“"אתה צעיר כל-כך, כל-כך לפני כל התחלה. והייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא-פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. אל תתור עכשיו אחר התשובות שאין לתתן בידך מפני שאין ביכולתך לחיותן. ומה שעומד על הפרק הוא לחיות את הכל. חֲיֵה עכשיו את השאלות".
(ריינר מריה רילקה, זמנית בווֹרפּסוֵדֶה ליד בּרֵמֶן, 16.7.1903).

בשלהי סתיו 1902 כתב פראנץ קאפוס, פרח קצונה בן עשרים מהאקדמיה הצבאית בווינה, מכתב ראשון אל רילקה (שהיה משורר צעיר בעצמו), בו הוא מבקש ממנו חוות דעת כנה על שיריו. אך בניגוד גמור לרמז העולה מכותרת האסופה, התכתבות רבת השנים ביניהם (עד שנת 1908) סוטה במהרה מהתעסקות בביקורת (ממנה סולד רילקה בכל נימי נפשו).
מתוך עשרת המכתבים שתורגמו במקבץ זה, ניתן להסיק כי המכתבים נגעו בעיקר בנושאים שגדשו את קאפוס: העיסוק בכתיבה, יחסי אישות כמראה ליצירה אומנותית, אהבה בין שני יחידים (הגבול ביניהם וההדדיות המתעצבת ביניהם, מבלי להיכנע למוסכמות החברתיות), מעמד האישה (חשיבתו הייתה פורצת דרך והקדימה את זמנה; הוא ראה בה ישות עצמאית, שאינה מהווה ניגוד או השלמה לגבר), מוסכמות החברה (המייצגות את הקלילות שבחסותה הרעועה הכל מצטנפים, במקום להיענות להכרח להיאחז בקשה) על האדם כמעצב את אלוהים ואת עתידו וכו'.
את הכל-הכל חובקת הבדידות, שרילקה לא מתארה כנגיף מדבק שיש לבער מקרבנו, אלא בדיוק להפך: חובה עלינו לשמרהּ. לעניות דעתו, היא תנאי הכרחי ומקדים ליצירה, להתבוננות על העולם (המאזכרת את ילדותינו), לעיצוב האינדיבידואל וליחסים בריאים עם האחר.

עדה ברודסקי, מתרגמת האסופה, מצביעה בפתח דבריה על יסוד סגנוני שגור במכתביו של רילקה אל קאפוס: צווים חד-משמעיים, הנוגעים לדפוסי התנהגות שונים.
אומנם מובנת לי בהחלט רתיעתם הראשונית (והמוצדקת) של חלק מהקוראים מפניהם, אך רילקה משתמש בתחביר שלהם לצורך מטרה שונה בתכלית. "מרשמי ההתנהגות" שלו אינם מזכירים, אפילו לא במקצת, את אמירות "עשה ואל תעשה" היבשות והמדכדכות; הם נועדו לעורר בקורא צלילה אל פנימיותו, אשר מתוכה ידלה תשובות שאינן תלויות נואשות בעמדות החיצוניות לו; קרי, אין אמות מידה מוגדרות שלאורן ניתן לקבוע מה נכון או לא נכון.

חזרתי וקראתי בקול, ברגש רב, רבות מן הפסקות של מכתביו. להבדיל מספרים אחרים, בהם אני מתעכבת על מספר שורות בגין יופיין ועושרן הפיוטי, כאן היו אלה הרעיונות המפעימים של רילקה שגרמו לי לפלל שהספר לא יסתיים (הן כה קצר הוא – כשישים עמודים גרידא, אם נקזז את ההקדמות, שלא היו מיותרות כלל וכלל). הוא מבין הכותבים הבודדים שהצליחו לתאר בדיוק ובחן את התקופה העקלקלה והמיוחדת בה אני שרויה, מבלי לבקר או לשפוט את הצעירים באשר הם. אגב, נדמה לי כי כולנו, במידה זו או אחרת, עשויים להיות הנמענים למכתבים אלו; הן בכולנו גלום אותו יסוד "צעיר", מהוסס, טבעי, לא מלוטש, חוקר ושואל. מכאן נבעה הבחירה לצטט דווקא את הפסקה שפתחה את חוות דעתי.

כעת, לא רק שאני מוכנה לקרוא את שיריו של ריינר מריה רילקה (אם כי יהיה קשה לאתרם בתרגומם לעברית), אלא שירה בכלל. אומנם נהירה לי אהבתי לה מימים-ימימה, ובכל-זאת חל בי שינוי. במשך מספר ימים עמדתי בעיני רוחי, נאלמת דום, במקום שממנו השקיף רילקה על סביבותיו, והצלחתי להבין משהו מההוויה הנצחית של השירה. ודי בכוחה של הבנה זו כדי לקרוא אותה קצת אחרת.”