“איזה כיף לדני שיש לו דוד כזה, כמו מר סבוני, שיכול להקדיש לו זמן ולקחת אותו להרפתקאות מסעירות.
אני קצת מקנאת במר סבוני, שמצליח להיות דוד כ"כ מוצלח ואדם משמעותי בחייו של האחיין שלו.
לא שמישהו מצפה ממני, כמובן.
מר סבוני הוא רווק ללא ילדים ואילו אני נשואה, מגדלת חמישה ילדים ועובדת במשרה מלאה, אז כמה זמן כבר נשאר להקדיש לאחיינים, תגידו לי?
מזל שאני שכנה שלהם, אז אולי זה לא המון זמן, אבל יותר מאשר בעבר.
לוקחת מהגן לפעמים, מפטפטת קצת, מקשיבה - לפעמים בחצי אוזן מיומנת עם "אהה" ו"מממ" בזמנים המתאימים, כמו עם הילדים שלי.
וממליצה על ספרים, כמובן.
(זה אולי הערך המוסף הכי משמעותי שלי כדודה, לשלוף המלצות על ספרים טובים, כמו הספר הזה, למשל).
מצד שני, בניגוד למר סבוני - אני הענקתי לאחיינים שלי בני דודים.
ועוד עברנו לגור לידם, כך שאפשר להיפגש כמה שרוצים ולשחק קטאן יחד או סתם לשבת על הספה ולקרוא ספרים, זה לצד זה.

***

היום ה-35 במאי, יום המסוגל לניסים ונפלאות ואני בדיוק חזיתי בפלא כזה, כי חזרתי זה עתה מבית החולים שם מאושפזות אחותי והאחיינית החדשה שלי.
ואנחנו שכנים, כבר אמרתי, ואיזה כיף זה לעבור את זה ביחד.
אתמול, כשאחותי וגיסי נסעו לבית חולים, האחייניות שלי היו אצלנו.
ארוחת צהריים, ארוחת ערב, מקלחת, משחקים.
אני לא מר סבוני אבל הייתי דודה די בסדר, אני חושבת.
והעיקר, שזה החיים עצמם, הרי עוד לפנינו.
אני מתכוונת לחיים בשכנות, ללשבת על הספה לקרוא ספרים זה לצד זה ולשחק קטאן או מה שלא יהיה הלהיט כשהיא תגדל, האחיינית החדשה שלי.

***

לפני שנתיים עוד לא היינו שכנים.
היינו כמעט, טרום מעבר.
לפני שנתיים, היינו במקום אחר לגמרי.
לפני שנתיים היתה תהום עמוקה ואפלה שלא ידעתי איך נצא ממנה, משפחתית.
הייתי בהריון ואחותי - אחותי כבר לא היתה בהריון.
וגם תינוקת לא היתה.
והיה כאב ואבל.
והיתה לי תחושת אשמה, לא הגיונית, לא רציונלית, אבל בכל זאת.
מעין "אשמת שורדים".
כי אני הייתי בהריון, ואחותי - כבר לא.
ועמדנו להיות שכנות וההריון שלי, כך הרגשתי, עמד שם בין שתינו כמו תזכורת קבועה ומכאיבה למה שלא צריך תזכורת כדי שיכאב ומה יהיה.
לפני שנתיים לא יכולתי לדמיין את היום הזה, הלוואי שהייתי יכולה, הלוואי שיכולנו לדעת מראש שאושר גדול עוד יגיע.
אבל אם היינו יודעים מראש - אולי לא היינו יכולים להעריך אותו כל כך, להבין עד כמה הוא גדול.

***

ועכשיו חזרתי מבית חולים, כבר אמרתי.
ממחלקת יולדות שהיא מקום של קסם גדול שמתרחש כל הזמן, ללא הפסקה.
תינוקות קמוטים נדחפים בעגלות שקופות, אמהות כאובות מדדות מפה לשם.
הכל נורמלי ושגרתי ודרך העולם וגם לא יאמן ומופלא וחד פעמי כל פעם מחדש.
ואי אפשר שלא לחוש כמה הכאב והקושי של הלידה מתגמדים, כן זו קלישאה, אבל גם עובדה, מול 2975 גרם של מתיקות ושל קסם.
קסם אמיתי וטהור, כזה שלא יכול להתרחש בספרי הפנטזיה, אפילו לא בים הדרומי, אלא אך ורק בעולם המציאותי.

ברוכה הבאה לעולם, אחיינית שלי.
חיכינו לך כל כך.

(תודה לנצחיה על התזכורת ל-35 במאי)”

“שלושים וחמישה במאי? אין יום כזה. בלוח השנה הסטנדרטי זה ארבעה ביוני, וזה היום. בלוח השנה המופרך שברא ראשו של אריך קסטנר זה שלושים וחמישה במאי. יום שבו דני (או קונרד, תלוי לאיזה תרגום אתם מאמינים) הגיע במסע אל הים הדרומי יחד עם הדוד ובעזרתו של הסוס נגרו קבלו הרוכב על גלגיליות.

בהקדמה לספר "אמיל והבלשים" מספר קסטנר כיצד הוא רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי ("ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב פחד, וינקשו גם אלה באלה עצי הדקל והקוקוס. ואוכלת האדם הקטנה, הילדה שגופה משובץ שחור-לבן, זו שחצתה בשחייה את האוקיאנוס השקט רק כדי לקנות לעצמה בסן פרנסיסקו מברשת שיניים אצל חברת 'דרינקוואטר' , תיקרא פטרוזיליה"). וכיצד המלצר בבית הקפה הוריד אותו לקרקע המציאות. המלצר אמר שמי שלא יודע לבשל אווז, שלא יבשל אווז, כי ייצא לו תבשיל מוזר ולא אכיל (ובלשונו של קסטנר, מפיו של המלצר ניטנפיר: "הים הדרומי שלך, ואוכלי האדם, ושוניות האלמוגים וכל הקסם הזה, הם הרי האווז שלך. והרומן הוא המחבת שלך, שבו אתה רוצה לטגן את האוקיינוס השקט, את פטרוזיליה ואת הנמר. ואם אתה לא יודע איך מטגנים חיות כאלה, הרי שיהיה סירחון מפואר, בדיוק כמו אצל העוזרת של נויגנבאואר") במקום זה המליץ המלצר לכתוב על ילד רגיל, ברחובות הרגילים של ברלין הרגילה. וכך עשה קסטנר, המציא את אמיל טישביין, וכתב על אמיל והבלשים. אבל הים הדרומי, עם הילדה פטרוזיליה המשובצת שחור לבן, ועם שאר המעללים לא הפסיק כנראה להציק לקסטנר.

וכך נכתב ספר על הים הדרומי, בידי אדם שאינו יודע דבר על הים הדרומי, וזה לא מעניין אותו. ולא יצא סירחון בכלל. להיפך. הילד החנון, הטוב בחשבון, והגרוע (כנראה) בחשיבה יצירתית, מקבל משימה לכתוב סיפור עתיר דימיון. בסיוע הדוד והסוס, וביום שאינו קיים, הוא מגיע למקום שאינו באמת קיים. עובר הרפתקאות שונות, ופוגש גם את הילדה אוכלת האדם הקטנה שעורה משובץ שחור לבן, ושנקראת כמובן פטרוזיליה. ובערב הוא חוזר עם חיבור כתוב למהדרין, ועם ספר מהנה ביותר, שמתאים לילדים, אבל גם למבוגרים.

===
(הערה: הסקירה עברה עריכה ב- 9.6.13. סידרתי את חדר הבנות ומצאתי סוף סוף, מתחת למיטה, את "אמיל והבלשים". אז לא יכולתי להתאפק והוספתי את הציטוטים מתרגומו של מיכאל דק)”

“אפתח בווידוי. בילדותי הייתי תולעת ספרים, בעיקר של סוגה מסוימת. מספרי אריך קסטנר זכור לי שנהניתי מקריאת "אורה הכפולה". אולם לא המשכתי לקרוא את ספריו, בעיקר בגלל שהם היו "גלותיים" לטעמי, והעדפתי לחרוש עלילות ברקע תקומת מדינת ישראל בספרים מאת אוריאל אופק (עשן כיסה את הגולן), ישראל לרמן (דורבנות ליגאל), אסתר שטרייט-וורצל (אורי) מוסינזון (חסמב"ה) ועוד. עכשיו משרוח הנעורים המיליטרסטית חלפה התפכחה לה, אני חוזר לספרי הילדות היפים שעוד לא קראתי. הסיבה שאני חוזר לספרי הילדות היא בני הבכור.

זהו ספר הרפתקאות דמיוני המתאר את מסעם של ילד בשם קונרד, דודו רינגלהוט וסוס בשם קבלו נגרו במסעם לים הדרומי. הם חוצים במסעם עולמות דמיוניים, צבעוניים ומגוונים. המשותף לרוב העולמות אשר גיבורי העלילה מבקרים בהם הוא שלא נדרש מתושביהן להפעיל כול מאמץ. הכול אוטומטי או מופעל בכוח הדמיון. תרבות אינסטנט, קצת כמו בימינו.

אחת הבעיות לנוער שוחר קריאה בימינו אשר יהיה מעוניין לקרוא את הספר היא הדמויות ההיסטוריות השזורות בתחילת העלילה. דמויות אלו, אשר אולי היו מוכרות לילד בשנות ה 40-30 של המאה העשרים, אך לבטח זרות לילדים בני זמנינו. למשל, מי שמע על הדוכס ולנשטיין?
מזל שיש ויקיפדיה: אלברט פון-ולנשטיין (1634-1583) אציל בוהמי ומצביא אשר פיקד על כוחות הליגה הקתולית במהלך מלחמת שלושים השנים. אני מציע לילדים שנתקעים בקריאה מסיבה דומה לנסות ולדלג עמוד. אפשר, כמובן, לנסות ולהרחיב את הידע הכללי, ולבדוק את הרקע של גתה בהשוואה לשילר, אבל לדעתי בתרבות ה"אינסטנט" של ימינו, בה מצפים לגמול מיידי, זה כמעט בלתי אפשרי.

אם מצליחים להתעלם מהשמות הקשים להגייה של הדמויות ההיסטוריות האנונימיות, אפשר ליהנות מספר מבדח, חינוכי ובנוי בחוכמה.

הספר ממחיש את הפציפיזם של קסטנר. הוא מתנגד, למשל, לרכוש עבור ילדים משחקי מלחמה, כיוון שזה עלול להסיט את הילד ממימוש רצונותיו האמיתיים.
"גועל נפש אמיתי," אמר רינגלהוט. "תאר לעצמך, נגרו קבלו, גם האחין שלי משחק בחילי בדיל בביתו!"
"מה פתאום? אתה רוצה להיות גנרל?"
"לא," השיב הנער.
"או להיות אחד מחילי הבדיל שיירו בהם מחר מתחת לשיח השושנים?"
"ממש לא. אני אהיה נהג."
"אז למה בכל זאת אתה משחק בחילי בדיל?"
קונרד שתק. אבל הדוד רינגלהוט אמר, "למה? כי אבא שלו נתן לו אותם במתנה." (עמ'65).

בספר קסטנר הראה יכולת ניבוי, וברא עולם עם המצאות טכנולוגיות משוכללות שלא היו קיימות בזמנו, אך בימינו הן כבר הפכו למציאות. למשל, מכוניות אוטונומיות (המצאה שהילד קונרד כועס עליה כיוון שהוא רוצה להתפרנס בעתיד מנהיגה). קסטנר מראה בדרך משעשעת את הבטלנות והעצלנות שמביאה עמה הטכנולוגיה החדשה. במובן מסוים הוא מנבא את הסיבה שבעטייה פחות ופחות ילדים ייקראו בספריו או בספרים בכלל.

אבל יותר מכול, ומיוחד לאור אופרת הסבון בבית משפחת עוז, חשוב להדגיש את העובדה שקסטנר מעמיד את הילד במרכז. את זכויות הילד. וזו הדרך להציף את הנושא לדעתי. לא באמצעות אוטוביוגרפיה הפוגעת גם באנשים שעדיין בין החיים. בעולם ההפוך, כפי שמסבירה בבט, דואגים לטפל בהורים מתעללים. ועדיין קסטנר לוקח בחשבון את הצד של ההורים במשוואה - לא כול הילדים הם מלאכים. כפי שניתן לראות בציטטה הבאה:

"לא כל ההורים נחמדים, יש גם הורים רשעים מרושעים. בדיוק כפי שלא כל הילדים נחמדים, ויש ביניהם גם חסרי חינוך." (עמ'74).

לסיכום, ספר מומלץ לקריאה משותפת ומחברת בין מבוגרים לילדים.”

“א. "יָשָׁר, כָּל הַזְּמַן יָשָׁר" [מפי דמויות שונות, בניסוחים דומים]

לכאורה, מה מבקשת הספרות מהילד? לקרוא, להתמסר למסופר באמון מלא, לחוותו עד לשד העצמות. ומה אחותה ההשכלה הבית-סיפרית (ספק טבעית ספק חורגת) דורשת אם לא את צייתנותו, נתינת תשובות תמציתיות, צמודות ככל האפשר לתכנית הלימוד? אילמלא הרתיע אותי בילדותי הפרוייקט הנודע "תקרא תצליח", בו כיכב "שלושים וחמישה במאי" למנגינת שיר הנושא של הסרט "אמילי", ואם בכלל הייתי מאמצת יותר את המלצותיה של אימא, מלכתחילה הייתי נמנעת מקריאה מפותלת בספר וצועדת לי הישר לים הדרומי, על שלל ההרפתקאות והעולמות בדרך, וללא שום סייג, כמו קוֹנְרַד. במקום האפשרות שאבדה לעד, ניתנה בלב גיל עשרים הזדמנות-פז להיכנס אל תוך הארון דווקא במנעלֵי דודו רִינְגֶּלְהוּט - מדריך יוצא דופן אפילו בזמננו: רווק וזר לדרכי המבוגרים, אך אוהב ילדים בכל מאודו ולא אחת דומה להם בהתנהגותו; ניחן בשנינות ושובבות (שבמבט שטחי נדמית גובלת באלימות), הדרות בכפיפה אחת עם טביעת-עין רגישה ויושרה חינוכית. אם בוחרים להתבונן מתוך דמות מורכבת זו על השתשלות העניינים האינטנסיבית-יחסית, מתגלה ספר-ילדים זה כשמלה רווית בדים, קפלים וכיסים; כלומר, משלים ונמשלים, רודפים זה את זה בשרשרת מילים פשוטות ומלאות קסם.

ב. "כֻּלָּנוּ נִמְצָאִים כָּאן וּבַבַּיִת בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת!" [בַּבֶּט, עמ' 75]

רבים מאיתנו קראו משלים ואגדות - אותם סיפורים קצרצרים הבאים במכוון ללמדנו משהו על עצמינו ועל טבעינו המשתנה ובעיקר זה הבלתי-משתנה. חלק עוד חשים בחוש טעמם המילולי את ההאנשות הציוריות, וזוכרים בחיבה את חכמת החיים הפשוטה האצורה בהם. ואילו בחלק מתעורר זכר הצריבה הדידקטית מאותן תבניות שמרניות-משהו, בתוספת עלבון על שהחשיבום לקוראים שיש "להאכילם בכפית" מבלי שיסמכו עליהם שיבינו מבין השיטין.
קשה לי לקבוע נחרצות לאיזה צד מספר משתייך קסטנר. הרי עצם הבחירה להפגישינו עם הדוד ואחיינו דווקא ביום שלא מתקיים בלוח-השנה מרמז לנו בחיוך ממתיק-סוד: "עצרו והשתהו, כי משלים לפניכם!" קריאתי בספר התארכה שלושה ימים רק מפני שהתענגתי מההשתהות (וההשתאות שבצידה) בכל מיני-משל שכזה, פרי דמיונו של המחבר. ההשתהות נועדה פחות בשביל לרחרח פרחים גבוהים כעצים או לרשרש בבנייני האלומיניום, אלא לנסות להבין מה ניסה קסטנר, אי-שם בשנות השלושים במאה הקודמת, לספר על עצלות והיסטוריה וחינוך וקידמה. ויותר מכך - לבדוק האם הצליח קסטנר לחמוק ממלכודת האמירות המפורשות, שבשעה שהיא עשוייה לחולל פלאים במסגרת מחנכת, הרי שהיא עלולה להיות הרסנית בספרות.
אולי דמותה של בַּבֶּט הקטנה מייצגת מתיחות זו: ילדה ש"בבית" סופגת התעללות שקטה אך קבועה מהאֵם, ואילו "כאן" מתאפשר לה "לחנך את אמהּ מחדש", לתקן המעוות, על-פי "מידה כנגד מידה". בנקודה זו ניתן לשים לב כי קסטנר מתקרב מאוד לטון הדידקטי, עם נימת נקמה שקשה לטעות בה (והיא בעייתית לא פחות מזו המחנכת). עם-זאת, נעצב לבבה למראה האם הסובלת בדומה לה בביתן. בלא פירוט מיותר עולה השאלה החשובה בדבר אותה "הפיכה", המחליפה מקומותיהם של ילדים ומבוגרים. האם יש כאן רמז לעתיד לקרות לאותם ילדים שחוו על בשרם יחס מזלזל ומשפיל מהוריהם?
דוגמאות דומות בנוסח "אליה וקוץ בה" פזורות פה ושם לאורך הדרך הישרה לים הדרומי, ולרוב את הקוץ מגלה רִינְגֶּלְהוּט הנבון, ולא במקרה.

ג. "'הֲכִי טוֹב שֶׁתִּצְבְּעִי אֶת קַו הַמַּשְׁוֶה הַטִּפְּשִׁי שֶׁלָּךְ בְּצֶבַע נֶגֶד חֲלוּדָה', אָמַר הַסּוּס, 'וְאָז הוּא לֹא יַחֲלִיד כְּלָל'. 'אֲבָל הוּא מֻכְרָח קְצָת לְהַחֲלִיד', עָנְתָה הַמְנַקָּה, 'כִּי אַחֶרֶת אֲנִי עֲלוּלָה לְאַבֵּד אֶת מְקוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי'" [עמ' 103]

הדו-שיח תפס אותי בקלקלתי. אגב, הוא דוגמה מצויינת לדרך בה הצליח קסטנר להציג שתי נקודות-מבט מנוגדות אך נכונות, מבלי להדרדר בקלות-דעת להכרעה מהירה בין השתיים. כפי הנראה, לא יכולתי להתעטף באדרתו רבת ההוד של רִינְגֶּלְהוּט לאורך כל הקריאה. בשלב כלשהו הייתי מוכרחה להסב פני לאחור אל חיי הלא-דמיוניים: אלה המתקיימים אומנם מחוץ לספרים, אולם בנגיעה בלתי-פוסקת בהם.
כאשר נכנסתי לשירות לאומי בספריית שער-ציון (היא בית אריאלה בשפת הרוב), לפני קרוב לשנתיים, טעם המושג "עבודה סיזיפית" תמיד נקשר אצלי למיתולוגיה היוונית ולאלבר קאמי; קרי, טרם חוויתי אותו בעצמי. עבודה בספרייה, לפחות בהיבטים המיוניים והסידוריים שלה, אין ראשית לה ואין אחרית; קוראים מעלעלים בספרים, מסיימים ומחזירים. למקום הנכון בארונות? רק בחלק מהמקרים. ספרים רבים שבים אל עגלות זמניות. שורות מתיישרות ושוב נוטות באלכסון, וכך חוזר חלילה. כאשר אני נסחפת אל תוך ים המשימות, מזכיר לי מנהל מדור עיתונות, איש חכם מאוד, ש"אי-הסדר גדל בהתמדה"; לא נותר לנו אלא לצמצם כמידת יכולתינו את המרחק בין הסדר לאי-הסדר, כאשר זה האחרון אינו יודע שובע ובתהליך התרחבותו מתגלים עוד ועוד סדקים ואי-דיוקים.
מצד אחד, אין לומר נואש, על-מנת להימנע מעוגמת-הנפש מול קורא המבקש ספר, אשר נעדר ממקומו ועקבותיו כמו נטשטשו. מצד שני, מפתה להרהר ואף לחתור לעולם שבו לא יהיה עוד אי-סדר. למשל, חבר הציע פעם להתקין מערכת מורכבת שתקשור את כל הפריטים באוסף באמצעות זמזמים אישיים שיקשרו אותנו בזמן אמת למקום הימצאותם הנוכחי (כמו למצוא ספר ברוסית שנדחק בין מדפי המדעים השימושיים). צודק נֶגְרוֹ הסוס, אך גם צודקת המנקה.
למראית עין "פספסתי הרכבת" ולא קראתי "במועד הנכון" את "שלושים וחמישה במאי". אמת ויציב. למעשה, חשוב להדגיש כי אף פעם לא מאוחר. בכל גיל ובכל שלב בחיינו אנו יכולים לפתוח בספר, בכל ספר. מאז התמסרתי לאהבתי לספרים ואין היא מובעת רק במסתרי החדרים ובפינות החבויות אלא גם במוסד תרבותי ובאופן יומיומי, גדל בי התאבון להתנסות בסוגות ספרותיות שעד אותה תקופה לא העזתי אפילו להציץ מבעד לחווכי תריסיהן; להרחיק ממני את הקו המשווה הלאה ממני, עוד קצת ועוד קצת, ובתוך כך להרחיב את ראותי וּלהבהירהּ; להיפרד מהדעות הקדומות ומהפחד ולחדד את חושי הביקורת וההתפעלות, בדומה לחידוד חוזר ונשנה של עפרון.
ואת החידוד הזה אאחל גם לכם, באשר הינכם. שנה טובה.”