נתקלתי בו במקרה. מה ששבה אותי היה העובדה המצויינת על הכריכה האחורית, שהסופרת חשבה שספרה הוא "זבל". זבל? מרענן לפגוש סופר שהאגו שלו מתיר לו לכנות את יצירתו "זבל". כמובן לקחתי אותו. הוא כה קצר שאפשר לסיים אותו בחצי שעה, ולא לאחר לארוחת ערב...
ליספקטור היא סופרת ברזילאית, עטורת שבחים ופרסים במולדתה (האינפורמציה מהכריכה האחורית הגדושה). היא פותחת את הקובץ הזה בקטע הנקרא "הבהרה" בו היא מתארת את השתלשלות הדברים שהביאה ליצירתו: העורך הזמין. חסר לה כסף. היא כתבה את הסיפורים (אם אפשר לכנות אותם כך) בשלושה ימים. לא, בעצם בשמונה ימים. אולי אחד מהם נגרר לשלושה חודשים... וההקדמה הזו עושה היכרות מרתקת עם הסופרת. מסתבר שהיא פשוט משתוללת. וגם נבוכה. רוצה להתנכר לספר, ולא יכולה.
"הסיפורים" הם תערובת של אירוטיקה עם פנטזיה וקורט גילוי לב בקטעים דמויי יומן. "הסיפורים האלה לא קרו לי, למשפחתי או לחברי. איך אני יודעת? אני יודעת. אמנים יודעים דברים..." יותר מהכל הם הזכירו לי את "דונה פלור ושני בעליה" - הספר הלטיני היחיד שאהבתי בלי להסתייג. כאוסף הם מציירים תמונה מרתקת של העולם בו חיה הסופרת. נראה כאילו הסיפורים האלה נאבקו ביוצרתן על קיומם ונכתבו על אפה ועל חמתה. "טלפנה אלי מישהי כדי לומר לי: 'תחשבי טוב טוב לפני שאת כותבת ספר פורנוגרפי. תשאלי את עצמך אם זה יוסיף משהו ליצירות שלך' ככה זה. אין לי מושג אם הספר יוסיף משהו ליצירות שלי. שילכו לעזאזל היצירות שלי. לא יודעת למה אנשים מייחסים חשיבות כזו לספרות".
והסיפורים? יתכן שבמילייה הספרותי הפוריטני בברזיל של אמצע שנות השבעים הם נראו פורנוגרפיה. הם גררו התייחסויות רבות ולא מחמיאות לגבי יצירתה של מי שהוכתרה קודם לכן כ"מגדולי המספרים בכל הזמנים". כך שליספקטור חוותה את שתי הקיצונויות: הערצה ענקית, והשלכתה כ"זבל" ופורנוגרפיה. נראה לי שהיום, כאן, הסיפורים בקושי ייחשבו כאירוטיים. הם חושפים את נפשה של הסופרת, בלי, כך נראה, שהיא תתכוון או תהיה מודעת לחשיפה. דבר אחד אפשר לומר על הספר: זה לא "זבל".

















