאימה לו.
אבל לספר יש גם אג׳נדה.
חשוב לו להיות פמיניסטי.
חשוב לו לדבר על הפאטריארכיה, על הפריווילגיות של גברים.
הספר משתמש בהקצנה הקומית שמאפיינת את הז׳אנר של הקומדיה הרומנטית בשביל לתאר גלריה של גברים בלתי נסבלים בהגזמה: נוטשים, רכושנים, אגואיסטים, חסרי אחריות, לוקחים כמובן מאליו את הפריווילגיות שלהם.
ההתנהגות של הגברים בספר מוקצנת וזה בסדר לז׳אנר, זה חלק מהסיפוק שהוא נותן - לראות איך הגבר השחצן והאגואיסט חוטף מהקארמה או מהסופרת, לא משנה.
אבל העניין הוא שהספר הזה קצת חותר תחת ההפי אנד שלו.
כי הוא מצליח לשכנע שגברים זה פויה, שחברות בין נשים היא הדבר האמיתי והיציב, היחיד שאפשר לסמוך עליו, לעומת אהבה רומנטית שתלויה בגחמותיהם של גברים.
הסיום האמיתי שלו היה צריך להיות בלי אף גבר בסביבה, כדי לחתום את תהליך השחרור של הגיבורה מהאקס הרעיל והמאכזב, מרימה כוסית עם החברה הכי טובה שלה.
אבל זאת בכל זאת קומדיה רומנטית לכן הוא מסתיים כשהיא בזרועותיו של גבר אחר.
האם זה עובד?
כן, כאמור - זאת קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית ועצם זה שהזלתי דמעות בחלק הראשון מעיד על כך שהסופרת יודעת לכתוב, שהוא מצליח להיות נוגע ללב.
אבל בכל זאת יצאתי ממנו גם עם תחושת הצרימה הזאת, בין מה שהסופרת רוצה להגיד לנו לבין מה שהיא רוצה שנרגיש.

מחזור החיים של ספרי מד״ב

אף פעם לא היה לי טמגוצ׳י.
לא הבנתי את המשיכה, זאת נראית לי כמו המון השקעה בשביל תמורה... לא ברורה? מעטה מדי?
מצד שני, מעולם גם לא היתה לי חיית מחמד אז מה אני מבינה.

הדיגיאנטים, גיבורי המשנה של נובלת המד״ב הזו, מזכירים רק בקושי טמגוצ׳י.
הם אינטלגנטיים הרבה יותר, חיים יותר.
ודורשים השקעה רבה יותר.
וכל זה מתרחש בעולם עתידני שבו רוב בני האדם מבלים חלק ניכר מזמנם במציאות וירטואלית משוכללת,משוכללת בהרבה מה שאנחנו מכירים, אבל המאבק על התקדמות הבינה המלאכותית מפגר אחרי זה שאנחנו מכירים היום.
הדיגיאנטיים הם יצורים וירטואליים שחיים באותם עולמות וירטואליים שהזכרתי והם שילוב של בינה מלאכותית וגנום של בעלי חיים, אם הבנתי נכון.
כלומר יש להם תכונות של חיות מחמד, מראה וירטואלי חמוד של יצורים מצויירים ויכולת לתקשר.
במובנים מסויימים, ספרים או נובלות מד״ב מהסוג הזה מזכירים לי מאוד את הנושא שהם עוסקים בו: המון השקעה בבניית עולם מפורט ומורכב בשביל תמורה... לא ברורה? מעטה מדי?
כלומר, הנובלה היתה די מעניינת, אבל לא מספיק.
יותר מדי פרטים, יותר מדי בניית עולם, פחות מדי עלילה.

ויש את העניין המצער הזה של ההתיישנות של סיפורי מד״ב.
אסימוב שמתאר ילדים שלא הולכים לבית הספר כי הם לומדים בבית עם מחשבי הוראה משוכללים ומתקדמים אליהם הם מזינים את שיעורי הבית שלהם ב...כרטיסיות ניקוב.
קוני וויליס שמתארת עולם שפיצח את המסע בזמן אבל אי אפשר בשום פנים ואופן להשיג אדם שיצא לחופשה כי... טלפונים ניידים לא קיימים.
והנובלה הזאת שבה העולמות הוירטואליים משגשגים, רובוטים ביתיים משוכללים מנהלים את מטלות הבית וחברות שעוסקות בבינה מלאכותית עוד נאבקות על יצירת מוצר שיודע לתכנת או משתמשות בגנום של בעלי חיים.
וזה אולי היה הגיוני ב-2010 אבל קצת זר לקורא ב-2026.

מומלץ בעיקר לחובבי מד״ב מושבעים שיש להם חיבה וסבלנות לבניית עולמות עתידניים ולסיפורים מהורהרים ולא גדושי עלילה או אקשן.

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

סקוט וורדן הוא אחד העדים להופעתו של הראשון מבין מה שייקרא בהמשך כרונוליתים:
אנדרטאות עתידניות שמופיעות באופן פתאומי ובלתי מוסבר במקומות שונים בעולם ומנציחות ניצחונות עתידיים של מנהיג ממוצא לא ידוע, ועל הדרך מחריבות את העיר או האזור בו הן מופיעות.
המאורע הזה משנה את חייו של סקוט בשני מישורים:
במישור המשפחתי - הנסיעה שלו לחזות בכרונולית שזה עתה הופיע גורמת לו להחמיץ רגע קריטי בחייה של בתו התינוקת ולקרע לא ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו.
במישור התעסוקתי - הוא ימצא את עצמו חלק מהצוות שחוקר את הכרונוליתים וגם, באיזשהו אופן עלום,אולי קשור לעצם הופעה שלהם.

הופעת הכרנולויתים היא פעולת טרור: אירוע שמשליט פחד ואימה על הציבור, ומשנה את כיוון ההיסטוריה.
היכולת של אדם בעתיד לשנות משהו בעבר יוצרת היזון חוזר שבו העבר משפיע על העתיד - הפחד מפני המנהיג העלום משפיע על אנשים כבר היום ואולי יעזור לו להשיג את הניצחונות שלו בעתיד.

זה ספר שעוסק בפרדוקס הזה, בהשפעה של העבר על העתיד וההשפעה האפשרית של העתיד על העבר.
אני לא בטוחה שהוא נתן תשובות טובות לפרדוקסים שהוא מעלה, אישית יצאתי ממנו קצת מבולבלת.

אבל במקביל למאמצים של סקוט והצוות לשנות את העתיד שהכרונוליתים מעידים עליו, הוא מנסה גם לשנות את העבר. כלומר, לתקן אותו.
ההיעדרות שלו מאותו רגע קריטי בו הבת שלו נפגעה משפיע על חייה ועל הקשר ביניהם ולאורך כל הדרך סקוט ינסה לתקן, לשנות, להציל את הבת שלו גם במישור האישי וגם במישור הציבורי - כחלק מהדור שגדל בצילם של הכרונוליתים.

ספר מעניין עם סוף לא מספיק קוהרנטי בעיני, או שאולי סתם לא הבנתי עד הסוף.

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?