"אתה צעיר כל-כך, כל-כך לפני כל התחלה. והייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא-פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. אל תתור עכשיו אחר התשובות שאין לתתן בידך מפני שאין ביכולתך לחיותן. ומה שעומד על הפרק הוא לחיות את הכל. חֲיֵה עכשיו את השאלות". (ריינר מריה רילקה, זמנית בווֹרפּסוֵדֶה ליד בּרֵמֶן, 16.7.1903). בשלהי סתיו 1902 כתב פראנץ קאפוס, פרח קצונה בן עשרים מהאקדמיה הצבאית בווינה, מכתב ראשון אל רילקה (שהיה משורר צעיר בעצמו), בו הוא מבקש ממנו חוות דעת כנה על שיריו. אך בניגוד גמור לרמז העולה מכותרת האסופה, התכתבות רבת השנים ביניהם (עד שנת 1908) סוטה במהרה מהתעסקות בביקורת (ממנה סולד רילקה בכל נימי נפשו). מתוך עשרת המכתבים שתורגמו במקבץ זה, ניתן להסיק כי המכתבים נגעו בעיקר בנושאים שגדשו את קאפוס: העיסוק בכתיבה, יחסי אישות כמראה ליצירה אומנותית, אהבה בין שני יחידים (הגבול ביניהם וההדדיות המתעצבת ביניהם, מבלי להיכנע למוסכמות החברתיות), מעמד האישה (חשיבתו הייתה פורצת דרך והקדימה את זמנה; הוא ראה בה ישות עצמאית, שאינה מהווה ניגוד או השלמה לגבר), מוסכמות החברה (המייצגות את הקלילות שבחסותה הרעועה הכל מצטנפים, במקום להיענות להכרח להיאחז בקשה) על האדם כמעצב את אלוהים ואת עתידו וכו'. את הכל-הכל חובקת הבדידות, שרילקה לא מתארה כנגיף מדבק שיש לבער מקרבנו, אלא בדיוק להפך: חובה עלינו לשמרהּ. לעניות דעתו, היא תנאי הכרחי ומקדים ליצירה, להתבוננות על העולם (המאזכרת את ילדותינו), לעיצוב האינדיבידואל וליחסים בריאים עם האחר. עדה ברודסקי, מתרגמת האסופה, מצביעה בפתח דבריה על יסוד סגנוני שגור במכתביו של רילקה אל קאפוס: צווים חד-משמעיים, הנוגעים לדפוסי התנהגות שונים. אומנם מובנת לי בהחלט רתיעתם הראשונית (והמוצדקת) של חלק מהקוראים מפניהם, אך רילקה משתמש בתחביר שלהם לצורך מטרה שונה בתכלית. "מרשמי ההתנהגות" שלו אינם מזכירים, אפילו לא במקצת, את אמירות "עשה ואל תעשה" היבשות והמדכדכות; הם נועדו לעורר בקורא צלילה אל פנימיותו, אשר מתוכה ידלה תשובות שאינן תלויות נואשות בעמדות החיצוניות לו; קרי, אין אמות מידה מוגדרות שלאורן ניתן לקבוע מה נכון או לא נכון. חזרתי וקראתי בקול, ברגש רב, רבות מן הפסקות של מכתביו. להבדיל מספרים אחרים, בהם אני מתעכבת על מספר שורות בגין יופיין ועושרן הפיוטי, כאן היו אלה הרעיונות המפעימים של רילקה שגרמו לי לפלל שהספר לא יסתיים (הן כה קצר הוא – כשישים עמודים גרידא, אם נקזז את ההקדמות, שלא היו מיותרות כלל וכלל). הוא מבין הכותבים הבודדים שהצליחו לתאר בדיוק ובחן את התקופה העקלקלה והמיוחדת בה אני שרויה, מבלי לבקר או לשפוט את הצעירים באשר הם. אגב, נדמה לי כי כולנו, במידה זו או אחרת, עשויים להיות הנמענים למכתבים אלו; הן בכולנו גלום אותו יסוד "צעיר", מהוסס, טבעי, לא מלוטש, חוקר ושואל. מכאן נבעה הבחירה לצטט דווקא את הפסקה שפתחה את חוות דעתי. כעת, לא רק שאני מוכנה לקרוא את שיריו של ריינר מריה רילקה (אם כי יהיה קשה לאתרם בתרגומם לעברית), אלא שירה בכלל. אומנם נהירה לי אהבתי לה מימים-ימימה, ובכל-זאת חל בי שינוי. במשך מספר ימים עמדתי בעיני רוחי, נאלמת דום, במקום שממנו השקיף רילקה על סביבותיו, והצלחתי להבין משהו מההוויה הנצחית של השירה. ודי בכוחה של הבנה זו כדי לקרוא אותה קצת אחרת.

"אתה צעיר כל-כך, כל-כך לפני כל התחלה. והייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא-פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. אל תתור עכשיו אחר התשובות שאין לתתן בידך מפני שאין ביכולתך לחיותן. ומה שעומד על הפרק הוא לחיות את הכל. חֲיֵה עכשיו את השאלות". (ריינר מריה רילקה, זמנית בווֹרפּסוֵדֶה ליד בּרֵמֶן, 16.7.1903). בשלהי סתיו 1902 כתב פראנץ קאפוס, פרח קצונה בן עשרים מהאקדמיה הצבאית בווינה, מכתב ראשון אל רילקה (שהיה משורר צעיר בעצמו), בו הוא מבקש ממנו חוות דעת כנה על שיריו. אך בניגוד גמור לרמז העולה מכותרת האסופה, התכתבות רבת השנים ביניהם (עד שנת 1908) סוטה במהרה מהתעסקות בביקורת (ממנה סולד רילקה בכל נימי נפשו). מתוך עשרת המכתבים שתורגמו במקבץ זה, ניתן להסיק כי המכתבים נגעו בעיקר בנושאים שגדשו את קאפוס: העיסוק בכתיבה, יחסי אישות כמראה ליצירה אומנותית, אהבה בין שני יחידים (הגבול ביניהם וההדדיות המתעצבת ביניהם, מבלי להיכנע למוסכמות החברתיות), מעמד האישה (חשיבתו הייתה פורצת דרך והקדימה את זמנה; הוא ראה בה ישות עצמאית, שאינה מהווה ניגוד או השלמה לגבר), מוסכמות החברה (המייצגות את הקלילות שבחסותה הרעועה הכל מצטנפים, במקום להיענות להכרח להיאחז בקשה) על האדם כמעצב את אלוהים ואת עתידו וכו'. את הכל-הכל חובקת הבדידות, שרילקה לא מתארה כנגיף מדבק שיש לבער מקרבנו, אלא בדיוק להפך: חובה עלינו לשמרהּ. לעניות דעתו, היא תנאי הכרחי ומקדים ליצירה, להתבוננות על העולם (המאזכרת את ילדותינו), לעיצוב האינדיבידואל וליחסים בריאים עם האחר. עדה ברודסקי, מתרגמת האסופה, מצביעה בפתח דבריה על יסוד סגנוני שגור במכתביו של רילקה אל קאפוס: צווים חד-משמעיים, הנוגעים לדפוסי התנהגות שונים. אומנם מובנת לי בהחלט רתיעתם הראשונית (והמוצדקת) של חלק מהקוראים מפניהם, אך רילקה משתמש בתחביר שלהם לצורך מטרה שונה בתכלית. "מרשמי ההתנהגות" שלו אינם מזכירים, אפילו לא במקצת, את אמירות "עשה ואל תעשה" היבשות והמדכדכות; הם נועדו לעורר בקורא צלילה אל פנימיותו, אשר מתוכה ידלה תשובות שאינן תלויות נואשות בעמדות החיצוניות לו; קרי, אין אמות מידה מוגדרות שלאורן ניתן לקבוע מה נכון או לא נכון. חזרתי וקראתי בקול, ברגש רב, רבות מן הפסקות של מכתביו. להבדיל מספרים אחרים, בהם אני מתעכבת על מספר שורות בגין יופיין ועושרן הפיוטי, כאן היו אלה הרעיונות המפעימים של רילקה שגרמו לי לפלל שהספר לא יסתיים (הן כה קצר הוא – כשישים עמודים גרידא, אם נקזז את ההקדמות, שלא היו מיותרות כלל וכלל). הוא מבין הכותבים הבודדים שהצליחו לתאר בדיוק ובחן את התקופה העקלקלה והמיוחדת בה אני שרויה, מבלי לבקר או לשפוט את הצעירים באשר הם. אגב, נדמה לי כי כולנו, במידה זו או אחרת, עשויים להיות הנמענים למכתבים אלו; הן בכולנו גלום אותו יסוד "צעיר", מהוסס, טבעי, לא מלוטש, חוקר ושואל. מכאן נבעה הבחירה לצטט דווקא את הפסקה שפתחה את חוות דעתי. כעת, לא רק שאני מוכנה לקרוא את שיריו של ריינר מריה רילקה (אם כי יהיה קשה לאתרם בתרגומם לעברית), אלא שירה בכלל. אומנם נהירה לי אהבתי לה מימים-ימימה, ובכל-זאת חל בי שינוי. במשך מספר ימים עמדתי בעיני רוחי, נאלמת דום, במקום שממנו השקיף רילקה על סביבותיו, והצלחתי להבין משהו מההוויה הנצחית של השירה. ודי בכוחה של הבנה זו כדי לקרוא אותה קצת אחרת.

"בכל רומן מקופל 'קיחוטה', כמין פיליגרן אינטימי, כשם שכל פואמה אפית נושאת בחובה, כמו הפרי את הגלעין, את 'האיליאדה'." [אוֹרְטֶגָה אִי דאסֶט] פגישתי הרשמית עם "דון קיחוטה" התקיימה לפני כמעט שנה, במסגרת שיעורי מגמת ספרות בכיתה יא'. הלימוד הפורמאלי אִפשר אשנב חשיפה ראשוני אל יצירה מופלאה זו – קראנו יחדיו את הפרק הראשון ואת ההרפתקה המפורסמת במאבקו של דון קיחוטה נגד טחנות הרוח בפרק ח' ["אלי שבשמיים! – אמר סנצ'ו – לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה, אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?" – כרך א' עמ' 65]. בתום לימוד לא מספק בעליל זה, יצאתי בשאיפה נחושה לקרוא את הרומן בשלמותו – ויהי מה. זאת, על-אף שמורתי ניסתה לדכא משאלה זו, שלא ביודעין, באמצעות דרך ההוראה השחוקה שלה. חרה לי במיוחד שהתרגום בעיניה קשה מדי בשבילנו; הן למן הרגע הראשון לא פסקתי להתפעל מיפי השפה. חרף מליצותה הניכרת (והמכוונת, יש לציין) היא כה קולחת ומחכימה. לביסוס טענה זו (המופגנת לעיתים די קרובות בתיאורי ספרים רבים), זרעתי לאורך חוות הדעת שלפניכם מספר ציטוטים – למען תוכלו להיווכח בעושר הספרותי הזה בעצמיכם, ולו יהיה מדובר אך ורק בטעימות. חברתי לספסל הלימודים, מששמעה על כוונתי, נרתמה לעזרתי והסכימה להשאיל לי את הכרך הראשון. אלא שיעברו עד שאעז לפתוח אותו עוד ארבעה חודשים; בעיקר כי רציתי להשיל מעליי, באופן סופי ומוחלט, כל בדל של ניתוח טכני ומצמית. מפעם לפעם מפעם בי פחד נושן שמא ניתוחים מן הסוג הזה עלולים לכלות את אהבתי הטבעית ליצירה המנותחת. רק בליל שימורים אחד, בשיאה של תקופת הבגרויות, הכרתי את הסופר לראשונה, עת גמעתי בשקיקה את אקדמתו הגאונית, הנפתחת בפסקה הבאה: "קורא שעיתותיו בידו: לא אשבע, אך יכול אתה להאמין לי שהייתי רוצה כי ספר זה, יציר הגיון רוחי, יהיה יפה, הדור ונבון מכל שאפשר להעלות על הדעת. ברם, לא הצלחתי לגבור על חוק-הטבע, שלפיו כל דבר מוליד את דוֹמהוּ. לפיכך, מה מסוגל להוליד שכלי העקר והלא-מטופח, בלתי אם את קורותיו של בן כחוש, מצומק, עיקש ורדוף מחשבות שונות ומשונות, שכמותן לא חשב איש זולתו מעולם [...]?" [כרך א', עמ' 10]. חנקתי את צחוקי אך בקושי, על-מנת שלא יפלח חס וחלילה את השקט המוחלט ששרר אותה שעה בביתי. צחוק כבוש זה עזר לי לדלג בנקל מעל תהום פעורה של כארבע-מאות שנה: לפתע הבינותי עד כמה היה סרוואנטס חדשני, מקורי, ביקורתי ונועז לתקופתו! כמה אומץ אפף אותו בהשתלחותו כלפי כללי הכתיבה המוסכמת בדורו – עד כדי כך, שאפילו אם הוא מקיימם בצייתנות (כגון המובאות העמוסות למכביר והסונטות המוקדשות לדמויותיו, אותן חיבר בעצמו) ניכרת ללא עוררין הסאטירה שלו עליהם ועל בני דורו. עם-זאת, מה הפלא שהם הגדירו את הרומן כקומדיה גרידא? הלא חיצי הביקורת המושחזים של סרוואנטס מוסווים היטב-היטב מתחת לאירוניה - בדבריהם של דון קיחוטה וסנצ'ו, בהערותיו שלו-עצמו... אם נניח שאכן ניתן לכנות את סוג הקריאה שלי בשם, אזי אכנהו כ-"קריאה תמימה"; זאת-אומרת, השתדלתי ככול האפשר להשקיט קולות מתנגדים ורועמים כלפי מהימנות הסיפור וכיו"ב, ולשקע עצמי עמוק אל-תוך העלילה. לכן, לאורך הקריאה ערכתי ניסיונות רבים להיכנס לנעליו של דון קיחוטה; ניסיונות, שרובם עלו יפה. נדהמתי לגלות מה נעלה שאיפתו לתקן את החברה הקלוקלת שהקיפה אותו: "אשרי העידן ואשרי הזמן שהקדמונים כינום תור-הזהב, ולא משום שבתקופה המאושרת ההיא היה הזהב – שכה מעריכים אותו בעידן הברזל שלנו – מצוי בהישג יד וללא קושי, אלא מפני שמי שחיו אז לא ידעו את המילים "שלך" ו-"שלי". בעידן הקדוש ההוא היו כל הדברים משותפים [...]" [כרך א', פרק יא', עמ' 82]. וזו רק דוגמה אחת מִני רבות. כל פשעו מסתכם בקריאה לא נכונה של המציאות. טוב-לבו, עזות-מצחו, כושר הביטוי הרהוט וההדור שלו, האידיאלים הנעלים ודרך-הארץ שלו, יכולתו לשלב באלגנטיות את אהבתו לספרות וליסודות הומאניים ורוחניים יחד עם תשוקתו לאחוז בנשק ככלי המבטא יסודות אלה – כל התכונות הנשגבות הללו עולות באיכותן על הטירוף שאחז בו. בייחוד עלינו לזכור כי טירוף זה, העלול לשים את דמותו של דון קיחוטה לקלס, מאפשר לנו לראות את החברה במערומיה הצבועים והנאלחים. באחד הפרקים הראשונים, לאחר שדון קיחוטה שב לביתו, מיוגע וכנוע, ממסעו הראשון (והקצר ביותר, שכן נגדע באיבו), הכומר והגלב של כפרו "עושים סדר" בספרייתו הענפה. הם קבעו אילו ספרים מבין ספרי האבירים, הנחשבים "לא חינוכיים", יהיו מיועדים לכליה. פרק מצחיק עד-דמעות זה הזכיר לי בשעתו, באיימה גדולה, משפט מפורסם של המשורר היינריך היינה: "במקום בו שורפים ספרים - ישרפו בני-אדם". התחוור לי, למרבה ההפתעה, באיזו קלות נע ונד הכומר בין סלידה נחרצת כלפי ספרות האבירים, לבין גילוי אמפתיה מובהקת כלפי ספרים מסוימים מסוגה זו (כל עוד הם מצדדים, כמובן, במשנתו-הוא). דבריו הסותרים עוררו בי צחוק בלתי נשלט – שאגב, היה פרץ הצחוק המשוחרר האחרון שלי. מאותו רגע ואילך פסקתי מלראות את הרומן רק כערבוביה של טרגיות וקומיות, והתחלתי לחפש בו משהו מעבר לכך. ייתכן שאתם תוהים ביניכם לבין עצמיכם: אם התנהגותו ההפכפכה גרמה לי להגיב כך, קל וחומר שאגיב באורח זהה, ואף בעוצמה רבה יותר, כלפי הליכותיו של דון קיחוטה. אלא שהוא זכה ממני אך ורק להערכתי הכנה: הוא הרי דבק באמת שלו, בכל מחיר, לא התאים אותה למציאות כאשר השתיים לא עלו בקנה אחד. בדיוק להפך – הוא העז להכפיף את המציאות למרותם של תכתיבי האמת הפנימית שלו, תהא הזויה ככול שתהא. אני יודעת שדבריי גובלים בנאיביות, אך קשה לי לכנות את מעשיו של דון קיחוטה כטיפשיים, אלא כאמיצים מאוד. לעומתו, הכומר - המייצג כמעט את כל הדמויות שבאות במגע עם דון קיחוטה ומנסות להתל בו ו/או להשיב לו את שפיותו – פועל אך ורק לפי הגחמות והאינטרסים שלו. תחושה עגומה זו אינה מתפוגגת בכרך ב' – שהוא פנינה בפני עצמה, ללא קשר לכרך א' – ואף מחריפה: נדמה כי אין בהשפעת פרסום מעלליו של דון קיחוטה לעמעם את האגואיזם של אלו הניכרים בדרכו; הם רואים באביר ובנושא-כליו כהלצה מהלכת, ולא מתייחסים אליהם כאל בני-אדם בשר-ודם, כישויות מורכבות ועמוקות. כן. אפילו בסנצ'ו פאנסה, שלכאורה מייצג את המעמד הפשוט וניחן בתכונות גסות ובלתי ראויות, קיים הרובד הזה. די עצוב, אך הבנתי זאת רק במחצית השנייה של כרך ב'; הדמיון המעניין שם בינו לבין שלמה המלך גרם לי להעריך יותר את חכמתו, גם אם היא עטופה בסטריאוטיפים כה רבים, פתגמים משובשים וניסוחים מבולבלים. בכלל, נוצר קשר מיוחד במינו בין השניים האלה. בשורה התחתונה, הכוח שמניע את הקשר ביניהם הוא אהבה גרידא. אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרת, סנצ'ו לא היה מצליח לעמוד איתן בתנאי המסע עם עמיתו (אשר, כמובן, לא נשאו חן בעיניו), ונותן ממזמן דרור לכיסופיו לשוב אל ביתו. מתחת לכל העקיצות והחיכוכים הרבים לאין-ספור, מסתתרות הערכה וחיבה הדדיות, חזקות מאין כמוהן. פרק לב' בכרך ב' הוא מהפרקים האהובים עליי, שכן במסגרתו מביעים השניים את הרגשות הללו – הגם שלא בצורה גלויה: "ואשר לסנצ'ו פאנסה, דעו לכם, הוד מעלתכם, שהוא אחד מנושאי הכלים המשעשעים ביותר ששירתו אי-פעם אביר נודד. יש שהוא עושה מעשי-שטות כה מחוכמים, שההתחבטות בשאלה אם שוטה הוא או חכם, מענגת לא מעט. יש בו זדון המציגו כמנוול, ומשוגות המוציאות לו שם של טיפש. בכל הוא מפקפק ובכל הוא מאמין, ובשעה שסבור אני כי הנה עומד טמטומו לדרדרו לתהומות, הוא פולט דברי שנינה המרוממים אותו השמיימה. אכן, לא הייתי מחליפו בשום נושא כלים בעולם..." [עמ' 190] "[...] ואם היה לי שכל הייתי עוזב את אדוני מזמן, אבל זה מזלי וגורלי המר ואני לא יכול אחרת, אלא ללכת אחריו: שנינו בני אותו המקום, אכלתי מפִתו, אני אוהב אותו, [...] ומעל הכל, אני אדם נאמן" [עמ' 194]. כמה מילים על התרגום: בעוונותיי לא אוכל לקבוע אם מהימן ומדויק הוא, שכן ידיעותיי בשפה הספרדית אפסיות. ברם, אוכל לקבוע ללא כל היסוס שאוצר המילים של המתרגמים בשפה העברית לא יסולא בפז, וחוש ההומור שלהם מובע היטב בהערות השוליים הרבות. כמו כן, ניכר הידע המעמיק שלהם על הרומן, על המקורות מהם שאב סרוואנטס את השראתו ו/או הסתמך עליהם בכתיבתו, על שלל הסתירות הגלומות בתוכן ועל הקשרים העדינים בין המחבר לבין פרי עמלו. בקיאות מרשימה זו עוברת כחוט השני גם לאורך כל אחרית-הדבר מרחיבת האופקים של לואיס לנדאו. מעטות הן אחריות-הדבר שבאמת ובתמים משכילות לנתח מכמה-וכמה אספקטים יצירה כלשהי. בייחוד החכמתי מההיוודעות לאופני קריאה שונים ברומן, כאשר כל אחד מהם מייצג תקופה אחרת, עם תפיסת-עולם אחרת. ובל נשכח את טל ניצן, שתרגומיה לשירים השזורים לאורך כל הרומן היו משובבי נפש ומפעימים. זאת, משום שהיא הצליחה לשמר את מבניהם הקפדני של השירים, ובד-בבד את קולותיהם האינדיבידואלים של המדקלמים (ובראשם דון קיחוטה) באורח כה חינני, עד שיכולתי לשמוע אותם באזני רוחי: חיים, משעשעים ומעוררי חמלה. בסוף חודש יולי נאלצתי להיפרד מדון קיחוטה ומסנצ'ו, אחרי שליוו אותי במשך חודשיים – אחת התקופות האינטנסיביות והמלאות ביותר שחוויתי עד-כה. שקר במצח נחושה יהיה אם אכתוב שהקריאה ברומן הייתה תמיד זורמת וחלקה. זו הייתה, במידת-מה, דרך חתחתים רווית משוכות של לֵאות וחיכוכים בלתי-נמנעים עם הדמויות (בייחוד לקראת סוף כרך א'). ייתכן שתרם לכך שפע ההרפתקאות, שלחלקן ניתן היה לאתר תבנית דומה. שפע זה לעיתים ערפל את תודעתי, והקשה עליי להבחין בין עיקר לטפל. כמו כן, קשה היה לי (ועדיין) לגבש מסקנות חותכות - בין השאר בשל חוסר הוודאות לגבי עמדותיו האמיתיות של סרוואנטס. אם כי, זו אחת הסיבות ששמו של הרומן יצא לפניו – הוא תמיד יישאר רלוונטי, ותמיד יוותר מקום לחקור בו ולעמוד על טיבו בכל פעם מחדש. ואכן, זכיתי בקריאה ראשונה בגרסתו המלאה של הרומן לנבור, בהנאה גלויה, בחלק מרבדיו הרבים, ולהפיק מהם מחשבה מרובה. "למעני בלבד נולד דון קיחוטה ואני למענו. הוא יודע לפעול ואני לכתוב. רק שנינו נועדנו זה לזה" [כרך ב', פרק עד', עמ' 416]

"ר' אברהם דוב נשאר עומד ליד החלון הפתוח, מסתכל ואינו מסתכל במרחבי ההרים ובחריצי הבקעות שלמרגלותיהם. [...] צפרים עפו וצפצפו שירה. נשרים ועיטים טסו בתנועות ארוכות בטוחות. [...] כאשר הרבה להסתכל במחזה הבחין בטבח הנערך שם בלי הרף. להקות צפרים מצייצות אומרות שירה, ולפתע זונק ויורד מלמעלה אחד הנשרים הטורפים, כחץ מקשת נעלמה, תוקע ציפורניו החדות בגוף המפרפר הצורח, וחוזר ומטיל עצמו למרומים בצהלת ניצחון; ולהקת הצפרים מלמטה נטרפת לשעה קלה כמים עכורים בכוס נקייה וחוזרות מיד לשירן ולמשחקן התמים. וכך נשנית הפרשה וחוזרת חלילה כחליפות היום והלילה. וכל אותו זמן אין רוח החסד פוסקת נשיבתה המלטפת ואין האור פוסק להישפך בחיוך של בדולח למעמקי המרחבים ואין ההרים והגבעות נעים כמלוא נימה. - ריבונו של עולם! – נזדעזע הרהור בלבו – אם זה רצונך יתברך כי צפרי מרומים יטרפו צפרי תחתונים, למה אתה נוסך שקט כזה על הטבח ולמה אתה עוטרו בהוד והדר שכזה? הן אילו פסקה אז הרוח וקדרו השמים וזעו ההרים, לא היה הרצח חוזר ונשנה בקלות מחרידה כל כך..." [עמ' 29]. הציטוט לעיל הוא התמצית הזכה ביותר של רומן רחב יריעה זה. אולם להפוך בה לבדה, ללא ההקשר העלילתי המקורי - יש בכך משום טעם חמוץ, מפוספס, לא מספק ולא שלם דיו. בנקודות הבאות אנסה, בלי קדימונים מיותרים או שידולים מתקתקים (או לפחות, אשתדל להמנע מהם), לבאר מדוע כתיבתו של בר-יוסף ראויה למלוא תשומת הלב, תוך שילוב חוויתי האישית והרהורים שונים שעלו בי. (א) צפת, דוממת ונצחית בקיסמה ובאכזריותה היא-היא הגיבורה הראשית. אין בה שינוי קל שבקלים שמצליח לחמוק מבעד למבטו הנבון של בר-יוסף. לכל אורכו של הספר שזורה האמונה הזכה במעגל החיים ובקשרים העדינים שקושרים אדם לטבע הסובב אותו - בקשרים היסטוריים, כלכליים, חברתיים ורוחניים. צפת על סמטאותיה הצרות ובתיה המסויידים בכחול היא התגלמות יפיפה של אותו רעיון, שצבעו דוהה ומתבהר במרוצת הדורות והתמורות. לא אחת ולא שתיים התיאורים המדוייקים אודות עונות השנה וחלחולן אל היצורים ההולכים על שתיים הזכירו לי את "ענבי זעם" לסטיינבק (וזו רק נקודת דמיון אחת מיני רבות לרומן שנכתב כעשר שנים לפני "עיר קסומה"). אלא שנעוץ בין שני סגנונות אלו הבדל גדול: סטיינבק, באמצעות תיאוריו, מבטא זעקת מחאה מכמירת-לב ומושחזת כאחת, בעוד שאצל בר-יוסף הביקורתיות והשיפוטיות כמעט שאינן ניכרות במילותיו; הן מאופיינות באבחנות דקות ורגישות, בחמלה רבה ובשאיפה ליצור פסיפס מגוון של חיי קהילה יהודית משנות השלושים של המאה ה-19 עד תום מלחמת העולם הראשונה. פסיפס זה, יותר משהוא מציג קלסתר פנים אחיד, מדגיש בעיקר את הבודדים הטמונים בו; את מאבקן של הציפורים הקטנות בעיצוב הגדרתן העצמית ובציפורי האיימים של המוות, דעת-הקהל, המסורת והקידמה. (ב) שאלתי את עצמי לא אחת במהלך הקריאה: "האם באמת ובתמים קיימת קהילה אמיתית, בה שוררת ערבות-הדדית בימים קשים כבימי שלום ובטחון?". מילא בשעת אסון, אפשר להבין ללב המתבצרים מאחורי ביתם והמבכרים לדאוג לצרכים הגשמיים שלהם ושל הקרובים להם ביותר - אבל בימים כתיקונם? לאט-לאט התחוור לי שדווקא הקהילה הצבעונית בחייה מלאי השמחה, האמונה וההתפעמות מדברים קטנים כגדולים (בניגוד גמור לירושלמיים, הקודרים והעצורים יותר בהוויתם, על-פי הספר כמובן) נוטה לא מעט לשפוט את היחיד בחריגותו מרשות הרבים ומאמות המידה שלה, ואף לשכוח בנקל מעשיו הטובים של פלוני ואלמוני. אחת מנקודות המפנה בעלילה, בהקשר לשסע שנפער בתוך צפת, היא ללא ספק השינוי בדפוס חלוקת כספי התרומים היהודים מרחבי אירופה. עד אז כל הכספים התנקזו לקופה אחת, "קופת ר' מאיר בעל הנס", ממנה התקיימו שווה בשווה כל יושבי העיר. שיוויון זה איפשר לא רק מתן הזדמנות שווה ללימוד תורה ולתפילה, אלא גם חיי קהילה שיתופיים וחמים יותר. אולם "תור הזהב" הזה, שגם בו היו לא מעט פגמים, לא ארך זמן רב: הוחלט שכל קהילה תעביר את כספיה ישירות לכולל הנתון למימונה ולחסדה. כך יצא שבני הכוללים האמידים יכלו להמשיך ולשקוד על תלמודם באין מפריע - בעוד שבני הכוללים העניים נאלצו לשלוח ידם בעבודות כפיים, שלפי השקפת עולמה של הקהילה נחשבו בזויות ולא מכבדות את בעליהן. עם-זאת, חשוב לזכור שהיווצרותן של מעמדות בעיר הושפעה בין השאר גם מגורמים טבעיים יותר - כגון גלי העלייה אליה, הסיבות השונות שהיו באמתחתם של העולים (הכנה לעולם הבא, החלמה באוירה הטוב של הצפת, הקמת בית בישראל, שליחות מקצועית וכו') ומידות הפתיחות והסגירות לשינויים חדשים. (ג) למי שמחפש פלפולים מפלפולים שונים בנבכי המקורות נכונה אכזבה קלה, אך היא מתעמעמת ככול שהחשיפה להווי היהודי בצפת ולתהפוכות בציביונו הופכת שלמה ורב-גונית יותר ויותר. ואלו מקצת הנושאים על קצה המזלג: שבתות ומועדים, שמחות מצווה, דיני קבורה, ההתבגרות המינית והנפשית, התפישות השונות אודות חיים משמעותיים ומושג המוות, המאבק נגד כוחות הטומאה ונישואין. הנושא האחרון היה מבחינתי הקשה והמאתגר מכולם: קשה - משום הנורמות הנוקשות. באותה עת השידוך, יותר משהיה בין חתן-כלה, נערך בין שתי משפחות, עם כל המשתמע מכך. לרוב הוא התקיים בין נער לנערה רכים בשנים (שלא לומר ילדים), טרם עברו סופית לעולם המבוגרים ועמדו על מהות השינויים המתחוללים בגופם ובנפשם. שני דברים העיקו על מצפוני במיוחד: גורלה של האישה הממוצעת, שנאלצה ללדת בגיל צעיר ולוותר על מאוויה לטובת ענייני הבית ושלומם של הבעל והילדים - והעובדה שמרבית הזוגות הצעירים (כמעט בלי יוצאים מן הכלל) לא קבלו מבעוד מועד מהוריהם הכנה של ממש לקראת אחד השלבים החשובים בחייהם. נראה שהתקשורת בין שני הדורות הייתה לוקה בחסר. מאתגר - כי הייתי צריכה, לפי אמות המידה שלי, להניח בצד את אותה ביקורתיות יתר, ולנסות כמה שיותר לחוות את השתלשלות העניינים דרך עיניהן של הבריות בסיפור. (ד) הקריאה ברומן לא הייתה פשוטה כל עיקר. מליציות היתר, הנימה היהודית שלא תמיד הייתה נהירה דיו והכתב הקטן והצפוף בלבלו את עיני ואף הוגיעו את מוחי. נוסף על כך, השאלתי מהספרייה את ההדפסה השישית, משנת 1986. במקור הספר יצא בלשהי שנות הארבעים של המאה הקודמת - לכן הרשתי לעצמי לקוות שבמהלך ארבעים השנים שחלפו מאז, כל אותן שגיאות מביכות שהיו בגוף הסיפור (שגיאות הקלדה מיותרות, השמטת ניקוד הכרחי, מבנים תחביריים תמוהים וכו') היו אמורות להעלם תחת עבודה רצינית של עורך מהיימן. וטעיתי. לא נותר לי אלא לקוות שאם תחפצו לצלול ולדרוש את מעמקיו הגלויים והנסתרים של הספר, ידכם תהא משגת לקנות או להשאיל עותק מעשרים השנים האחרונות. עם-זאת, כבר הספיקותי להתרגל לסגנונו של בר-יוסף, עד שבשלבים מתקדמים יותר של הקריאה יכולתי לשמוע באוזני רוחי את קולו (על-אף שלא שמעתיו מעולם). אם הדבר היה מתאפשר, וודאי הייתי מיטיבה לזהותו אילו מילותיו היו מתנגנות על ידי. כמו כן, הושפעתי במקצת מהרוח החדיתית של הספר, רווית הגימטריות והנוטריקון, ושאבתי הנאה צרופה מזיהוי מילים זהות שהופיעו בסמיכות של פיסקאות מספר ומגילוי שימושיהן השונים (בהתאם להקשרים בהם אותרו). אומנם תיאורי הנוף ומעמקי נפש הדמויות כבודם במקומם מונח, ברם הדיאלוגים והמנולוגים היו לעניות דעתי חסרי מעוף או מבע מיוחד (חרף העובדה שהם נכתבו באותו משלב לשוני בדיוק). עם-זאת, מצאתי את שפתן הרזה-משהו בפי הדמויות כמרמזת על דבר-מה עמוק יותר: מעשיהן, רחשי ליבן, הרהוריהן הנוגים, חרדותיהן הכמוסות, יחסן כלפי נושאים שונים ודרכן הייחודית להתבודד ולפלס לעצמן נתיב משלהן - כל אלה חזקים יותר מהמילים הספורות הבוקעות מפיהן. דומה, המילים הן קלות-ערך ביחס אליהם. זו מסקנה מאוד מעניינת ואפילו מפתיעה, שכן ניכר ללא עוררין בבר-יוסף שהוא איש מילים יוצא מן הכלל. (ה) בעוד שעות מספר אצפין לצפת. מהביקור האחרון בה, לפני שבע או שמונה שנים, לא זכור לי הרבה; רק טפיחתן החזקה של רוחות הסער והמראה המלבב של הסימטאות העתיקות נותרו חקוקים על לוח לבי. אכן, זה יהיה מפחיד לאמת את הזיכרון ההוא ואת החוויה מהספר במבחן המציאות של תשע"ג. מטבעי אינני שוגה בציפיות, גם אם יש להן ביסוס כלשהו. בהקשר לנסיעה היום מפעם בי רק כיסוף אחד: להיכנס בשקט-בשקט אל בית המדרש האברוצ'אי ולגשת אל אדן החלון הרחב, המקומר, ולהתבונן בעיינים כלות בנופי המרחבים האינוספיים, שאפילו במבט חטוף הם נוסכים בלב האדם השראה והתעלות מעלה-מעלה.

"בכל רומן מקופל 'קיחוטה', כמין פיליגרן אינטימי, כשם שכל פואמה אפית נושאת בחובה, כמו הפרי את הגלעין, את 'האיליאדה'." [אוֹרְטֶגָה אִי דאסֶט] פגישתי הרשמית עם "דון קיחוטה" התקיימה לפני כמעט שנה, במסגרת שיעורי מגמת ספרות בכיתה יא'. הלימוד הפורמאלי אִפשר אשנב חשיפה ראשוני אל יצירה מופלאה זו – קראנו יחדיו את הפרק הראשון ואת ההרפתקה המפורסמת במאבקו של דון קיחוטה נגד טחנות הרוח בפרק ח' ["אלי שבשמיים! – אמר סנצ'ו – לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה, אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?" – כרך א' עמ' 65]. בתום לימוד לא מספק בעליל זה, יצאתי בשאיפה נחושה לקרוא את הרומן בשלמותו – ויהי מה. זאת, על-אף שמורתי ניסתה לדכא משאלה זו, שלא ביודעין, באמצעות דרך ההוראה השחוקה שלה. חרה לי במיוחד שהתרגום בעיניה קשה מדי בשבילנו; הן למן הרגע הראשון לא פסקתי להתפעל מיפי השפה. חרף מליצותה הניכרת (והמכוונת, יש לציין) היא כה קולחת ומחכימה. לביסוס טענה זו (המופגנת לעיתים די קרובות בתיאורי ספרים רבים), זרעתי לאורך חוות הדעת שלפניכם מספר ציטוטים – למען תוכלו להיווכח בעושר הספרותי הזה בעצמיכם, ולו יהיה מדובר אך ורק בטעימות. חברתי לספסל הלימודים, מששמעה על כוונתי, נרתמה לעזרתי והסכימה להשאיל לי את הכרך הראשון. אלא שיעברו עד שאעז לפתוח אותו עוד ארבעה חודשים; בעיקר כי רציתי להשיל מעליי, באופן סופי ומוחלט, כל בדל של ניתוח טכני ומצמית. מפעם לפעם מפעם בי פחד נושן שמא ניתוחים מן הסוג הזה עלולים לכלות את אהבתי הטבעית ליצירה המנותחת. רק בליל שימורים אחד, בשיאה של תקופת הבגרויות, הכרתי את הסופר לראשונה, עת גמעתי בשקיקה את אקדמתו הגאונית, הנפתחת בפסקה הבאה: "קורא שעיתותיו בידו: לא אשבע, אך יכול אתה להאמין לי שהייתי רוצה כי ספר זה, יציר הגיון רוחי, יהיה יפה, הדור ונבון מכל שאפשר להעלות על הדעת. ברם, לא הצלחתי לגבור על חוק-הטבע, שלפיו כל דבר מוליד את דוֹמהוּ. לפיכך, מה מסוגל להוליד שכלי העקר והלא-מטופח, בלתי אם את קורותיו של בן כחוש, מצומק, עיקש ורדוף מחשבות שונות ומשונות, שכמותן לא חשב איש זולתו מעולם [...]?" [כרך א', עמ' 10]. חנקתי את צחוקי אך בקושי, על-מנת שלא יפלח חס וחלילה את השקט המוחלט ששרר אותה שעה בביתי. צחוק כבוש זה עזר לי לדלג בנקל מעל תהום פעורה של כארבע-מאות שנה: לפתע הבינותי עד כמה היה סרוואנטס חדשני, מקורי, ביקורתי ונועז לתקופתו! כמה אומץ אפף אותו בהשתלחותו כלפי כללי הכתיבה המוסכמת בדורו – עד כדי כך, שאפילו אם הוא מקיימם בצייתנות (כגון המובאות העמוסות למכביר והסונטות המוקדשות לדמויותיו, אותן חיבר בעצמו) ניכרת ללא עוררין הסאטירה שלו עליהם ועל בני דורו. עם-זאת, מה הפלא שהם הגדירו את הרומן כקומדיה גרידא? הלא חיצי הביקורת המושחזים של סרוואנטס מוסווים היטב-היטב מתחת לאירוניה - בדבריהם של דון קיחוטה וסנצ'ו, בהערותיו שלו-עצמו... אם נניח שאכן ניתן לכנות את סוג הקריאה שלי בשם, אזי אכנהו כ-"קריאה תמימה"; זאת-אומרת, השתדלתי ככול האפשר להשקיט קולות מתנגדים ורועמים כלפי מהימנות הסיפור וכיו"ב, ולשקע עצמי עמוק אל-תוך העלילה. לכן, לאורך הקריאה ערכתי ניסיונות רבים להיכנס לנעליו של דון קיחוטה; ניסיונות, שרובם עלו יפה. נדהמתי לגלות מה נעלה שאיפתו לתקן את החברה הקלוקלת שהקיפה אותו: "אשרי העידן ואשרי הזמן שהקדמונים כינום תור-הזהב, ולא משום שבתקופה המאושרת ההיא היה הזהב – שכה מעריכים אותו בעידן הברזל שלנו – מצוי בהישג יד וללא קושי, אלא מפני שמי שחיו אז לא ידעו את המילים "שלך" ו-"שלי". בעידן הקדוש ההוא היו כל הדברים משותפים [...]" [כרך א', פרק יא', עמ' 82]. וזו רק דוגמה אחת מִני רבות. כל פשעו מסתכם בקריאה לא נכונה של המציאות. טוב-לבו, עזות-מצחו, כושר הביטוי הרהוט וההדור שלו, האידיאלים הנעלים ודרך-הארץ שלו, יכולתו לשלב באלגנטיות את אהבתו לספרות וליסודות הומאניים ורוחניים יחד עם תשוקתו לאחוז בנשק ככלי המבטא יסודות אלה – כל התכונות הנשגבות הללו עולות באיכותן על הטירוף שאחז בו. בייחוד עלינו לזכור כי טירוף זה, העלול לשים את דמותו של דון קיחוטה לקלס, מאפשר לנו לראות את החברה במערומיה הצבועים והנאלחים. באחד הפרקים הראשונים, לאחר שדון קיחוטה שב לביתו, מיוגע וכנוע, ממסעו הראשון (והקצר ביותר, שכן נגדע באיבו), הכומר והגלב של כפרו "עושים סדר" בספרייתו הענפה. הם קבעו אילו ספרים מבין ספרי האבירים, הנחשבים "לא חינוכיים", יהיו מיועדים לכליה. פרק מצחיק עד-דמעות זה הזכיר לי בשעתו, באיימה גדולה, משפט מפורסם של המשורר היינריך היינה: "במקום בו שורפים ספרים - ישרפו בני-אדם". התחוור לי, למרבה ההפתעה, באיזו קלות נע ונד הכומר בין סלידה נחרצת כלפי ספרות האבירים, לבין גילוי אמפתיה מובהקת כלפי ספרים מסוימים מסוגה זו (כל עוד הם מצדדים, כמובן, במשנתו-הוא). דבריו הסותרים עוררו בי צחוק בלתי נשלט – שאגב, היה פרץ הצחוק המשוחרר האחרון שלי. מאותו רגע ואילך פסקתי מלראות את הרומן רק כערבוביה של טרגיות וקומיות, והתחלתי לחפש בו משהו מעבר לכך. ייתכן שאתם תוהים ביניכם לבין עצמיכם: אם התנהגותו ההפכפכה גרמה לי להגיב כך, קל וחומר שאגיב באורח זהה, ואף בעוצמה רבה יותר, כלפי הליכותיו של דון קיחוטה. אלא שהוא זכה ממני אך ורק להערכתי הכנה: הוא הרי דבק באמת שלו, בכל מחיר, לא התאים אותה למציאות כאשר השתיים לא עלו בקנה אחד. בדיוק להפך – הוא העז להכפיף את המציאות למרותם של תכתיבי האמת הפנימית שלו, תהא הזויה ככול שתהא. אני יודעת שדבריי גובלים בנאיביות, אך קשה לי לכנות את מעשיו של דון קיחוטה כטיפשיים, אלא כאמיצים מאוד. לעומתו, הכומר - המייצג כמעט את כל הדמויות שבאות במגע עם דון קיחוטה ומנסות להתל בו ו/או להשיב לו את שפיותו – פועל אך ורק לפי הגחמות והאינטרסים שלו. תחושה עגומה זו אינה מתפוגגת בכרך ב' – שהוא פנינה בפני עצמה, ללא קשר לכרך א' – ואף מחריפה: נדמה כי אין בהשפעת פרסום מעלליו של דון קיחוטה לעמעם את האגואיזם של אלו הניכרים בדרכו; הם רואים באביר ובנושא-כליו כהלצה מהלכת, ולא מתייחסים אליהם כאל בני-אדם בשר-ודם, כישויות מורכבות ועמוקות. כן. אפילו בסנצ'ו פאנסה, שלכאורה מייצג את המעמד הפשוט וניחן בתכונות גסות ובלתי ראויות, קיים הרובד הזה. די עצוב, אך הבנתי זאת רק במחצית השנייה של כרך ב'; הדמיון המעניין שם בינו לבין שלמה המלך גרם לי להעריך יותר את חכמתו, גם אם היא עטופה בסטריאוטיפים כה רבים, פתגמים משובשים וניסוחים מבולבלים. בכלל, נוצר קשר מיוחד במינו בין השניים האלה. בשורה התחתונה, הכוח שמניע את הקשר ביניהם הוא אהבה גרידא. אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרת, סנצ'ו לא היה מצליח לעמוד איתן בתנאי המסע עם עמיתו (אשר, כמובן, לא נשאו חן בעיניו), ונותן ממזמן דרור לכיסופיו לשוב אל ביתו. מתחת לכל העקיצות והחיכוכים הרבים לאין-ספור, מסתתרות הערכה וחיבה הדדיות, חזקות מאין כמוהן. פרק לב' בכרך ב' הוא מהפרקים האהובים עליי, שכן במסגרתו מביעים השניים את הרגשות הללו – הגם שלא בצורה גלויה: "ואשר לסנצ'ו פאנסה, דעו לכם, הוד מעלתכם, שהוא אחד מנושאי הכלים המשעשעים ביותר ששירתו אי-פעם אביר נודד. יש שהוא עושה מעשי-שטות כה מחוכמים, שההתחבטות בשאלה אם שוטה הוא או חכם, מענגת לא מעט. יש בו זדון המציגו כמנוול, ומשוגות המוציאות לו שם של טיפש. בכל הוא מפקפק ובכל הוא מאמין, ובשעה שסבור אני כי הנה עומד טמטומו לדרדרו לתהומות, הוא פולט דברי שנינה המרוממים אותו השמיימה. אכן, לא הייתי מחליפו בשום נושא כלים בעולם..." [עמ' 190] "[...] ואם היה לי שכל הייתי עוזב את אדוני מזמן, אבל זה מזלי וגורלי המר ואני לא יכול אחרת, אלא ללכת אחריו: שנינו בני אותו המקום, אכלתי מפִתו, אני אוהב אותו, [...] ומעל הכל, אני אדם נאמן" [עמ' 194]. כמה מילים על התרגום: בעוונותיי לא אוכל לקבוע אם מהימן ומדויק הוא, שכן ידיעותיי בשפה הספרדית אפסיות. ברם, אוכל לקבוע ללא כל היסוס שאוצר המילים של המתרגמים בשפה העברית לא יסולא בפז, וחוש ההומור שלהם מובע היטב בהערות השוליים הרבות. כמו כן, ניכר הידע המעמיק שלהם על הרומן, על המקורות מהם שאב סרוואנטס את השראתו ו/או הסתמך עליהם בכתיבתו, על שלל הסתירות הגלומות בתוכן ועל הקשרים העדינים בין המחבר לבין פרי עמלו. בקיאות מרשימה זו עוברת כחוט השני גם לאורך כל אחרית-הדבר מרחיבת האופקים של לואיס לנדאו. מעטות הן אחריות-הדבר שבאמת ובתמים משכילות לנתח מכמה-וכמה אספקטים יצירה כלשהי. בייחוד החכמתי מההיוודעות לאופני קריאה שונים ברומן, כאשר כל אחד מהם מייצג תקופה אחרת, עם תפיסת-עולם אחרת. ובל נשכח את טל ניצן, שתרגומיה לשירים השזורים לאורך כל הרומן היו משובבי נפש ומפעימים. זאת, משום שהיא הצליחה לשמר את מבניהם הקפדני של השירים, ובד-בבד את קולותיהם האינדיבידואלים של המדקלמים (ובראשם דון קיחוטה) באורח כה חינני, עד שיכולתי לשמוע אותם באזני רוחי: חיים, משעשעים ומעוררי חמלה. בסוף חודש יולי נאלצתי להיפרד מדון קיחוטה ומסנצ'ו, אחרי שליוו אותי במשך חודשיים – אחת התקופות האינטנסיביות והמלאות ביותר שחוויתי עד-כה. שקר במצח נחושה יהיה אם אכתוב שהקריאה ברומן הייתה תמיד זורמת וחלקה. זו הייתה, במידת-מה, דרך חתחתים רווית משוכות של לֵאות וחיכוכים בלתי-נמנעים עם הדמויות (בייחוד לקראת סוף כרך א'). ייתכן שתרם לכך שפע ההרפתקאות, שלחלקן ניתן היה לאתר תבנית דומה. שפע זה לעיתים ערפל את תודעתי, והקשה עליי להבחין בין עיקר לטפל. כמו כן, קשה היה לי (ועדיין) לגבש מסקנות חותכות - בין השאר בשל חוסר הוודאות לגבי עמדותיו האמיתיות של סרוואנטס. אם כי, זו אחת הסיבות ששמו של הרומן יצא לפניו – הוא תמיד יישאר רלוונטי, ותמיד יוותר מקום לחקור בו ולעמוד על טיבו בכל פעם מחדש. ואכן, זכיתי בקריאה ראשונה בגרסתו המלאה של הרומן לנבור, בהנאה גלויה, בחלק מרבדיו הרבים, ולהפיק מהם מחשבה מרובה. "למעני בלבד נולד דון קיחוטה ואני למענו. הוא יודע לפעול ואני לכתוב. רק שנינו נועדנו זה לזה" [כרך ב', פרק עד', עמ' 416]

"בכל רומן מקופל 'קיחוטה', כמין פיליגרן אינטימי, כשם שכל פואמה אפית נושאת בחובה, כמו הפרי את הגלעין, את 'האיליאדה'." [אוֹרְטֶגָה אִי דאסֶט] פגישתי הרשמית עם "דון קיחוטה" התקיימה לפני כמעט שנה, במסגרת שיעורי מגמת ספרות בכיתה יא'. הלימוד הפורמאלי אִפשר אשנב חשיפה ראשוני אל יצירה מופלאה זו – קראנו יחדיו את הפרק הראשון ואת ההרפתקה המפורסמת במאבקו של דון קיחוטה נגד טחנות הרוח בפרק ח' ["אלי שבשמיים! – אמר סנצ'ו – לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה, אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?" – כרך א' עמ' 65]. בתום לימוד לא מספק בעליל זה, יצאתי בשאיפה נחושה לקרוא את הרומן בשלמותו – ויהי מה. זאת, על-אף שמורתי ניסתה לדכא משאלה זו, שלא ביודעין, באמצעות דרך ההוראה השחוקה שלה. חרה לי במיוחד שהתרגום בעיניה קשה מדי בשבילנו; הן למן הרגע הראשון לא פסקתי להתפעל מיפי השפה. חרף מליצותה הניכרת (והמכוונת, יש לציין) היא כה קולחת ומחכימה. לביסוס טענה זו (המופגנת לעיתים די קרובות בתיאורי ספרים רבים), זרעתי לאורך חוות הדעת שלפניכם מספר ציטוטים – למען תוכלו להיווכח בעושר הספרותי הזה בעצמיכם, ולו יהיה מדובר אך ורק בטעימות. חברתי לספסל הלימודים, מששמעה על כוונתי, נרתמה לעזרתי והסכימה להשאיל לי את הכרך הראשון. אלא שיעברו עד שאעז לפתוח אותו עוד ארבעה חודשים; בעיקר כי רציתי להשיל מעליי, באופן סופי ומוחלט, כל בדל של ניתוח טכני ומצמית. מפעם לפעם מפעם בי פחד נושן שמא ניתוחים מן הסוג הזה עלולים לכלות את אהבתי הטבעית ליצירה המנותחת. רק בליל שימורים אחד, בשיאה של תקופת הבגרויות, הכרתי את הסופר לראשונה, עת גמעתי בשקיקה את אקדמתו הגאונית, הנפתחת בפסקה הבאה: "קורא שעיתותיו בידו: לא אשבע, אך יכול אתה להאמין לי שהייתי רוצה כי ספר זה, יציר הגיון רוחי, יהיה יפה, הדור ונבון מכל שאפשר להעלות על הדעת. ברם, לא הצלחתי לגבור על חוק-הטבע, שלפיו כל דבר מוליד את דוֹמהוּ. לפיכך, מה מסוגל להוליד שכלי העקר והלא-מטופח, בלתי אם את קורותיו של בן כחוש, מצומק, עיקש ורדוף מחשבות שונות ומשונות, שכמותן לא חשב איש זולתו מעולם [...]?" [כרך א', עמ' 10]. חנקתי את צחוקי אך בקושי, על-מנת שלא יפלח חס וחלילה את השקט המוחלט ששרר אותה שעה בביתי. צחוק כבוש זה עזר לי לדלג בנקל מעל תהום פעורה של כארבע-מאות שנה: לפתע הבינותי עד כמה היה סרוואנטס חדשני, מקורי, ביקורתי ונועז לתקופתו! כמה אומץ אפף אותו בהשתלחותו כלפי כללי הכתיבה המוסכמת בדורו – עד כדי כך, שאפילו אם הוא מקיימם בצייתנות (כגון המובאות העמוסות למכביר והסונטות המוקדשות לדמויותיו, אותן חיבר בעצמו) ניכרת ללא עוררין הסאטירה שלו עליהם ועל בני דורו. עם-זאת, מה הפלא שהם הגדירו את הרומן כקומדיה גרידא? הלא חיצי הביקורת המושחזים של סרוואנטס מוסווים היטב-היטב מתחת לאירוניה - בדבריהם של דון קיחוטה וסנצ'ו, בהערותיו שלו-עצמו... אם נניח שאכן ניתן לכנות את סוג הקריאה שלי בשם, אזי אכנהו כ-"קריאה תמימה"; זאת-אומרת, השתדלתי ככול האפשר להשקיט קולות מתנגדים ורועמים כלפי מהימנות הסיפור וכיו"ב, ולשקע עצמי עמוק אל-תוך העלילה. לכן, לאורך הקריאה ערכתי ניסיונות רבים להיכנס לנעליו של דון קיחוטה; ניסיונות, שרובם עלו יפה. נדהמתי לגלות מה נעלה שאיפתו לתקן את החברה הקלוקלת שהקיפה אותו: "אשרי העידן ואשרי הזמן שהקדמונים כינום תור-הזהב, ולא משום שבתקופה המאושרת ההיא היה הזהב – שכה מעריכים אותו בעידן הברזל שלנו – מצוי בהישג יד וללא קושי, אלא מפני שמי שחיו אז לא ידעו את המילים "שלך" ו-"שלי". בעידן הקדוש ההוא היו כל הדברים משותפים [...]" [כרך א', פרק יא', עמ' 82]. וזו רק דוגמה אחת מִני רבות. כל פשעו מסתכם בקריאה לא נכונה של המציאות. טוב-לבו, עזות-מצחו, כושר הביטוי הרהוט וההדור שלו, האידיאלים הנעלים ודרך-הארץ שלו, יכולתו לשלב באלגנטיות את אהבתו לספרות וליסודות הומאניים ורוחניים יחד עם תשוקתו לאחוז בנשק ככלי המבטא יסודות אלה – כל התכונות הנשגבות הללו עולות באיכותן על הטירוף שאחז בו. בייחוד עלינו לזכור כי טירוף זה, העלול לשים את דמותו של דון קיחוטה לקלס, מאפשר לנו לראות את החברה במערומיה הצבועים והנאלחים. באחד הפרקים הראשונים, לאחר שדון קיחוטה שב לביתו, מיוגע וכנוע, ממסעו הראשון (והקצר ביותר, שכן נגדע באיבו), הכומר והגלב של כפרו "עושים סדר" בספרייתו הענפה. הם קבעו אילו ספרים מבין ספרי האבירים, הנחשבים "לא חינוכיים", יהיו מיועדים לכליה. פרק מצחיק עד-דמעות זה הזכיר לי בשעתו, באיימה גדולה, משפט מפורסם של המשורר היינריך היינה: "במקום בו שורפים ספרים - ישרפו בני-אדם". התחוור לי, למרבה ההפתעה, באיזו קלות נע ונד הכומר בין סלידה נחרצת כלפי ספרות האבירים, לבין גילוי אמפתיה מובהקת כלפי ספרים מסוימים מסוגה זו (כל עוד הם מצדדים, כמובן, במשנתו-הוא). דבריו הסותרים עוררו בי צחוק בלתי נשלט – שאגב, היה פרץ הצחוק המשוחרר האחרון שלי. מאותו רגע ואילך פסקתי מלראות את הרומן רק כערבוביה של טרגיות וקומיות, והתחלתי לחפש בו משהו מעבר לכך. ייתכן שאתם תוהים ביניכם לבין עצמיכם: אם התנהגותו ההפכפכה גרמה לי להגיב כך, קל וחומר שאגיב באורח זהה, ואף בעוצמה רבה יותר, כלפי הליכותיו של דון קיחוטה. אלא שהוא זכה ממני אך ורק להערכתי הכנה: הוא הרי דבק באמת שלו, בכל מחיר, לא התאים אותה למציאות כאשר השתיים לא עלו בקנה אחד. בדיוק להפך – הוא העז להכפיף את המציאות למרותם של תכתיבי האמת הפנימית שלו, תהא הזויה ככול שתהא. אני יודעת שדבריי גובלים בנאיביות, אך קשה לי לכנות את מעשיו של דון קיחוטה כטיפשיים, אלא כאמיצים מאוד. לעומתו, הכומר - המייצג כמעט את כל הדמויות שבאות במגע עם דון קיחוטה ומנסות להתל בו ו/או להשיב לו את שפיותו – פועל אך ורק לפי הגחמות והאינטרסים שלו. תחושה עגומה זו אינה מתפוגגת בכרך ב' – שהוא פנינה בפני עצמה, ללא קשר לכרך א' – ואף מחריפה: נדמה כי אין בהשפעת פרסום מעלליו של דון קיחוטה לעמעם את האגואיזם של אלו הניכרים בדרכו; הם רואים באביר ובנושא-כליו כהלצה מהלכת, ולא מתייחסים אליהם כאל בני-אדם בשר-ודם, כישויות מורכבות ועמוקות. כן. אפילו בסנצ'ו פאנסה, שלכאורה מייצג את המעמד הפשוט וניחן בתכונות גסות ובלתי ראויות, קיים הרובד הזה. די עצוב, אך הבנתי זאת רק במחצית השנייה של כרך ב'; הדמיון המעניין שם בינו לבין שלמה המלך גרם לי להעריך יותר את חכמתו, גם אם היא עטופה בסטריאוטיפים כה רבים, פתגמים משובשים וניסוחים מבולבלים. בכלל, נוצר קשר מיוחד במינו בין השניים האלה. בשורה התחתונה, הכוח שמניע את הקשר ביניהם הוא אהבה גרידא. אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרת, סנצ'ו לא היה מצליח לעמוד איתן בתנאי המסע עם עמיתו (אשר, כמובן, לא נשאו חן בעיניו), ונותן ממזמן דרור לכיסופיו לשוב אל ביתו. מתחת לכל העקיצות והחיכוכים הרבים לאין-ספור, מסתתרות הערכה וחיבה הדדיות, חזקות מאין כמוהן. פרק לב' בכרך ב' הוא מהפרקים האהובים עליי, שכן במסגרתו מביעים השניים את הרגשות הללו – הגם שלא בצורה גלויה: "ואשר לסנצ'ו פאנסה, דעו לכם, הוד מעלתכם, שהוא אחד מנושאי הכלים המשעשעים ביותר ששירתו אי-פעם אביר נודד. יש שהוא עושה מעשי-שטות כה מחוכמים, שההתחבטות בשאלה אם שוטה הוא או חכם, מענגת לא מעט. יש בו זדון המציגו כמנוול, ומשוגות המוציאות לו שם של טיפש. בכל הוא מפקפק ובכל הוא מאמין, ובשעה שסבור אני כי הנה עומד טמטומו לדרדרו לתהומות, הוא פולט דברי שנינה המרוממים אותו השמיימה. אכן, לא הייתי מחליפו בשום נושא כלים בעולם..." [עמ' 190] "[...] ואם היה לי שכל הייתי עוזב את אדוני מזמן, אבל זה מזלי וגורלי המר ואני לא יכול אחרת, אלא ללכת אחריו: שנינו בני אותו המקום, אכלתי מפִתו, אני אוהב אותו, [...] ומעל הכל, אני אדם נאמן" [עמ' 194]. כמה מילים על התרגום: בעוונותיי לא אוכל לקבוע אם מהימן ומדויק הוא, שכן ידיעותיי בשפה הספרדית אפסיות. ברם, אוכל לקבוע ללא כל היסוס שאוצר המילים של המתרגמים בשפה העברית לא יסולא בפז, וחוש ההומור שלהם מובע היטב בהערות השוליים הרבות. כמו כן, ניכר הידע המעמיק שלהם על הרומן, על המקורות מהם שאב סרוואנטס את השראתו ו/או הסתמך עליהם בכתיבתו, על שלל הסתירות הגלומות בתוכן ועל הקשרים העדינים בין המחבר לבין פרי עמלו. בקיאות מרשימה זו עוברת כחוט השני גם לאורך כל אחרית-הדבר מרחיבת האופקים של לואיס לנדאו. מעטות הן אחריות-הדבר שבאמת ובתמים משכילות לנתח מכמה-וכמה אספקטים יצירה כלשהי. בייחוד החכמתי מההיוודעות לאופני קריאה שונים ברומן, כאשר כל אחד מהם מייצג תקופה אחרת, עם תפיסת-עולם אחרת. ובל נשכח את טל ניצן, שתרגומיה לשירים השזורים לאורך כל הרומן היו משובבי נפש ומפעימים. זאת, משום שהיא הצליחה לשמר את מבניהם הקפדני של השירים, ובד-בבד את קולותיהם האינדיבידואלים של המדקלמים (ובראשם דון קיחוטה) באורח כה חינני, עד שיכולתי לשמוע אותם באזני רוחי: חיים, משעשעים ומעוררי חמלה. בסוף חודש יולי נאלצתי להיפרד מדון קיחוטה ומסנצ'ו, אחרי שליוו אותי במשך חודשיים – אחת התקופות האינטנסיביות והמלאות ביותר שחוויתי עד-כה. שקר במצח נחושה יהיה אם אכתוב שהקריאה ברומן הייתה תמיד זורמת וחלקה. זו הייתה, במידת-מה, דרך חתחתים רווית משוכות של לֵאות וחיכוכים בלתי-נמנעים עם הדמויות (בייחוד לקראת סוף כרך א'). ייתכן שתרם לכך שפע ההרפתקאות, שלחלקן ניתן היה לאתר תבנית דומה. שפע זה לעיתים ערפל את תודעתי, והקשה עליי להבחין בין עיקר לטפל. כמו כן, קשה היה לי (ועדיין) לגבש מסקנות חותכות - בין השאר בשל חוסר הוודאות לגבי עמדותיו האמיתיות של סרוואנטס. אם כי, זו אחת הסיבות ששמו של הרומן יצא לפניו – הוא תמיד יישאר רלוונטי, ותמיד יוותר מקום לחקור בו ולעמוד על טיבו בכל פעם מחדש. ואכן, זכיתי בקריאה ראשונה בגרסתו המלאה של הרומן לנבור, בהנאה גלויה, בחלק מרבדיו הרבים, ולהפיק מהם מחשבה מרובה. "למעני בלבד נולד דון קיחוטה ואני למענו. הוא יודע לפעול ואני לכתוב. רק שנינו נועדנו זה לזה" [כרך ב', פרק עד', עמ' 416]