הסיבה שאני כותבת על הספר הזה היא, שהוא הצליח להפתיע אותי. אני מחבבת את מקיואן. כל אחד מספריו שקראתי עד היום היה שונה מהאחרים. תמיד הכתיבה היתה צלולה, המסרים ברורים לקורא והמעטפת הסיפורית מרתקת ואמינה. כך שכשנתקלתי בספר הזה חשבתי שזו תהיה חוויית הקריאה שלי. אז ממש לא.
בכריכה האחורית מצוטט הניו יורק טיימס: "נחמת זרים הוא מסוג הספרים בהם הקורא אינו חדל לשאול 'מה עושה המחבר, מדוע עושה כך המחבר?'". את השאלה הזו שאלתי את עצמי בכל זמן הקריאה. ולא קיבלתי תשובה.
זוג(?) אנגלי לפי השמות מבלה(?) חופשה בארץ זרה. הזוג מעביר את זמנו בהתלבשות לקראת ארוחה זו או זו, בישיבה במרפסת ובהליכה לאיבוד. לא ברור מה הקשר בין בני הזוג, למרות שמפעם לפעם כתוב "אני אוהב/ת אותך". את העובדה שהם בחופשה למדים מזה שזה מה שהם מצהירים מפעם לפעם "אנחנו בחופשה" (אז מותר לנו ללכת לאיבוד, למרוח את הזמן, לנוע ולנוד לכל משב רוח) ברור ש"החופשה" היא מעמסה, לא כייף.
אין פה זכר לכתיבה המצויינת שהפכה עבורי את "כפרה" ואת "סולאר" לחווייה. אין גם זכר לטוויית הסיפור ביד אמן, כמו ב"דברי מתיקה" או "התמים". אין פה אפילו שרידים של חוש ההומור המופרע הנפלא שבצבץ מרוב ספריו (חוץ מב"כפרה"). קראתי אותו עד הסוף כי עד הרגע האחרון קיויתי - לשווא - למצוא את מקיואן בערימת המלים.
לא יודעת איזה מסר הוא רצה להעביר: לא כדאי לצאת לחופשה בעיר זרה? אל תקחו ממתקים מזרים? אף פעם לא תוכל לדעת מה מסתתר מתחת לתחפושת של זולתך? סטיות ומופרעות קיימות גם במשפחות הכי טובות? אם הוא התכוון לאחד מאלה - או למשהו אחר - שום מסר לא הגיע אלי שלם.
מה שכן - מקיואן לימד אותי שיעור חשוב: אף פעם אל תקחי מישהו כמובן מאליו - לטוב וגם לרע.

















