זהו, סיימתי י"ב. עכשיו אפשר לזרוק את כל החולצות של התלבושת האחידה לארונות של אחותי הקטנה ולהגיד לה בחגיגיות שהיא הבאה בתור, לשרוף את כל הספרים והמחברות הריקות כי אף פעם לא כתבתי בהן כלום, ומי בכלל כותב במחברות היום, לומדים מסיכומים (בתחילת השנה כמו כל שנה מצליחים לשמור על משמעת עד שמחברת אחת הופכת להיות המחברת לכל המקצועות ובהדרגה גם היא נעלמת), אפשר לזרוק לתוככי הארון את השמלה שלבשתי בנשף סיום כי בינינו למה שאני אלבש אותה שוב אם לא לאיזה חתונה, לשים במגירה הכי תחתונה ונשכחת את הספר מחזור בידיעה שאני לא אסתכל בו אלא אם כן אפגוש מישהו ברחוב מהשכבה שלי שיאמר לי שלום ואני אהיה אחר כך חייבת להיזכר איך לעזאזל קוראים לו, לומר שלום לכל החברים מהכיתה, שאתגעגע ושישמרו על קשר ובלב לחשוב "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". עכשיו אני כבר חייבת למצוא עבודה לפני שאמא שלי תשתגע ולהוציא כבר רישיון כי נגמרו התירוצים.
זהו, באמת נגמר. עוד עשר שנים מעכשיו אני אהיה כמעט בת עשרים ושמונה, זקנה, רווקה נצחית שגרה עדיין עם ההורים ומגדלת שלושה חתולים, ממלמלת משהו על זה שהדור של היום הוא לא כמו הדור של פעם והולכת לישון בתשע וחצי כמו אמא. שיט.
או שאולי יקרה לי מה שקורה לגיבורים של "משאלה אחת ימינה". אני לא אצליח להיפטר מאף אחד ואפגוש את כולם בכל סמטה בחיים אחרי ניסיונות כושלים לברוח. אולי אני אשאר בעיר שבה גדלתי למרות שתמיד חשבתי שאני אעבור לחיפה, המקום שבו גדלו הגיבורים של הספר (האנשים הכי נחמדים בארץ גרים בחיפה, זה ידוע. אבל תגידו להם את זה והם תמיד יכחישו) אחרי תקופה קצרה שאבלה בירושליים, ואני שוב אלך כל יום למכולת של שולה כמו תמיד, כמו עכשיו, והרחובות המוכרים והשכונה הרגילה והפלאפל של שלום בצומת, וכולם יזהו אותי גם אם לא בשם אז בפנים, ההיא שלא יצאה מכאן, יגידו לי שלום ואני אגיד חזרה אחרי שלא הספקתי לעבור לצד השני של הרחוב ולהתחמק. זה לא ישנה, כי גם שם בטח יחכה לי מישהו.
את כולם בכל מקרה כבר פגשתי בספר הזה, שמכיל קצת יותר מדי את כולנו. אין אחד שלא יזהה כאן משהו שקרה גם לו, החברים הנצחיים מהתיכון, הטיול שעשו לסיני כשעוד היתה בשטח ישראל, הטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, ההוא מהיסודי הגאון שהפך בסוף לשומר בבית ספר. כולם פה. תברחו!!!
בחן, בקסם ועם כישרון רב מגולל אשכול נבו את סיפורם של כל אלה. ועדיין למרות כל הקסם ניכר שהוא מנסה לדחוף קצת בכוח יותר מדי ישראליות לספר אחד. לא אכחיש שנחמד לקרוא ספר שכבר לא קוראים לגיבוריו ורוניקה או ג'סיקה או דרייק אלא עמיחי ויובל ואופיר למרות שכולם פחות או יותר אותו הדבר. בכולם תזהו טיפוס מסוים שקיים בתוך כל חבורה. אבל די, כמה אפשר, רציתי לברוח לכמה שעות מכאן והנה הספר הזה מפגיש אותי שוב עם כולם? כנראה באמת אי אפשר להימלט. כנראה בגלל זה ישראלי יזהה ישראלי אחר בכל מקום.
ומה השורה התחתונה של כל אלה? מה אשכול נבו מנסה לומר? שהסיפורים של כולנו בסוף נפגשים? שחברות אמיתית זה משהו שלא בא ברגל? שאפשר לצאת מישראל אבל ישראל לא תצא ממך וכולנו מחוברים באיזשהו קשר שלא ניתן להסברה? שאנחנו יכולים לחלום כמה שאנחנו רוצים על מה נהיה בעוד כמה שנים ולגלות שהגענו למקום אחר לגמרי? ואולי שהרבה יותר קשה לעמוד בקו הגמר ולגלות שמישהו בשורה חסר. שהרבה יותר קשה לסיים כשמישהו שאמור להיות איננו?
אני באמת לא יודעת. כרגע כל מה שאני רוצה זה לקנות כרטיס לאלסקה ולעוף מכאן לאיזה שבוע שבועיים, לברוח מעמיחי מיובל מיערה ומשירה ולדבר עם ג'סיקות וורוניקות ודרייקים, לחזור ולגלות שאחרי הכל אי אפשר באמת לעזוב את הבית, גם אם לפעמים הקירות מתקלפים והתקרה מתפוררת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
