*
"אני אומר לך מה אני שומע, אחי. רק חירוק-שיניים של בעלי אמונות שנתבדו. אמונות חול ואמונות קודש. חירוק-שיניים של משיחים ומנהיגים, אשר צאן מריעתם מצא סוף-סוף את הנעלה שבקניינים - את הספק. הם חורקים שיניים וטוענים בחימה, שהעולם ריק בלעדיהם, בלי אמונות שלהם וסיסמאות שלהם ומטרות שלהם. הניחו לו קצת לעולם. הרפו ממנו. תנו, אחרי כל סיוטי האמונות שהיו לו, לעמוד זמן מה ריק, נטול שחר, צלול. רוגע. כן, לעמוד לבדו בתוך ריקות צחה ומפוכחת. בלי איקונין של קודש, המצדיקים את מוקדי האש ובלי דגלים של חול המסבירים את מרתפי הכלא. תנו לו לעמוד בתוך מרחבים ריקים אלה שנתגלו לו. אל תאמרו לו שמרחבי האינסוף הריקים הללו נוסכים פחד. הוא לא יאמין לכם. זה מפחיד פחות מחדר-חקירות אחד של אינקוויזיציה ישנה או חדשה. תנו לו מנוחה. הסו. הניחו לו. זוהי ריקנות נזירית ופקוחה. זה ריפוי. זה מפלט שהעולם לא ידע כמוהו בתולדותיו. זה צלול כמו נוסחה קצרה, עשויה שלוש או ארבע אותיות, שחדרו אל מהות היֵש יותר מכרכים שלמים של הזיות".
[דמות מנהל מכון החישוב, מתוך המחזה "משפט פיתגורס" מאת נתן אלתרמן, 1965]
**
"בדרך שירבבתי את הראש בינו לבין סבא, וביקשתי שיספר לי שוב איך ניגן לפני מלך יוגוסלביה, ומישה נאנח ואמר, זה היה מזמן, אבל אני זוכר את זה כמו אתמול. הייתי אז ילד, אולי בן תשע, אולי עשר, וניגנתי בחצוצרה הכי טוב מכל הבית-ספר, ויום אחד הביאו לי בגד כחול עם כפתורים מזהב, ועניבה, וגרביים עד הברך, וכובע מצחיה, ואמרו, תלבש, ושמו אותי ליד הדגל ואמרו, תנגן, וניגנתי יפה יפה וחזק, והמלך פאבל נכנס, והדגל עלה לראש התורן, והחצוצרה ניצנצה ככה בשמש, וגם הכפתורים מזהב, מי היה מאמין, חבּיבּי, ילד יהודי קטן כזה מנגן בחצוצרה למלך, והוא התקרב אלי וליטף לי את הראש ושאל, איך קוראים לך, ואמרתי לו, מישה, ואמא עמדה שם ובכתה ככה, שהיו צריכים להחזיק אותה, ואבא אמר לה, עכשיו אני שמח שיש לנו אותו, כי בהתחלה הוא בכלל לא רצה אותי, הם נסעו לאוסטריה רק לנוח, וכשחזרו אמא אמרה, אני בהריון, ואבא אמר לה, חמישה זה מספיק, תעשי הפלה, אבל אמא היתה מאוד עקשנית, כמו האמא של אלברט איינשטיין, גם אותו האבא לא רצה, ואחר-כך הוא היה גרוע בבית-הספר, והאבא אמר לו, אלברט, אתה כבר בן שבע-עשרה, לא ילד, מה יהיה, אבל בגיל עשרים ושש הוא נפגש עם לנין ועם צ'רצ'יל והראה להם את תורת היחסיות, והיו הרבה דיסקוסיות, והוא נהיה מפורסם בכל העולם, אז כשאני שומע על הפלות אני אומר, מי יודע מה יכול לצאת מהילד הזה, למה להרוג בן-אדם".
[מתוך הנובלה הקצר "שלַאף שטוּנדֶה" מאת יהודית קציר, אשר נכללה בקובץ "סוגרים את הים", 1990].
"אני אומר לך מה אני שומע, אחי. רק חירוק-שיניים של בעלי אמונות שנתבדו. אמונות חול ואמונות קודש. חירוק-שיניים של משיחים ומנהיגים, אשר צאן מריעתם מצא סוף-סוף את הנעלה שבקניינים - את הספק. הם חורקים שיניים וטוענים בחימה, שהעולם ריק בלעדיהם, בלי אמונות שלהם וסיסמאות שלהם ומטרות שלהם. הניחו לו קצת לעולם. הרפו ממנו. תנו, אחרי כל סיוטי האמונות שהיו לו, לעמוד זמן מה ריק, נטול שחר, צלול. רוגע. כן, לעמוד לבדו בתוך ריקות צחה ומפוכחת. בלי איקונין של קודש, המצדיקים את מוקדי האש ובלי דגלים של חול המסבירים את מרתפי הכלא. תנו לו לעמוד בתוך מרחבים ריקים אלה שנתגלו לו. אל תאמרו לו שמרחבי האינסוף הריקים הללו נוסכים פחד. הוא לא יאמין לכם. זה מפחיד פחות מחדר-חקירות אחד של אינקוויזיציה ישנה או חדשה. תנו לו מנוחה. הסו. הניחו לו. זוהי ריקנות נזירית ופקוחה. זה ריפוי. זה מפלט שהעולם לא ידע כמוהו בתולדותיו. זה צלול כמו נוסחה קצרה, עשויה שלוש או ארבע אותיות, שחדרו אל מהות היֵש יותר מכרכים שלמים של הזיות".
[דמות מנהל מכון החישוב, מתוך המחזה "משפט פיתגורס" מאת נתן אלתרמן, 1965]
**
"בדרך שירבבתי את הראש בינו לבין סבא, וביקשתי שיספר לי שוב איך ניגן לפני מלך יוגוסלביה, ומישה נאנח ואמר, זה היה מזמן, אבל אני זוכר את זה כמו אתמול. הייתי אז ילד, אולי בן תשע, אולי עשר, וניגנתי בחצוצרה הכי טוב מכל הבית-ספר, ויום אחד הביאו לי בגד כחול עם כפתורים מזהב, ועניבה, וגרביים עד הברך, וכובע מצחיה, ואמרו, תלבש, ושמו אותי ליד הדגל ואמרו, תנגן, וניגנתי יפה יפה וחזק, והמלך פאבל נכנס, והדגל עלה לראש התורן, והחצוצרה ניצנצה ככה בשמש, וגם הכפתורים מזהב, מי היה מאמין, חבּיבּי, ילד יהודי קטן כזה מנגן בחצוצרה למלך, והוא התקרב אלי וליטף לי את הראש ושאל, איך קוראים לך, ואמרתי לו, מישה, ואמא עמדה שם ובכתה ככה, שהיו צריכים להחזיק אותה, ואבא אמר לה, עכשיו אני שמח שיש לנו אותו, כי בהתחלה הוא בכלל לא רצה אותי, הם נסעו לאוסטריה רק לנוח, וכשחזרו אמא אמרה, אני בהריון, ואבא אמר לה, חמישה זה מספיק, תעשי הפלה, אבל אמא היתה מאוד עקשנית, כמו האמא של אלברט איינשטיין, גם אותו האבא לא רצה, ואחר-כך הוא היה גרוע בבית-הספר, והאבא אמר לו, אלברט, אתה כבר בן שבע-עשרה, לא ילד, מה יהיה, אבל בגיל עשרים ושש הוא נפגש עם לנין ועם צ'רצ'יל והראה להם את תורת היחסיות, והיו הרבה דיסקוסיות, והוא נהיה מפורסם בכל העולם, אז כשאני שומע על הפלות אני אומר, מי יודע מה יכול לצאת מהילד הזה, למה להרוג בן-אדם".
[מתוך הנובלה הקצר "שלַאף שטוּנדֶה" מאת יהודית קציר, אשר נכללה בקובץ "סוגרים את הים", 1990].