א. "יָשָׁר, כָּל הַזְּמַן יָשָׁר" [מפי דמויות שונות, בניסוחים דומים]

לכאורה, מה מבקשת הספרות מהילד? לקרוא, להתמסר למסופר באמון מלא, לחוותו עד לשד העצמות. ומה אחותה ההשכלה הבית-סיפרית (ספק טבעית ספק חורגת) דורשת אם לא את צייתנותו, נתינת תשובות תמציתיות, צמודות ככל האפשר לתכנית הלימוד? אילמלא הרתיע אותי בילדותי הפרוייקט הנודע "תקרא תצליח", בו כיכב "שלושים וחמישה במאי" למנגינת שיר הנושא של הסרט "אמילי", ואם בכלל הייתי מאמצת יותר את המלצותיה של אימא, מלכתחילה הייתי נמנעת מקריאה מפותלת בספר וצועדת לי הישר לים הדרומי, על שלל ההרפתקאות והעולמות בדרך, וללא שום סייג, כמו קוֹנְרַד. במקום האפשרות שאבדה לעד, ניתנה בלב גיל עשרים הזדמנות-פז להיכנס אל תוך הארון דווקא במנעלֵי דודו רִינְגֶּלְהוּט - מדריך יוצא דופן אפילו בזמננו: רווק וזר לדרכי המבוגרים, אך אוהב ילדים בכל מאודו ולא אחת דומה להם בהתנהגותו; ניחן בשנינות ושובבות (שבמבט שטחי נדמית גובלת באלימות), הדרות בכפיפה אחת עם טביעת-עין רגישה ויושרה חינוכית. אם בוחרים להתבונן מתוך דמות מורכבת זו על השתשלות העניינים האינטנסיבית-יחסית, מתגלה ספר-ילדים זה כשמלה רווית בדים, קפלים וכיסים; כלומר, משלים ונמשלים, רודפים זה את זה בשרשרת מילים פשוטות ומלאות קסם.

ב. "כֻּלָּנוּ נִמְצָאִים כָּאן וּבַבַּיִת בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת!" [בַּבֶּט, עמ' 75]

רבים מאיתנו קראו משלים ואגדות - אותם סיפורים קצרצרים הבאים במכוון ללמדנו משהו על עצמינו ועל טבעינו המשתנה ובעיקר זה הבלתי-משתנה. חלק עוד חשים בחוש טעמם המילולי את ההאנשות הציוריות, וזוכרים בחיבה את חכמת החיים הפשוטה האצורה בהם. ואילו בחלק מתעורר זכר הצריבה הדידקטית מאותן תבניות שמרניות-משהו, בתוספת עלבון על שהחשיבום לקוראים שיש "להאכילם בכפית" מבלי שיסמכו עליהם שיבינו מבין השיטין.
קשה לי לקבוע נחרצות לאיזה צד מספר משתייך קסטנר. הרי עצם הבחירה להפגישינו עם הדוד ואחיינו דווקא ביום שלא מתקיים בלוח-השנה מרמז לנו בחיוך ממתיק-סוד: "עצרו והשתהו, כי משלים לפניכם!" קריאתי בספר התארכה שלושה ימים רק מפני שהתענגתי מההשתהות (וההשתאות שבצידה) בכל מיני-משל שכזה, פרי דמיונו של המחבר. ההשתהות נועדה פחות בשביל לרחרח פרחים גבוהים כעצים או לרשרש בבנייני האלומיניום, אלא לנסות להבין מה ניסה קסטנר, אי-שם בשנות השלושים במאה הקודמת, לספר על עצלות והיסטוריה וחינוך וקידמה. ויותר מכך - לבדוק האם הצליח קסטנר לחמוק ממלכודת האמירות המפורשות, שבשעה שהיא עשוייה לחולל פלאים במסגרת מחנכת, הרי שהיא עלולה להיות הרסנית בספרות.
אולי דמותה של בַּבֶּט הקטנה מייצגת מתיחות זו: ילדה ש"בבית" סופגת התעללות שקטה אך קבועה מהאֵם, ואילו "כאן" מתאפשר לה "לחנך את אמהּ מחדש", לתקן המעוות, על-פי "מידה כנגד מידה". בנקודה זו ניתן לשים לב כי קסטנר מתקרב מאוד לטון הדידקטי, עם נימת נקמה שקשה לטעות בה (והיא בעייתית לא פחות מזו המחנכת). עם-זאת, נעצב לבבה למראה האם הסובלת בדומה לה בביתן. בלא פירוט מיותר עולה השאלה החשובה בדבר אותה "הפיכה", המחליפה מקומותיהם של ילדים ומבוגרים. האם יש כאן רמז לעתיד לקרות לאותם ילדים שחוו על בשרם יחס מזלזל ומשפיל מהוריהם?
דוגמאות דומות בנוסח "אליה וקוץ בה" פזורות פה ושם לאורך הדרך הישרה לים הדרומי, ולרוב את הקוץ מגלה רִינְגֶּלְהוּט הנבון, ולא במקרה.

ג. "'הֲכִי טוֹב שֶׁתִּצְבְּעִי אֶת קַו הַמַּשְׁוֶה הַטִּפְּשִׁי שֶׁלָּךְ בְּצֶבַע נֶגֶד חֲלוּדָה', אָמַר הַסּוּס, 'וְאָז הוּא לֹא יַחֲלִיד כְּלָל'. 'אֲבָל הוּא מֻכְרָח קְצָת לְהַחֲלִיד', עָנְתָה הַמְנַקָּה, 'כִּי אַחֶרֶת אֲנִי עֲלוּלָה לְאַבֵּד אֶת מְקוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי'" [עמ' 103]

הדו-שיח תפס אותי בקלקלתי. אגב, הוא דוגמה מצויינת לדרך בה הצליח קסטנר להציג שתי נקודות-מבט מנוגדות אך נכונות, מבלי להדרדר בקלות-דעת להכרעה מהירה בין השתיים. כפי הנראה, לא יכולתי להתעטף באדרתו רבת ההוד של רִינְגֶּלְהוּט לאורך כל הקריאה. בשלב כלשהו הייתי מוכרחה להסב פני לאחור אל חיי הלא-דמיוניים: אלה המתקיימים אומנם מחוץ לספרים, אולם בנגיעה בלתי-פוסקת בהם.
כאשר נכנסתי לשירות לאומי בספריית שער-ציון (היא בית אריאלה בשפת הרוב), לפני קרוב לשנתיים, טעם המושג "עבודה סיזיפית" תמיד נקשר אצלי למיתולוגיה היוונית ולאלבר קאמי; קרי, טרם חוויתי אותו בעצמי. עבודה בספרייה, לפחות בהיבטים המיוניים והסידוריים שלה, אין ראשית לה ואין אחרית; קוראים מעלעלים בספרים, מסיימים ומחזירים. למקום הנכון בארונות? רק בחלק מהמקרים. ספרים רבים שבים אל עגלות זמניות. שורות מתיישרות ושוב נוטות באלכסון, וכך חוזר חלילה. כאשר אני נסחפת אל תוך ים המשימות, מזכיר לי מנהל מדור עיתונות, איש חכם מאוד, ש"אי-הסדר גדל בהתמדה"; לא נותר לנו אלא לצמצם כמידת יכולתינו את המרחק בין הסדר לאי-הסדר, כאשר זה האחרון אינו יודע שובע ובתהליך התרחבותו מתגלים עוד ועוד סדקים ואי-דיוקים.
מצד אחד, אין לומר נואש, על-מנת להימנע מעוגמת-הנפש מול קורא המבקש ספר, אשר נעדר ממקומו ועקבותיו כמו נטשטשו. מצד שני, מפתה להרהר ואף לחתור לעולם שבו לא יהיה עוד אי-סדר. למשל, חבר הציע פעם להתקין מערכת מורכבת שתקשור את כל הפריטים באוסף באמצעות זמזמים אישיים שיקשרו אותנו בזמן אמת למקום הימצאותם הנוכחי (כמו למצוא ספר ברוסית שנדחק בין מדפי המדעים השימושיים). צודק נֶגְרוֹ הסוס, אך גם צודקת המנקה.
למראית עין "פספסתי הרכבת" ולא קראתי "במועד הנכון" את "שלושים וחמישה במאי". אמת ויציב. למעשה, חשוב להדגיש כי אף פעם לא מאוחר. בכל גיל ובכל שלב בחיינו אנו יכולים לפתוח בספר, בכל ספר. מאז התמסרתי לאהבתי לספרים ואין היא מובעת רק במסתרי החדרים ובפינות החבויות אלא גם במוסד תרבותי ובאופן יומיומי, גדל בי התאבון להתנסות בסוגות ספרותיות שעד אותה תקופה לא העזתי אפילו להציץ מבעד לחווכי תריסיהן; להרחיק ממני את הקו המשווה הלאה ממני, עוד קצת ועוד קצת, ובתוך כך להרחיב את ראותי וּלהבהירהּ; להיפרד מהדעות הקדומות ומהפחד ולחדד את חושי הביקורת וההתפעלות, בדומה לחידוד חוזר ונשנה של עפרון.
ואת החידוד הזה אאחל גם לכם, באשר הינכם. שנה טובה.

"ראיתי את שנות-חיי משתרעות לפניי כשורת עמודי-טלפון המקושרים זה לזה בחוטים. ספרתי אחד, שניים, שלושה... תשעה-עשר עמודי-טלפון, ואז הידלדלו החוטים בחלל וככל שהתאמצתי לא הצלחתי לראות ולו אף עמוד אחד מעבר לעמוד התשעה-עשר." [עמ' 120].

גילוי נאות - אני מתרגשת, ולא משמחה. הריגוש נובע מעוצמת צירופי המקרים, גם אם אין בהם כדי להעיד על הזדהות ועל דמיון ביוגרפי מלא. אסתר, גיבורת הרומן "פעמות הזכוכית", חוותה רצף של אירועים מכוננים, פיזית ונפשית, בגיל תשע-עשרה. רצף דומה עבר גם עלי בשנה הקודמת. בכלל, זו השנה השלישית שיום-ההולדת שלי נחווה, כמו אצל רבים וטובים ממני, לא בלי נימת עצבות מפורשת. בהתאמה, הספרים שיוצא לי לקרוא עולים בקנה אחד עימה. כך קרה במפגש הראשון עם קפקא (לקראת גיל שבע-עשרה), עם "ארבעים הימים של מוסה דאג" (לקראת גיל שמונה-עשרה) - והשנה הגיעה תורה של פלאת לתת לי סתירת לחי. אין בה משום הכאבה גרידא, או ניסיון בוטה להוכיח אותי על תמימותי ובורותי בענייני העולם הגשמי שלנו - שנות החמישים של המאה הקודמת, המאה עשרים-ואחת, היינו הך - המבעית והמלא אי-הבנות. זו הייתה סטירת לחי מדמות שלא יכולתי לאהוב (עוד מעט ארחיב על נקודה זו יותר) - ועם-זאת כן הייתי מסוגלת להעריך אותה על מי שהיא, להוקיר את החוסן שמאפיין את עמדותיה, להתברך בגילוי איטי ומרהיב של אוצר הדימויים שלה, לזעוק ביחד איתה על הצביעות האנושית.

הטענה שקשה לאהוב את אסתר כבר עלתה כאן בסימניה, ובכל-זאת חשוב לי להתעכב עליה, לחדדהּ.
כבר בעמוד הראשון גאתה בי הסלידה חסרת-הפשר ממנה, בגל מבחיל ומבלבל מאוד. לא יכולתי להכיל את הדיסוננס הזה - מוות ומוצרי טיפוח, כל-כך סמוכים זה לזה. בקושי רב עצרתי את הביקורת מלהפגיש את שתי הכריכות, ברגע אחד של מורת-רוח.
ופתאום, בהפתעה גמורה, הפיסקה שחתמה את הפתיחה עזרה לי להבין שאסתר לא מחפשת אהבה - מהמאזין הפוטנציאלי, מהאנשים שנטלו או נוטלים חלק בחייה. וליתר דיוק, לא אהבה מן הסוג הנאלח - זו שמסרבת בכל תוקף לראות אותה כישות עצמאית, בלתי-תלויה. לא תמיד קיימת באהבה הזאת השתדלות אמיתית להתחקות אחר מה שעובר לה בראש, לבדוק באילו אופנים היא מעבדת את המציאות:
"אלא שאני לא הייתי נוהגת בשום דבר, אפילו לא בעצמי. פשוט הייתי נדחפת מהמלון לעבודה ולמסיבות ומן המסיבות למלון ושוב לעבודה, כמו איזו חשמלית קהויה. אני מניחה שהיה עלי להיות נרגשת, [...] אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לידי תגובה. חשתי מאוד שקטה וריקה, כמו שמרגישה בוודאי עֵין סופת-הטורנדו, בנועה בטמטום במרכזה של כל המהומה שמסביב". [עמ' 7].

מוטיב השקט מופיע מספר פעמים לאורך הרומן. אולם שקט אין פרושו אדישות:
"הדממה דיכאה אותי. לא הייתה זו דִממת הדממה. הייתה זו הדממה שלי עצמי. ידעתי היטב שהמכוניות הנוסעות משמיעות קול, וכי האנשים שבהן ומאחורי החלונות המוכרים משמיעים קולות וכי הנהר הזורם משמיע קול, אך אני לא יכולתי לשמוע דבר. העיר הייתה תלוייה בחלוני, שטוחה ככרזה זוהרת וממצמצת, אך ככול שהדבר נגע בי, היא לא הייתה קיימת בכלל." [עמ' 22].
פעמון הזכוכית, כמטאפורה וגם בתור כותרת ותווית, הפך ממזמן לתמרור אזהרה אדום, לאמור - עדיף שלא תכנסו. תגובה דומה מצאתי בדממת הספרנית ובשאלתה התמימה-להכאיב של אימא, "אולי תקראי ספר יותר קליל?". יש איזו נטייה לא ברורה לשגות באשר לטיבם של אנשים השרויים בתוך פעמון כזה. נכון, האוויר בתוכו נחמץ (תרתי-משמע) ואסתר לא מכחישה את זה, אלא להפך. אין בה שום היסוס שימנע בעדה לתאר דברים קשים מאוד; היא נמשכת אליהם ונרתעת מהם בבת-אחת, בעוצמות גבוהות, ולרוב הם מייצגים קוו-תפר עדין בין חיים למוות. בכל-אופן, אסתר רחוקה מלהיות אדישה. זכוכית, חרף אטימותה, שקופה וצלולה מיסודה. היא לא רק מאפשרת למתבונן דרכה לראות את המתרחש לנגד עיניו ללא רבב, אלא גם מעניקה לו הזדמנויות קבועות בחד-פעמיותן להעמיק אל תוך עצמו... כמו שקורה לכולנו בעת נסיעה שגרתית באוטובוס או ברכבת, רק בלי הליכלוך. שהות בתוך פעמון (דוגמת פעמון כנסייה או בניין אופרה) אומנם מגבירה את רגישות החושים ומנעימה באיזשהו מקום את אוזניהם של המתקהלים סביבו - ממש כפי שכמעט כולם מאמינים בשנינותה, בחוכמתה וביעודה לגדולות, הן באקדמיה והן בעולם הספרות והמו"לות - אך לא מגבילה את תנועת היד המושטת; זו שמנסה לגעת, פעם אחר פעם, בזולת, ונבלמת בעל-כורחה.

הבלימה הזאת לא ניזונה אך ורק מאותו "אופי דיכאוני", עליו קל כל-כך להטיל את כל האשמה. אחד הגורמים המרכזיים גלום בהחשפות לאותה צביעות שנזכרה קודם. נדמה שמזריקים תכופות לאסתר את הסאבטקסט הכל-כך פוגעני ושובניסטי - תהיי יפה ותשתקי. בהרבה הזדמנויות היא מתרעמת על כך. באחד הפרקים היא מציגה לפנינו במה היא לא טובה, באורח כה חינני אך פגיע לא פחות. בין השאר היא מדברת על רתיעתה מעבודת הקצרנות. בעוונותיי הספר הוחזר זה מכבר למדפו בספרייה, לכן אין ביכולתי לבסס את להיטותה לכתוב את מכתביה-היא, ולא להקליד, באותם סימנים מפלצתיים, את מכתבי הגברים. למרות התהום האפלה בנפשה, ואולי דווקא בזכותה, מפעמת בה תודעה פמיניסטית מאוד חזקה ונחושה. לא בכדי היא מתעסקת כל-כך הרבה בנושא הטהור, המיני והמצפוני, ולא בכדי חשוב לה כל-כך לחיות "גם בעיר וגם בכפר".
גם לפסיכיאטריה של שנות החמישים יש מקום לא מבוטל בהעמקת הדיכאון הקליני. בשעתו הזרם שראה בדיכאון עוד מחלה בריאותית היה מרכזי למדי, אם לא המרכזי ביותר. רופאים המייצגים קוו חשיבה זה אינם אנשים רעים, כלל וכלל לא. הם רק שוגים שגיאות חמורות, ולעיתים מסובך לתקן אותן - כגון אי-שיתוף המטופל בטיפולים שהוא עתיד לקבל וחסך רציני בעיסוק ישיר ולא-מעומעם בכל המעיק והמכביד, מעבר לסממנים החיצוניים. לזכותה של פלאת חשוב לציין כי היא מצליחה לתאר גם את הפנים האחרות, הנאורות והאנושיות יותר, של הפסיכיאטריה, לצד מגרעותיה.

הסקירה הזאת, כמה שהיא אישית בשבילי, ככה היא מלאת כאוס. ייתכן שהיה לי יותר קל להיפרד מהספר כפי שהשלג מחסה את הטופוגרפיה של השטח, של הזיכרון. אלא ששתינו, אני ואסתר, יודעות היטב שסופו של שלג להתמוסס, לחשוף את הצלקות ואת נקודות השבר, בתוספת ההתבגרות והפריחה המחודשת. אמת, היא דמות ספרותית ואני דמות ממשית (גם אם לא שלמה מי-יודע-מה). אופייה אינו אופיי, דרך ביטוי כאבה אינה דרכי, וקירבתה אל אש היצירה והמוות אמיצה וישירה בהרבה מקירבתי. אין כל ספק. אף-על-פי-כן, על בשרינו קיבלנו תגובות דו-משמעיות, שמכירות בסבל ובאותה נשימה דורשות מאיתנו לשכוח ולהתמודד; להערים עוד ועוד שלג על הלא-פתור, על השאלות, על הספק, ופשוט להיות חשמלית קהויה. ובמובן הזה, שתינו דומות - אמרנו לגישה הפשטנית הזאת "לא" נחרץ.
אחתום את דבריי בעוד שני ציטוטים שנגעו ללבי. הסדר מכוון. איני חפצה לסיים ברעב אלא דווקא בארס-פואטיקה, בטעם לחיים. ולא מפני שהוא מבטל את הרעב. להפך - השיר במהותו נותן לו את הביטוי הכי מזוכך, הכי אפל והכי מעודד.

"ראיתי את החיים מסתעפים לפניי כאותו עץ-תאנה ירוק שבסיפור.
בקצה כל ענף, כתאנה שמנה וארגמנית, רמז עתיד נפלא וקרץ. תאנה אחת היו בעל וילדים ובית מאושר; תאנה אחרת הייתה משוררת מפורסמת, ואחרת – מורה מבריקה; עוד אחת הייתה אי ג'י, העורכת המפליאה, ואחרת – אירופה ואפריקה ודרום-אמריקה; זו הייתה קונסטנטין וסוקרטס ואטילה ועדת מאהבים בעלי שמות מוזרים ומקצועות משונים, וזו – אלופת צוות-חתירה אולימפי; ומעבר ומעל לתאנים אלו היו עוד תאנים רבות אחרות בהן לא יכולתי להבחין בבירור.
ראיתי את עצמי יושבת במִסעף התאנה, מתה מרעב רק מפני שאינני מסוגלת להחליט באיזו מהתאנים לבחור. רציתי את כולן ואת כל אחת ואחת מהן, אולם פירוש הבחירה באחת היה אובדן כל האחרות, ובשבתי שם, בלתי-מסוגלת להחליט, החלו התאנים מתקמטות ומשחירות ונופלות, בקול טפיחה, בזו אחר זו, על הקרקע לרגליי." [עמ' 76].

"בני-האדם אינם אלא גרגירי-אבק, ואני לא יכולתי לראות מדוע ריפויו של כל אותו אבק הינו דבר טוב יותר מכתיבת שיר, אותו יזכרו אנשים ועליו יחזרו בלחש בהיותם אומללים או חולים או סובלים מנדודי שינה" [עמ' 57].

"ר' אברהם דוב נשאר עומד ליד החלון הפתוח, מסתכל ואינו מסתכל במרחבי ההרים ובחריצי הבקעות שלמרגלותיהם. [...] צפרים עפו וצפצפו שירה. נשרים ועיטים טסו בתנועות ארוכות בטוחות. [...] כאשר הרבה להסתכל במחזה הבחין בטבח הנערך שם בלי הרף. להקות צפרים מצייצות אומרות שירה, ולפתע זונק ויורד מלמעלה אחד הנשרים הטורפים, כחץ מקשת נעלמה, תוקע ציפורניו החדות בגוף המפרפר הצורח, וחוזר ומטיל עצמו למרומים בצהלת ניצחון; ולהקת הצפרים מלמטה נטרפת לשעה קלה כמים עכורים בכוס נקייה וחוזרות מיד לשירן ולמשחקן התמים. וכך נשנית הפרשה וחוזרת חלילה כחליפות היום והלילה. וכל אותו זמן אין רוח החסד פוסקת נשיבתה המלטפת ואין האור פוסק להישפך בחיוך של בדולח למעמקי המרחבים ואין ההרים והגבעות נעים כמלוא נימה.
- ריבונו של עולם! – נזדעזע הרהור בלבו – אם זה רצונך יתברך כי צפרי מרומים יטרפו צפרי תחתונים, למה אתה נוסך שקט כזה על הטבח ולמה אתה עוטרו בהוד והדר שכזה? הן אילו פסקה אז הרוח וקדרו השמים וזעו ההרים, לא היה הרצח חוזר ונשנה בקלות מחרידה כל כך..." [עמ' 29].

הציטוט לעיל הוא התמצית הזכה ביותר של רומן רחב יריעה זה. אולם להפוך בה לבדה, ללא ההקשר העלילתי המקורי - יש בכך משום טעם חמוץ, מפוספס, לא מספק ולא שלם דיו.
בנקודות הבאות אנסה, בלי קדימונים מיותרים או שידולים מתקתקים (או לפחות, אשתדל להמנע מהם), לבאר מדוע כתיבתו של בר-יוסף ראויה למלוא תשומת הלב, תוך שילוב חוויתי האישית והרהורים שונים שעלו בי.

(א) צפת, דוממת ונצחית בקיסמה ובאכזריותה היא-היא הגיבורה הראשית. אין בה שינוי קל שבקלים שמצליח לחמוק מבעד למבטו הנבון של בר-יוסף. לכל אורכו של הספר שזורה האמונה הזכה במעגל החיים ובקשרים העדינים שקושרים אדם לטבע הסובב אותו - בקשרים היסטוריים, כלכליים, חברתיים ורוחניים. צפת על סמטאותיה הצרות ובתיה המסויידים בכחול היא התגלמות יפיפה של אותו רעיון, שצבעו דוהה ומתבהר במרוצת הדורות והתמורות. לא אחת ולא שתיים התיאורים המדוייקים אודות עונות השנה וחלחולן אל היצורים ההולכים על שתיים הזכירו לי את "ענבי זעם" לסטיינבק (וזו רק נקודת דמיון אחת מיני רבות לרומן שנכתב כעשר שנים לפני "עיר קסומה"). אלא שנעוץ בין שני סגנונות אלו הבדל גדול: סטיינבק, באמצעות תיאוריו, מבטא זעקת מחאה מכמירת-לב ומושחזת כאחת, בעוד שאצל בר-יוסף הביקורתיות והשיפוטיות כמעט שאינן ניכרות במילותיו; הן מאופיינות באבחנות דקות ורגישות, בחמלה רבה ובשאיפה ליצור פסיפס מגוון של חיי קהילה יהודית משנות השלושים של המאה ה-19 עד תום מלחמת העולם הראשונה. פסיפס זה, יותר משהוא מציג קלסתר פנים אחיד, מדגיש בעיקר את הבודדים הטמונים בו; את מאבקן של הציפורים הקטנות בעיצוב הגדרתן העצמית ובציפורי האיימים של המוות, דעת-הקהל, המסורת והקידמה.

(ב) שאלתי את עצמי לא אחת במהלך הקריאה: "האם באמת ובתמים קיימת קהילה אמיתית, בה שוררת ערבות-הדדית בימים קשים כבימי שלום ובטחון?". מילא בשעת אסון, אפשר להבין ללב המתבצרים מאחורי ביתם והמבכרים לדאוג לצרכים הגשמיים שלהם ושל הקרובים להם ביותר - אבל בימים כתיקונם?
לאט-לאט התחוור לי שדווקא הקהילה הצבעונית בחייה מלאי השמחה, האמונה וההתפעמות מדברים קטנים כגדולים (בניגוד גמור לירושלמיים, הקודרים והעצורים יותר בהוויתם, על-פי הספר כמובן) נוטה לא מעט לשפוט את היחיד בחריגותו מרשות הרבים ומאמות המידה שלה, ואף לשכוח בנקל מעשיו הטובים של פלוני ואלמוני.
אחת מנקודות המפנה בעלילה, בהקשר לשסע שנפער בתוך צפת, היא ללא ספק השינוי בדפוס חלוקת כספי התרומים היהודים מרחבי אירופה. עד אז כל הכספים התנקזו לקופה אחת, "קופת ר' מאיר בעל הנס", ממנה התקיימו שווה בשווה כל יושבי העיר. שיוויון זה איפשר לא רק מתן הזדמנות שווה ללימוד תורה ולתפילה, אלא גם חיי קהילה שיתופיים וחמים יותר. אולם "תור הזהב" הזה, שגם בו היו לא מעט פגמים, לא ארך זמן רב: הוחלט שכל קהילה תעביר את כספיה ישירות לכולל הנתון למימונה ולחסדה. כך יצא שבני הכוללים האמידים יכלו להמשיך ולשקוד על תלמודם באין מפריע - בעוד שבני הכוללים העניים נאלצו לשלוח ידם בעבודות כפיים, שלפי השקפת עולמה של הקהילה נחשבו בזויות ולא מכבדות את בעליהן.
עם-זאת, חשוב לזכור שהיווצרותן של מעמדות בעיר הושפעה בין השאר גם מגורמים טבעיים יותר - כגון גלי העלייה אליה, הסיבות השונות שהיו באמתחתם של העולים (הכנה לעולם הבא, החלמה באוירה הטוב של הצפת, הקמת בית בישראל, שליחות מקצועית וכו') ומידות הפתיחות והסגירות לשינויים חדשים.

(ג) למי שמחפש פלפולים מפלפולים שונים בנבכי המקורות נכונה אכזבה קלה, אך היא מתעמעמת ככול שהחשיפה להווי היהודי בצפת ולתהפוכות בציביונו הופכת שלמה ורב-גונית יותר ויותר. ואלו מקצת הנושאים על קצה המזלג: שבתות ומועדים, שמחות מצווה, דיני קבורה, ההתבגרות המינית והנפשית, התפישות השונות אודות חיים משמעותיים ומושג המוות, המאבק נגד כוחות הטומאה ונישואין.
הנושא האחרון היה מבחינתי הקשה והמאתגר מכולם:
קשה - משום הנורמות הנוקשות. באותה עת השידוך, יותר משהיה בין חתן-כלה, נערך בין שתי משפחות, עם כל המשתמע מכך. לרוב הוא התקיים בין נער לנערה רכים בשנים (שלא לומר ילדים), טרם עברו סופית לעולם המבוגרים ועמדו על מהות השינויים המתחוללים בגופם ובנפשם.
שני דברים העיקו על מצפוני במיוחד: גורלה של האישה הממוצעת, שנאלצה ללדת בגיל צעיר ולוותר על מאוויה לטובת ענייני הבית ושלומם של הבעל והילדים - והעובדה שמרבית הזוגות הצעירים (כמעט בלי יוצאים מן הכלל) לא קבלו מבעוד מועד מהוריהם הכנה של ממש לקראת אחד השלבים החשובים בחייהם. נראה שהתקשורת בין שני הדורות הייתה לוקה בחסר.
מאתגר - כי הייתי צריכה, לפי אמות המידה שלי, להניח בצד את אותה ביקורתיות יתר, ולנסות כמה שיותר לחוות את השתלשלות העניינים דרך עיניהן של הבריות בסיפור.

(ד) הקריאה ברומן לא הייתה פשוטה כל עיקר. מליציות היתר, הנימה היהודית שלא תמיד הייתה נהירה דיו והכתב הקטן והצפוף בלבלו את עיני ואף הוגיעו את מוחי. נוסף על כך, השאלתי מהספרייה את ההדפסה השישית, משנת 1986. במקור הספר יצא בלשהי שנות הארבעים של המאה הקודמת - לכן הרשתי לעצמי לקוות שבמהלך ארבעים השנים שחלפו מאז, כל אותן שגיאות מביכות שהיו בגוף הסיפור (שגיאות הקלדה מיותרות, השמטת ניקוד הכרחי, מבנים תחביריים תמוהים וכו') היו אמורות להעלם תחת עבודה רצינית של עורך מהיימן. וטעיתי. לא נותר לי אלא לקוות שאם תחפצו לצלול ולדרוש את מעמקיו הגלויים והנסתרים של הספר, ידכם תהא משגת לקנות או להשאיל עותק מעשרים השנים האחרונות.
עם-זאת, כבר הספיקותי להתרגל לסגנונו של בר-יוסף, עד שבשלבים מתקדמים יותר של הקריאה יכולתי לשמוע באוזני רוחי את קולו (על-אף שלא שמעתיו מעולם). אם הדבר היה מתאפשר, וודאי הייתי מיטיבה לזהותו אילו מילותיו היו מתנגנות על ידי. כמו כן, הושפעתי במקצת מהרוח החדיתית של הספר, רווית הגימטריות והנוטריקון, ושאבתי הנאה צרופה מזיהוי מילים זהות שהופיעו בסמיכות של פיסקאות מספר ומגילוי שימושיהן השונים (בהתאם להקשרים בהם אותרו).
אומנם תיאורי הנוף ומעמקי נפש הדמויות כבודם במקומם מונח, ברם הדיאלוגים והמנולוגים היו לעניות דעתי חסרי מעוף או מבע מיוחד (חרף העובדה שהם נכתבו באותו משלב לשוני בדיוק). עם-זאת, מצאתי את שפתן הרזה-משהו בפי הדמויות כמרמזת על דבר-מה עמוק יותר: מעשיהן, רחשי ליבן, הרהוריהן הנוגים, חרדותיהן הכמוסות, יחסן כלפי נושאים שונים ודרכן הייחודית להתבודד ולפלס לעצמן נתיב משלהן - כל אלה חזקים יותר מהמילים הספורות הבוקעות מפיהן. דומה, המילים הן קלות-ערך ביחס אליהם. זו מסקנה מאוד מעניינת ואפילו מפתיעה, שכן ניכר ללא עוררין בבר-יוסף שהוא איש מילים יוצא מן הכלל.

(ה) בעוד שעות מספר אצפין לצפת. מהביקור האחרון בה, לפני שבע או שמונה שנים, לא זכור לי הרבה; רק טפיחתן החזקה של רוחות הסער והמראה המלבב של הסימטאות העתיקות נותרו חקוקים על לוח לבי.
אכן, זה יהיה מפחיד לאמת את הזיכרון ההוא ואת החוויה מהספר במבחן המציאות של תשע"ג. מטבעי אינני שוגה בציפיות, גם אם יש להן ביסוס כלשהו. בהקשר לנסיעה היום מפעם בי רק כיסוף אחד: להיכנס בשקט-בשקט אל בית המדרש האברוצ'אי ולגשת אל אדן החלון הרחב, המקומר, ולהתבונן בעיינים כלות בנופי המרחבים האינוספיים, שאפילו במבט חטוף הם נוסכים בלב האדם השראה והתעלות מעלה-מעלה.

"בכל רומן מקופל 'קיחוטה', כמין פיליגרן אינטימי, כשם שכל פואמה אפית נושאת בחובה, כמו הפרי את הגלעין, את 'האיליאדה'." [אוֹרְטֶגָה אִי דאסֶט]

פגישתי הרשמית עם "דון קיחוטה" התקיימה לפני כמעט שנה, במסגרת שיעורי מגמת ספרות בכיתה יא'. הלימוד הפורמאלי אִפשר אשנב חשיפה ראשוני אל יצירה מופלאה זו – קראנו יחדיו את הפרק הראשון ואת ההרפתקה המפורסמת במאבקו של דון קיחוטה נגד טחנות הרוח בפרק ח' ["אלי שבשמיים! – אמר סנצ'ו – לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה, אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?" – כרך א' עמ' 65].
בתום לימוד לא מספק בעליל זה, יצאתי בשאיפה נחושה לקרוא את הרומן בשלמותו – ויהי מה. זאת, על-אף שמורתי ניסתה לדכא משאלה זו, שלא ביודעין, באמצעות דרך ההוראה השחוקה שלה. חרה לי במיוחד שהתרגום בעיניה קשה מדי בשבילנו; הן למן הרגע הראשון לא פסקתי להתפעל מיפי השפה. חרף מליצותה הניכרת (והמכוונת, יש לציין) היא כה קולחת ומחכימה. לביסוס טענה זו (המופגנת לעיתים די קרובות בתיאורי ספרים רבים), זרעתי לאורך חוות הדעת שלפניכם מספר ציטוטים – למען תוכלו להיווכח בעושר הספרותי הזה בעצמיכם, ולו יהיה מדובר אך ורק בטעימות.
חברתי לספסל הלימודים, מששמעה על כוונתי, נרתמה לעזרתי והסכימה להשאיל לי את הכרך הראשון. אלא שיעברו עד שאעז לפתוח אותו עוד ארבעה חודשים; בעיקר כי רציתי להשיל מעליי, באופן סופי ומוחלט, כל בדל של ניתוח טכני ומצמית. מפעם לפעם מפעם בי פחד נושן שמא ניתוחים מן הסוג הזה עלולים לכלות את אהבתי הטבעית ליצירה המנותחת.

רק בליל שימורים אחד, בשיאה של תקופת הבגרויות, הכרתי את הסופר לראשונה, עת גמעתי בשקיקה את אקדמתו הגאונית, הנפתחת בפסקה הבאה:
"קורא שעיתותיו בידו: לא אשבע, אך יכול אתה להאמין לי שהייתי רוצה כי ספר זה, יציר הגיון רוחי, יהיה יפה, הדור ונבון מכל שאפשר להעלות על הדעת. ברם, לא הצלחתי לגבור על חוק-הטבע, שלפיו כל דבר מוליד את דוֹמהוּ. לפיכך, מה מסוגל להוליד שכלי העקר והלא-מטופח, בלתי אם את קורותיו של בן כחוש, מצומק, עיקש ורדוף מחשבות שונות ומשונות, שכמותן לא חשב איש זולתו מעולם [...]?" [כרך א', עמ' 10].
חנקתי את צחוקי אך בקושי, על-מנת שלא יפלח חס וחלילה את השקט המוחלט ששרר אותה שעה בביתי. צחוק כבוש זה עזר לי לדלג בנקל מעל תהום פעורה של כארבע-מאות שנה: לפתע הבינותי עד כמה היה סרוואנטס חדשני, מקורי, ביקורתי ונועז לתקופתו! כמה אומץ אפף אותו בהשתלחותו כלפי כללי הכתיבה המוסכמת בדורו – עד כדי כך, שאפילו אם הוא מקיימם בצייתנות (כגון המובאות העמוסות למכביר והסונטות המוקדשות לדמויותיו, אותן חיבר בעצמו) ניכרת ללא עוררין הסאטירה שלו עליהם ועל בני דורו.
עם-זאת, מה הפלא שהם הגדירו את הרומן כקומדיה גרידא? הלא חיצי הביקורת המושחזים של סרוואנטס מוסווים היטב-היטב מתחת לאירוניה - בדבריהם של דון קיחוטה וסנצ'ו, בהערותיו שלו-עצמו...

אם נניח שאכן ניתן לכנות את סוג הקריאה שלי בשם, אזי אכנהו כ-"קריאה תמימה"; זאת-אומרת, השתדלתי ככול האפשר להשקיט קולות מתנגדים ורועמים כלפי מהימנות הסיפור וכיו"ב, ולשקע עצמי עמוק אל-תוך העלילה. לכן, לאורך הקריאה ערכתי ניסיונות רבים להיכנס לנעליו של דון קיחוטה; ניסיונות, שרובם עלו יפה. נדהמתי לגלות מה נעלה שאיפתו לתקן את החברה הקלוקלת שהקיפה אותו:
"אשרי העידן ואשרי הזמן שהקדמונים כינום תור-הזהב, ולא משום שבתקופה המאושרת ההיא היה הזהב – שכה מעריכים אותו בעידן הברזל שלנו – מצוי בהישג יד וללא קושי, אלא מפני שמי שחיו אז לא ידעו את המילים "שלך" ו-"שלי". בעידן הקדוש ההוא היו כל הדברים משותפים [...]" [כרך א', פרק יא', עמ' 82]. וזו רק דוגמה אחת מִני רבות.
כל פשעו מסתכם בקריאה לא נכונה של המציאות. טוב-לבו, עזות-מצחו, כושר הביטוי הרהוט וההדור שלו, האידיאלים הנעלים ודרך-הארץ שלו, יכולתו לשלב באלגנטיות את אהבתו לספרות וליסודות הומאניים ורוחניים יחד עם תשוקתו לאחוז בנשק ככלי המבטא יסודות אלה – כל התכונות הנשגבות הללו עולות באיכותן על הטירוף שאחז בו. בייחוד עלינו לזכור כי טירוף זה, העלול לשים את דמותו של דון קיחוטה לקלס, מאפשר לנו לראות את החברה במערומיה הצבועים והנאלחים.

באחד הפרקים הראשונים, לאחר שדון קיחוטה שב לביתו, מיוגע וכנוע, ממסעו הראשון (והקצר ביותר, שכן נגדע באיבו), הכומר והגלב של כפרו "עושים סדר" בספרייתו הענפה. הם קבעו אילו ספרים מבין ספרי האבירים, הנחשבים "לא חינוכיים", יהיו מיועדים לכליה. פרק מצחיק עד-דמעות זה הזכיר לי בשעתו, באיימה גדולה, משפט מפורסם של המשורר היינריך היינה: "במקום בו שורפים ספרים - ישרפו בני-אדם".
התחוור לי, למרבה ההפתעה, באיזו קלות נע ונד הכומר בין סלידה נחרצת כלפי ספרות האבירים, לבין גילוי אמפתיה מובהקת כלפי ספרים מסוימים מסוגה זו (כל עוד הם מצדדים, כמובן, במשנתו-הוא). דבריו הסותרים עוררו בי צחוק בלתי נשלט – שאגב, היה פרץ הצחוק המשוחרר האחרון שלי. מאותו רגע ואילך פסקתי מלראות את הרומן רק כערבוביה של טרגיות וקומיות, והתחלתי לחפש בו משהו מעבר לכך.
ייתכן שאתם תוהים ביניכם לבין עצמיכם: אם התנהגותו ההפכפכה גרמה לי להגיב כך, קל וחומר שאגיב באורח זהה, ואף בעוצמה רבה יותר, כלפי הליכותיו של דון קיחוטה. אלא שהוא זכה ממני אך ורק להערכתי הכנה: הוא הרי דבק באמת שלו, בכל מחיר, לא התאים אותה למציאות כאשר השתיים לא עלו בקנה אחד. בדיוק להפך – הוא העז להכפיף את המציאות למרותם של תכתיבי האמת הפנימית שלו, תהא הזויה ככול שתהא. אני יודעת שדבריי גובלים בנאיביות, אך קשה לי לכנות את מעשיו של דון קיחוטה כטיפשיים, אלא כאמיצים מאוד. לעומתו, הכומר - המייצג כמעט את כל הדמויות שבאות במגע עם דון קיחוטה ומנסות להתל בו ו/או להשיב לו את שפיותו – פועל אך ורק לפי הגחמות והאינטרסים שלו.

תחושה עגומה זו אינה מתפוגגת בכרך ב' – שהוא פנינה בפני עצמה, ללא קשר לכרך א' – ואף מחריפה: נדמה כי אין בהשפעת פרסום מעלליו של דון קיחוטה לעמעם את האגואיזם של אלו הניכרים בדרכו; הם רואים באביר ובנושא-כליו כהלצה מהלכת, ולא מתייחסים אליהם כאל בני-אדם בשר-ודם, כישויות מורכבות ועמוקות.
כן. אפילו בסנצ'ו פאנסה, שלכאורה מייצג את המעמד הפשוט וניחן בתכונות גסות ובלתי ראויות, קיים הרובד הזה. די עצוב, אך הבנתי זאת רק במחצית השנייה של כרך ב'; הדמיון המעניין שם בינו לבין שלמה המלך גרם לי להעריך יותר את חכמתו, גם אם היא עטופה בסטריאוטיפים כה רבים, פתגמים משובשים וניסוחים מבולבלים.
בכלל, נוצר קשר מיוחד במינו בין השניים האלה. בשורה התחתונה, הכוח שמניע את הקשר ביניהם הוא אהבה גרידא. אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרת, סנצ'ו לא היה מצליח לעמוד איתן בתנאי המסע עם עמיתו (אשר, כמובן, לא נשאו חן בעיניו), ונותן ממזמן דרור לכיסופיו לשוב אל ביתו. מתחת לכל העקיצות והחיכוכים הרבים לאין-ספור, מסתתרות הערכה וחיבה הדדיות, חזקות מאין כמוהן.
פרק לב' בכרך ב' הוא מהפרקים האהובים עליי, שכן במסגרתו מביעים השניים את הרגשות הללו – הגם שלא בצורה גלויה:
"ואשר לסנצ'ו פאנסה, דעו לכם, הוד מעלתכם, שהוא אחד מנושאי הכלים המשעשעים ביותר ששירתו אי-פעם אביר נודד. יש שהוא עושה מעשי-שטות כה מחוכמים, שההתחבטות בשאלה אם שוטה הוא או חכם, מענגת לא מעט. יש בו זדון המציגו כמנוול, ומשוגות המוציאות לו שם של טיפש. בכל הוא מפקפק ובכל הוא מאמין, ובשעה שסבור אני כי הנה עומד טמטומו לדרדרו לתהומות, הוא פולט דברי שנינה המרוממים אותו השמיימה. אכן, לא הייתי מחליפו בשום נושא כלים בעולם..." [עמ' 190]
"[...] ואם היה לי שכל הייתי עוזב את אדוני מזמן, אבל זה מזלי וגורלי המר ואני לא יכול אחרת, אלא ללכת אחריו: שנינו בני אותו המקום, אכלתי מפִתו, אני אוהב אותו, [...] ומעל הכל, אני אדם נאמן" [עמ' 194].

כמה מילים על התרגום: בעוונותיי לא אוכל לקבוע אם מהימן ומדויק הוא, שכן ידיעותיי בשפה הספרדית אפסיות. ברם, אוכל לקבוע ללא כל היסוס שאוצר המילים של המתרגמים בשפה העברית לא יסולא בפז, וחוש ההומור שלהם מובע היטב בהערות השוליים הרבות. כמו כן, ניכר הידע המעמיק שלהם על הרומן, על המקורות מהם שאב סרוואנטס את השראתו ו/או הסתמך עליהם בכתיבתו, על שלל הסתירות הגלומות בתוכן ועל הקשרים העדינים בין המחבר לבין פרי עמלו. בקיאות מרשימה זו עוברת כחוט השני גם לאורך כל אחרית-הדבר מרחיבת האופקים של לואיס לנדאו. מעטות הן אחריות-הדבר שבאמת ובתמים משכילות לנתח מכמה-וכמה אספקטים יצירה כלשהי. בייחוד החכמתי מההיוודעות לאופני קריאה שונים ברומן, כאשר כל אחד מהם מייצג תקופה אחרת, עם תפיסת-עולם אחרת.
ובל נשכח את טל ניצן, שתרגומיה לשירים השזורים לאורך כל הרומן היו משובבי נפש ומפעימים. זאת, משום שהיא הצליחה לשמר את מבניהם הקפדני של השירים, ובד-בבד את קולותיהם האינדיבידואלים של המדקלמים (ובראשם דון קיחוטה) באורח כה חינני, עד שיכולתי לשמוע אותם באזני רוחי: חיים, משעשעים ומעוררי חמלה.

בסוף חודש יולי נאלצתי להיפרד מדון קיחוטה ומסנצ'ו, אחרי שליוו אותי במשך חודשיים – אחת התקופות האינטנסיביות והמלאות ביותר שחוויתי עד-כה.
שקר במצח נחושה יהיה אם אכתוב שהקריאה ברומן הייתה תמיד זורמת וחלקה. זו הייתה, במידת-מה, דרך חתחתים רווית משוכות של לֵאות וחיכוכים בלתי-נמנעים עם הדמויות (בייחוד לקראת סוף כרך א'). ייתכן שתרם לכך שפע ההרפתקאות, שלחלקן ניתן היה לאתר תבנית דומה. שפע זה לעיתים ערפל את תודעתי, והקשה עליי להבחין בין עיקר לטפל. כמו כן, קשה היה לי (ועדיין) לגבש מסקנות חותכות - בין השאר בשל חוסר הוודאות לגבי עמדותיו האמיתיות של סרוואנטס. אם כי, זו אחת הסיבות ששמו של הרומן יצא לפניו – הוא תמיד יישאר רלוונטי, ותמיד יוותר מקום לחקור בו ולעמוד על טיבו בכל פעם מחדש. ואכן, זכיתי בקריאה ראשונה בגרסתו המלאה של הרומן לנבור, בהנאה גלויה, בחלק מרבדיו הרבים, ולהפיק מהם מחשבה מרובה.

"למעני בלבד נולד דון קיחוטה ואני למענו. הוא יודע לפעול ואני לכתוב. רק שנינו נועדנו זה לזה" [כרך ב', פרק עד', עמ' 416]

בתום קריאת "מכתב אל אבא", סגרתי את הספר והנחתי אותו על השולחן הסמוך (אלא שהוא עוד נותר פתוח בלבי). קמתי על רגלי וגמעתי את המרחק הזעום ביני לבין אדן החלון. קול הגשם, הניתך בחוזקה במקום מגורי, משך אותי להתבונן בעולם האפרורי והסוער; להיעצר לרגע משגרת החיים העמוסה למכביר.
הקור חדר את הזגוגית ואפף את ישותי הצעירה – אך אני לא חשתי דבר ובדל מחשבה לא עבר במוחי באותן דקות בודדות. לאחר-מכן, שפטתי את עצמי על שלא קרסתי תחת הזעזוע והצער העמוק שחשתי אותה שעה לנוכח גורלו המר של קפקא.
אלא שרק כעת אני מסוגלת להתייחס לחוויית הקריאה שלי ולתהליך הסקת מסקנותיי (יהיו בוסריות ככול שיהיו) ביתר סלחנות. בנימה זו אני ניגשת, אחרי למעלה מחודש, לבחון מחדש את רשמיי מאסופת מכתבים ייחודית זו.

בזמן שהייתי בעיצומה של הקריאה ברומן "המשפט", נער יקר בן-גילי הֵצר מעט על כך שלא התחלתי את היכרותי עם קפקא בקריאת המכתב שכתב לאביו, אשר מעולם לא הגיע לנמענו. שכן, כפי שמנוסח בתמצות נפלא בכריכה האחורית, המכתב מהווה "פתח להבנת עולמו הפנימי". עוד במהלך הקריאה הבנתי עד כמה הוא צדק.

ממכתב רב-מלל זה למדתי להסיק כי מטרתו המרכזית היא להמתיק, ולו במעט, את יחסיו העכורים והסבוכים עם אביו - דמות לא קלה, אשר מקום מרכזי לה בעיצוב אופיו של קפקא, ווהיוותה סיבה משמעותית לפנייתו אל עולם הספרות.
אך ככול שצללתי עמוק יותר אל נבכי ווידוי מיוחד ומרגש זה, כן התחוורה לי יותר ויותר ידיעה מצמררת:
אומנם קפקא אכן הצליח לתאר ביד אמן וברגישות מופלאה את קווי אופיו של אביו ואת יחסיהם (את הצדדים הרעים וגם את הצדדים היפים; ובעובדה זו נעוצה גדולתו), תוך התייחסות למעגלי סביבה רחוקים כקרובים (קפקא נותן דעתו גם על מקומם של היהדות ושל תהליכי החילון שחלו בדור של האב בקשר בין שניהם); בשלמות הדוקרת את הלב, ובה-בעת מעוררת רחשי כבוד עמוקים; ומדוע כבוד דווקא? כי קפקא ערך לעצמו מעין "טיפול" - הכתיבה הייתה עבורו הדרך להוציא את אשר על ליבו. יחידי סגולה הם המסוגלים לכך.
אלא שמבין השיטין, ובעיקר בסוף המכתב, בקעה הכרתו הצלולה בייאושו ובחוסר היכולת לשנות באופן מהותי את מצבו ואת טיב יחסיו עם האב. שמאוחר מדי לכך. נקרעתי בתוכי: הריי הבנתי שאין זה אפשרי, ובכל זאת לא שקטה רוחי. היה לי קשה (ועדיין) לקבל את רוע הגזרה הזו - ולא מתוך ביקורת נוקבת כלפי קפקא, אלא מתוך עצב גרידא.

הדיאלוג המיוסר והמרתק שלי עם קפקא (כפי שהצטייר במכתב אל אביו) נמשך גם בקריאת התכתבותו הממושכת עם מילנה יסנסקה – סופרת צ'כית צעירה שתרגמה חלק מסיפוריו הקצרים לצ'כית. חלופת המכתבים לוקה בשני חסרונות עיקריים: העדר מכתבי מילנה וסדר המכתבים, שעל מהימנותו מבחינה כרונולוגית מוטל ספק גדול (ברובם המוחלט של המכתבים לא צוין תאריך). אך אלו לא מעכבים זרימת הקריאה, ומשאירים מקום לדמיון ולחקר נוסף.
לאורך הקריאה כולה היטלטלתי הלוך ושוב בין הערכה עזה לכנותו החדה כתער - לבין רחמים עזים על כך שהוא מתחבט בגעגועיו ובסתירותיו הפנימיות. הן גרמו לי לכאוב את בחירותיו ואת ייסוריו - אך במקביל גם להבין ללבו, משום ש-"מכתב אל אבא" הצליח להפוך את מקורות התנהגותו בעולם קר ומנוכר זה לנהירים יותר.

כאן המקום לציין לשבח את המתרגמת, עדנה קורנפלד. קורנפלד הצליחה להעביר את מאפייני כתיבתו של קפקא דרך שימור משפטיו המסורבלים והמורכבים, ודרך השימוש בשפה ארכאית במקצת, אך כזו שאינה מייגעת את הקורא אלא מותירה אחריה שובל של קסם בנפשו.
תרגומה מחזק את העוצמה וחסר השקט, שכה מאפיינים את קפקא ואת יצירתו, ובכך טמונה הצלחתה של קורנפלד. בגין סיבה זו, תרגום זה מועדף בעייני על-פני תרגומה החדש יותר של אילנה המרמן למכתב אל האב (המופיע בקובץ "היונה שעל הגג", הוצאת עם עובד 2007) – על אף חיבתי הרבה כלפיה.

אל תוותרו על הקריאה ב-"מכתב אל אבא"; לא לשווא נאמר כי מדובר בפסגה ספרותית חשובה מעין כמותה לשרטוט דיוקנו של האדם בעידן המודרני. ואסופת המכתבים אל מילנה מגלמת את החותם הבל-יימחה שהותיר האב בנפשו הרכה של קפקא, ומכילה בחובה פנינים כה רבות של חשיבתו המיוחדת ושל אישיותו הרב-גונית.

הספר הזה (ואני מזהירה מראש!) הוא חתיכת פרוייקט. הקריאה בו ערכה כחודש ימים, וניתן לומר שחוויתי הפלגה ארוכה בגלי הדימיון והמציאות, אשר טלטלו אותי כמעט ללא הרף.
לכאורה, נדמה כי סיפור האהבה הוא מוקד העניין - בין סקארלט הכריזמטית והמושכת, שנקרעת בין רצונה להיות אהובה ומקובלת בחברה לבין הסלידה העמוקה שהיא חשה כלפיה - לבין רט באטלר, גבר עשויי ללא חת, שרמנטי ותמיד נצמד לאמת שלו, בכל מחיר. אין כל ספק כי מדובר בסיפור אהבה קלאסי שובה לבבות ומסקרן בזכות היותו עגול ומשתנה, ולא שטוח ורדוד.

אבל, למעשה, הסיפור האמיתי הוא דווקא סיפור הרקע/מסגרת - מלחמת האזרחים בצפון לדרום אמריקה, שפרצה בשנת 1861 על רקע שיחרור העבדים האפריקאים מדרום אפריקה.
אני טוענת כי שם מצויי כובד משקלו של הדיון בספר. לא רק בגלל תיאורי המלחמה העקובה מדם והשתלשלות העיינים, כי אם איך שהדברים נובעים מעטה של הסופרת מיצ'ל. ולא קשה לראות שהיא בעד הדרומים, או לכל הפחות, מנסה להכנס לנעלייהם.
אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, הגעתי למסקנה שהספר באמת ובתמים מעודד גזענות. זה חורה בעייני, מפני שאני נגד מכל וכל. אבל למרבה ההפתעה, הסופרת הצליחה כמעט לשכנע אותי בצדקנותם של הדרומים; דאגתם כלפי העבדים בכל תחומי החיים, הפיכת השלטון מדמוקרטי לרפובליקאי, ויחסיהם של ה"יאקים" לעבדים המשחוררים כאל קלף מיקוח בלבד, ולא כאל בני אדם שווים בני שווים.
כך, אומנם יש צדק בטיעוניהם של הדמויות הדרומיות, אולם כל זה עדיין לא הזיז אותי מדעתי הקודמת.

אך אל תטעו - למרות העובדה שהספר הסעיר אותי כל כך (ולווא דווקא בתחושות חיוביות), אין זה אומר שספר זה לא ממולץ לקריאה. לרוב, ספרים שעוררו בי התנגדות וביקורתיות הם הספרים שנשמרים אצלי בתודעה לאורך זמן רב.

לסיום - לא הייתי ממליצה לכם לקנות את התרגום הזה, אלא לחכות להוצאתו המחודשת הבאה. נתקלתי לא מעט בשגיאות כתיב ומבנים תחביריים שהוסיפו לקריאתי טעם מאוד מר.
ספר חשוב מאוד, הן היסטורית והן מבחינת התובנות על מלחמה ושלום, אהבה ואמת.

זהו אחד הרומנים שעזרו לי לגבש את אהבתי לסוגת הרומנים ההיסטוריים. דמותה של פאניה סילס היא הגיבורה האידיאלית בעייני. לא רק משום היותה חזקה ומקריבה את חייה בשביל משפחתה המורכבת בחיי הישרדות מול אנשים לא סימפטיים ואדמה קשה, אלא נושאת את עול עברה השסוע ברוסיה ומתמודדת עימו לבדה.

לפיד הצליחה לתאר במדוייק את ראי התקופה של שלהי המאה התשעה עשרה, את סוג ההתיישבות של העלייה הראשונה והקשיים שהיו כרוכים בחיים בארץ חמה ובאיזורי ביצות רעילות, שלטון עותמאני ופקידי הברון שמערימים עוד ועוד קשיים.

אכן, פאניה היא אחת ממיני נשים רבות בהיסטוריה הישראלית בפרט והעולמית בכלל שנפקדו מדפייה. הספר מספק הצצה נדירה וכובשת אל עולמה של אישה אחת, המייצגת עוד כל-כך הרבה נשים עמלות בכל התקופות ובכל הזמנים, שהיה להן גם עולם פרטי משלהן, ופועלן וחריצותן פשוט לא הוכרה אז.
ממולץ ביותר.

הסופרת הצליחה להאיר באור משכנע את הזווית הגברית של מחתרת ניל"י, ורקמה במלאכת מחשבת את סיפורו של אבשלום ושל הדמויות הסובבות אותו בדיוק רב.
יחד עם זאת, הכתיבה הייתה ספק עשירה ספק מצועצעת, ובכך היו קטעים בספר שהדמויות נשארו בגדר מיתוס בלבד.
התקרבתי והתרחקתי מהספר ומדמויותיו ללא הרף. וזהו לווא דווקא חיסרון. הריחוק גם שומר על הקורא לבל ייפגע, וגם להבחין בדברים באופן קצת יותר אובייקטיבי.
הסיפור המרכזי על אבשלום הכריזמטי והמוכשר אך השברירי ועדין הנפש כבש אותי מיד.
סיפורה של אלמה באך ומקצועה כגרפולוגית סיקרן אותי מאוד, אך הוא לא הורחב דיו ונותר כצללית עמומה של העבר הגדול והמסתורי, וחבל.
בסך הכל, חווית הקריאה הייתה רציפה ונעימה, ואי אפשר היה לעצור. ממולץ ביותר.