רוב הזמן אני דווקא אוהבת את הבועה שלי.
אני אוהבת את העובדה שהחיים שלי נוחים, שיש לי בית עם המשפחה שלי וחדר משלי שבו אני מסתגרת כשאין לי כוח אליהם. שיש לי מחשב נייד שאני יכולה לשמור בו את כל הקבצים שלי כדי שאף אחד לא יראה כשמישהו משתמש במחשב בסלון. אני אוהבת לגור באזור שנחשב לאזור טוב יחסית. אני אוהבת את המעגל חברים המצומצם שלי, אני אוהבת שיש לי חברה הכי טובה שנמצאת במרחק הליכה של חמש דקות ממני ואני יכולה ללכת לבכות אצלה או לצחוק אצלה כשמתחשק לי. נוחה לי העובדה שההורים שלי יכולים להרשות לעצמם לעזור לי לממן את שיעורי הנהיגה ואני לא צריכה להתמודד עם זה לגמרי לבד. שאני לא עשירה, אבל גם לא חסר לי שום דבר מוחשי, ואם חסר אז אני טוחנת קצת משמרות בעבודה ומשיגה מה שאני רוצה. לא כמו ס' שעובדת איתי וגרה בכפר ערבי עני, שאמא שלה לא בריאה ואבא שלה בכלא ויש לה שלושה אחים ואת המעט שהיא מרוויחה היא נותנת להם, וכשהיא מצליחה שמה קצת כסף בצד ללימודים. שהחיים שלי רגילים ועומדים על מסלול יציב בסך הכל. שגם כשקורה משהו רע תמיד יש יד מנחמת ואנשים שאוהבים אותי ורוצים לעזור, וגם אם יש ימים חסרים שאני מרגישה בהם ריקה, או סתם עצובה, גם הם עוברים. וגם כשיש קשיים הם מותאמים למידות שלי.
וכל המקרים הרעים כמו רצח או סמים קשים או אלימות פיזית קשה או התעללות מינית, כל הדברים האלה קורים רחוק רחוק מכאן, ביקום אחר. שומעים עליהם רק בחדשות, מקשיבים כמה דקות ומזפזפים לערוץ הבא. כאן אין אנשים רעים, לכל היותר לא נעימים או גסי רוח, והכל באמת ממש בסדר. ואם לפעמים יש סדקים בבועה, ואם לפעמים נפער בה חור, עוברים יומיים שלושה וגם ממנו אפשר שוב, בבטחה להתעלם.
כשאני קוראת ספרים קשים כמו הספר הזה אני מרגישה אשמה על הבועה שלי. מרגיש לי שאם הרוע והאכזריות בעולם היו מתחלקים שווה בשווה בין כל האנשים, אולי אותן דמויות היו מצליחות ליצור לעצמן חיים יותר טובים. כי אולי בספר הן דמויות, אבל אילה בן פורת כותבת על אנשים אמיתיים. על נערים ונערות שנמצאים במצוקה אמיתית ומתמדת, כי העולם שהם מקימים להם בפנימיה מלא אכזריות ופשע, ברוטליות וסדיזם מהסוג הגרוע ביותר וחסר כל מוסריות. הם אבודים ומחפשים את עצמם, בלי איש שיכוון אותם הם בוחרים את הבחירות הגרועות ביותר.
גיבור הספר, ששמו לא נחשף לנו, דווקא לא בא מרקע בעייתי. המשפחה שלו אומנם מעורערת אך לא הרוסה. הם לא מצליחים ליצור איתו קשר וגם לא מנסים יותר מידי. למעשה, אף אחד לא מצליח. הוא כאילו ניתק את עצמו מהחברה, מהחיים, ומאז הוא מטשטש את עצמו לדעת ורק הסכין עוזרת לו להרגיש שהוא באמת קיים. על הכל הוא צופה מהצד, מסרב להשתתף.
החברות שהוא יוצר עם צמד האחים, אלכס ואירה, בפנימייה, גם היא מעוותת בדרכה. לאורך כל הספר אתה רק רוצה לקרוא לו, לנחם, אך היד קצרה מלהושיע, ולו אין גאולה.
קשה לכתוב ספר כזה בלי ליפול לקילשאות המוכרות, ואיכשהו בן פורת מצליחה. אומנם יש כאן, כמו שהיינו מצפים, מנה גדושה ואולי מוגזמת של אלימות מכל הצבעים, אבל יש כאן גם כנות, וחדות, וכאב גדול. זה ספר קשה ומדכא וגם אמיתי ונכון, ואין בו נקודות אור. התקוות בו קטנות כל כך וגם הן נגדעות באיבן. הזעקה שלו גדולה ונוראה וסופו עוד יותר.
לאורך כל הספר חוזר הגיבור על המילים "זה לא משנה". לו זה כבר לא משנה ואולי לא היה אף פעם, איך הכל מתחיל ובמה מסתיים. אבל לנו הקוראים זה צריך להיות משנה. לי זה משנה, משנה לי מאוד. למרות שנדמה שלבועה שלי זה לא כל כך אכפת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
