הספר הזה נישא על גלי הזיכרון של "חיים קטנים", ספרה הקודם והפנומנלי של <mark>ינגיהארה</mark>. נראה שחיבתה של <mark>ינגיהארה</mark> אל אהבת גברים בולטת וטבעית.
הספר מורכב משלושה סיפורים, כל אחד רחוק מקודמו במאה שנים, כשהראשון מתחיל ב-1893. דיוויד, בן למשפחת בנקאים מכובדת ועשירה מאוד נמצא על פרשת דרכים לכאורה. הוא כמעט בן 29 ועדיין אין לו זוגיות. הגבר המוצע לו מבוגר ממנו במעט, עשיר "חדש" יחסית, לא משכיל, אבל ראה ועשה רבות ב

<mark>האניה ינגיהארה</mark> סדיסטית. מניפולציות רגשיות הן כלי ספרותי שכיח, שיכול אם מנוצל בתבונה לחבר את הקורא אל הסיפור ודמויותיו. אולם כמו כל כלי, כאשר משתמשים בו יתר על המידה, הוא עלול להישחק. ינגיהארה לא שחקה את הכלי, היא השמידה אותו. היא לא הרפתה מהנפש, בעודה מפטמת את העלילה באינספור תמרונים רגשיים, מרתיחים וצפויים כאחד. ואלו אפילו לא טמנו בחובן איזשהו מסר גדול, אלא פשוט נבעו מיצרו האגואיסטי של הסופר לשבו

יש לסופרים אמריקאיים תכונה מגונה של להג יתר. שניים עולים לקבל פרס: דונה טארט וג'ונתן פראנזן. לו היה להם שמץ מהיכולת של יאנגיהארה, מלאכתם היתה צולחת בידם יותר.
בחירת המילים של אמיר צוקרמן המתרגם לא תמיד היתה הבחירה הטבעית. התרגום זורם ברובו, אבל לפעמים נעצרים בגליץ' כזה או אחר.
האם השם חיים קטנים בא לומר משהו? 610 עמודים צריך לקרוא כדי להבין מהיכן השם. למען השם, אני סבור כי השם ג'וד בר-המזל או הח

"תתארו לכם עולם יפה
פחות סטרייטי ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד
ואני הולך לפגוש אותו בגן העדן"

***

תתארו לכם עולם יפה, פחות סטרייטי ממה שהוא ככה - זהו בדיוק העולם בו מתרחשות עלילותיהם של שלושה סיפורים שכתבה <mark>האניה ינגיהארה</mark>, מחברת הספר השנוי במחלוקת כאן באתר, "חיים קטנים".
ארצות הברית מחולקת לחלקים. המערב, כלומר קליפורניה - פחות מתקדם, נ

בגב הספר מצוטט אחד המבקרים כמי שקרא אותו על שפת הים. זה הספר האחרון שהייתי ממליץ לכם לקחת לים. אם כבר, הספר הזה ייקח אתכם ישר לים. ים של דמעות. ואם המילים הללו מעלות לנגד עיניכם תמונה של ספר היסטרי שמתאר אומללות אנושית בצורה אמוציונאלית ומלאת פאתוס, כנראה שההגדרה שלי, היא זו שסובלת מהמגרעות האלה... ובכל זאת הדמעות זולגות מעצמן.

קל מאוד לקחת גיבור ספרותי ולהפוך אותו לסוג של איוב. החיים מספקים

קיבלתי טלפון מהספריה. הספרנית בקול מנומס אמרה שעלי להחזיר את הספרים. זה היה בשבוע שעבר ואני בסך הכל הייתי בעמוד 156 מתוך 638 עמודי הספר.
כך מצאתי את עצמי בתחילת השבוע מתכננת לסיים את הספר תוך יומיים שלושה. ביומיים האחרונים יצא שקראתי כ 200 עמודים גדולים וצפופים. הבוקר נותרו כ 50 עמודים ומשום מה זה לוקח לי שעות לסיים. לא, שלא יסתיים. אני מצוייה כאילו בתוך ענן מלא במחשבות רבות שמתרוצצות בקשר למה שק

"שוטה שבעולם, שוב נקלעת אל אותה מלכודת פתאים!", כבר תקפתני חרטה בעודי אוחז באותו דג שהעליתי בחכתי לאחר שיטוטיי הקדחתניים ברשתות הספרים.
בין אצבעותיי נגלה ספר שמן בכריכה אפורה, מלא מקו לקו בשבחים הגומרים עליו את ההלל מפי כל שועי הביצה הספרותית האמריקנית, שעמה אין לי ולו דבר כמעט. מעטים הם הספרים האמריקניים המודרניים שנשאו חן מלפניי וזכר הזמן שנשחת לבטלה בקריאת היתר, עודנו חי ופועם בי. הוא שדימיתי

אזהרות: ארוך, ספויילרים.
(המון ספויילרים. אל תקראו את הסקירה אם אתם מתכוונים לקרוא את הספר בעתיד.)







11/10/2020, 15:08

אמנם החג כבר פג לו, ויום ההולדת גם (למרות שיש עוד אחד באופק), אבל מצאתי עצמי נזכר בענייני עברו, ויום הולדת ואחרי החגים זו הזדמנות טובה להשמיע קול, לאחל מזלות טובים, בריאויות, כל העניינים הללו, לשאול מה נשמע ומה איתך, ומה עם כולם. את בארץ? אמריקע? מוגדישו?

אני

בשתי מילים: פורנו טרגדיות.
וביותר מילים - כי בכל זאת אנחנו בביקורת באתר סימניה והמעמד מחייב:

קרה יותר מפעם אחת שקראתי ספר ותוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מדוע הסופר בוחר לעולל דברים מסוימים לדמויות שלו. לא תמיד הסופרים שאני קוראת ואני רואים עין בעין. במיוחד כשמדובר במוות או אירוע טראגי לדמות שהתחברתי אליה. אבל בסדר, זה לא "מיזרי" פה, לא ארדוף אחרי אף אחד עם פטיש. בסוף אני מקבלת ומשלימה גם אם לא א