​את חלקו האחרון של הספר קראתי תוך כדי נסיעה באוטובוס. שתי שורות לפניי ישבה בחורה וקראה ספר אחר, ומצאתי את עצמי הולך ומשתאה על שנינו, על שני הפריקים האלה שיושבים בתוך אוטובוס של גוללי טיקטוק וזוללי רילים, ובמקום לנעוץ את עיניהם במסך, יושבים וקוראים ספר מודפס. הספר עורר בי לראשונה את המודעות לשאלה האם אנו, קוראי הספרים, הננו זן שהולך ונכחד.
ובמילים אחרות, האם פרנהייט 451, הוא אחד מאותם ספרים שחדלו להיות דיסוטופיות, והתלכדו עם ההווה? אולי זו הסיבה שהוא השרה עליי תחושת מחנק דיכאונית, במקום תחושת חרדה מפני עתיד רחוק ונוראי (כמו ש-1984 ועולם חדש מופלא מעוררים)? אמנם עוד בטרם כתב ריי ברודברי את הקלאסיקה שלו הועלו באש ספרים בכיכרות האינקוויזיציה ובגרמניה הנאצית, אבל נדמה שרק בתקופתנו שלנו הפכו קוראי הספרים ברחוב למחזה נדיר. מה מתעורר בליבכם כשאתם רואים אדם שקורא ספר מתחת לעץ בפארק העירוני? הערצה, הערכה, סקרנות באשר לאופיו של האדם? ומה חושבים עלינו אותם שלא מסירים מהאייפון את עיניהם? האם הם חשים את תחילתו של הפחד והתיעוב מפני האדם המשכיל, רגשות שכבר פשטו כרעה חולה ועיצבו את החברה שבה חי גאי מונטאג, גיבור הספר?
והאימה גוברת, כשאני מבין שאנחנו כבר חיים בחברה ששורפת ספרים. אקטיביסטים להט"בים תיעדו את עצמם שורפים את ספריה של ג'יי.קיי רולינג על שהעזה להתבטא באופן שאינו פוליטיקלי קורקט, ובקצה השני של הסקאלה - כמרים בפולין ארגנו לספריה גורל דומה. ממש כפי שביטי, המפקד המרושע המתוחכם של מונטאג, מרצה לפניו על כך שיש לשרוף ספרים כדי שמיעוטים בחברה לא ייפגעו מהמסרים שבהם.
וזה כמובן לא קו הדמיון היחיד בין פרנהייט 451 לבין החברה החולה שלנו. בייחוד דיכאה אותי התקיימות הנבואה אודות הכלא הוירטואלי של התרבות המודרנית. אשתו של מונטאג כלואה בין ארבע קירות, במעין מציאות וירטואלית שדואגת עבורה לבידור מתמיד, ומביאה עליה חיוורון פנים ומרוקנת אותה מכל רגש ונשמה. ברדבורי כנראה נחרד מהטלוויזיה שהחלה להתפשט לכל משק בית אמריקאי בזמנו, אבל מה נאמר אנחנו, שהטלוויזיה הולכת איתנו בכיס, לכל מקום?
ולבסוף, התקווה. כדי לא להרוס את חווית הקריאה, רק אומר, שבזכות ספרו של ברדבורי הבנתי עמוק יותר את כוונתו של רבי יוחנן בן זכאי כשביקש מאספיינוס: "תן לי יבנה וחכמיה." ובתורה שבעל פה (כל אחד יבין את המושג כאמונתו), שאינה ניתנת לשריפה, ננוחם.

יש כמה ספרים בעולם שחייבים להיות בכל ספרייה שמכבדת את עצמה, אחד מהם הוא היצירה המטלטלת הזו של ברדבורי. הספר הזה מחזיק את הקורא לאורך העלילה במתח לראות מה קורה בעולם פוסט מודרני, דיסוטופי, שבו אסור לאנשים להחזיק ספרים בבית כי זה הופך אותם לאנשים שאינם מאושרים. הספרים מביאים את האדם למקומות רגשיים שפוגעים בו, שמכעיסים אותו, שמוציאים אותו ממקום הנוחות שלו ואת זה הממשלה לא רוצה, כי אז אנשים לא יהיו שמחים ואז לא יוכלו לשלוט בהם בצורה טובה.
התוכן של הספר הזה מוכר היום מספרים ומסרטים אבל לחשוב שהספר האדיר הזה נכתב בשנת 1953 וכל כך נכון גם לימינו, זה מטורף. הספר מתמקד בדמות של כבאי - שבעתיד הדיסוטופי של ברדבורי התפקיד של הכבאים הוא להבעיר שרפות ולא לכבות אותן, הם אחראים לשרוף את העדויות הכתובות של ההיסטוריה האנושית לדורותיה כדי שהאדם הפשוט לא יצטרך לקרוא אותן וישאר מאושר. (למי שרוצה המלצה על סרט מתאים - אני ממליץ בחום על הסרט "שיווי משקל" שמספר על עולם שבו אין מקום לאומנות על כל סוגיה כי היא מעלה רגשות ודעות שקשה לממשלה להתמודד איתן)
ברדבורי כותב בצורה מסחררת, העלילה כמו רצה בין הידיים של הקורא ולא נותנת מנוח למחשבות על מה יכול לקרות בעולם העתידי שלנו. הסיפור מורכב משלושה חלקים של העלילה וכל אחד מהם הוא כמו פרק במיני סדרה מותחת עצבים, מלחיצה ומלאה ברגעים מעוררי מחשבה. פשוט אי אפשר להניח את הספר מהידיים, הוא נקרא בנשימה עצורה ובמחשבה מחודדת והוא מעניק לקורא דברים שלא תמיד מוצאים בספרים אחרים.
אני אישית לא חושב שהספר הזה מתאים לכל אחד, אבל אני לא יודע לשים את הנקודה על מה בדיוק אני מבסס את המחשבה הזו, מה גם שאני יודע שהיו שנים שזה היה חלק מחובת הקריאה לנוער בארה"ב ככה שאם הממשלה אומרת משהו על הספר הזה, אני לא בטוח שכדאי לי להגיד אחרת (קריצה).
תהנו...

כשסיימתי לקרוא את הספר לא כל כך הבנתי את כל התשבוחות שהוא קיבל. לאו דווקא באתר הזה, בכלל. לקח לי זמן.

זה ספר עתידני שנכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת ומתאר חברה מנוכרת, תרבות אינסטנט, מסרים מיידיים, המונים שנשלטים באמצעות תקשורת אלקטרונית אינטראקטיבית, שלטון שמכתיב מה לחשוב ואיך לחשוב, תוך שמירה על רמת שביעות רצון גבוהה של נתיניו. זה ספר רזה, מין משל, שהדמויות בו רזות ועיקרו הרעיונות שהוא מביא. והכל בו נכון, כלומר, עם רבים מהמסרים שיש בו אני מסכימה, רק מה, זה נעשה קצת בהפוך על הפוך, כיוון שדווקא כשאתה מבקר שלטון שלא מאפשר חופש מחשבה וחברה שחיה עם זה בשלום כל עוד מספקים לה לחם ושעשועים, דווקא אז אתה לא יכול להיות כל כך נחרץ וחד מימדי. זה פשטני מידי.

החלק הזה בספר, היה בו חידוש כשהוא נכתב, על רקע המשטרים הטוטליטריים של מחצית המאה העשרים, על ידי מי שהושפע משריפת הספרים ב 1933, כי זה עוד היה הרבה לפני שקורט קוביין שר על ניכור ורדידות, בימים שפוסטר וואלאס עדיין לא נולד. היום, פרט לזה שהמסר קצת שחוק, נדרש דיון מעמיק יותר. להגיד שהיה פה שמח לפני היות התקשורת האלקטרונית זה גם לשכוח כל מיני דברים, כמו זה שאנשים עבדו הרבה יותר קשה, שהמידע היה הרבה פחות זמין, שהשכלה רחבה היתה נחלתם של מעטים ושדיאלוג עם אנשים שלא נמצאו בטווח ראייתך היה הרבה פחות טריוויאלי. זה שאת האופיום החליפו תרכובות סינטטיות לא הופך את החלוקה שלהן להמונים לא לטובה יותר ולא לרעה יותר, זה סתם אחרת. תמיד אפשר היה להסיח את הדעת ממה שחשוב באמת.

אבל יש בו עוד משהו ואולי שם נמצא עיקר הכוח שלו. הוא מדגים באופן מאד יפה את ההתפכחות של היחיד. אחד הדברים היותר מפחידים, לפחות אותי, זה העיוורון שבשגרה. כשאתה נמצא מספיק זמן בחברה מסויימת אתה בדרך כלל מתחיל לקבל את חוקיה ואת הנורמות הנהוגות בה בלי לשאול יותר מידי שאלות ורוב האנשים, אני חושבת, מאבדים את היכולת לקחת צעד אחורה ולהסתכל על עצמם ועל הסביבה שלהם במבט אובייקטיבי. זה קורה בכל מקום. אפילו כאן, באתר הזה. וזה שאתה יודע שזה קורה, לא תמיד מספיק. הצורך למצוא חן ולזכות בהכרה הוא כל כך בסיסי, ההשתקה של מי שלא מיישר קו, בידי הרוב, כאשר זה שבע רצון, היא בדרך כלל כל כך יעילה, כך שמה שנראה מופרך הוא לא הצעקה "המלך עירום" אלא דווקא העובדה שהיא גרמה לאנשים להבין שזו אכן המציאות. בעולם "האמיתי" לא כולם מתפכחים ככה בבת אחת, והיכולת של היחיד, בפרט אם מדובר בקונפורמיסט, לצאת מהשורה, היכולת הזאת נבחנת כאן ואני לא חושבת שהוא מציע פה תשובה חד משמעית. כנראה שאין כזאת.

ספרים טובים הם כמו דינמיט, אלא שדינמיט מתפוצץ פעם אחת בעוד שספר מתפוצץ אלפי פעמים (י. זמיאטין 1927).
הדי זוועות מלחה"ע השנייה, תחילת המלחמה הקרה ומרוץ החימוש הגרעיני היו קרקע פורייה לכמה מהרומנים הדיסטופיים והאפוקליפטיים החשובים והמעניינים ביותר: "1984" של אורוול (1948), "על החוף" של נוויל שוט (1957) וכמובן "פרנהייט 451" (1953).
חשיבותו של הספר הקצר הזה הוא ברעיונות שהוא מעלה ובתיאור הדיסטופי של המדינה המעניקה לחם ושעשועים להמונים הנבערים כדי שיאפשרו לקומץ אנשים לשלוט ולהרוויח, שהרי "בערות היא כוח" ("1984"). גם כיום, 60 שנה אחרי שהספר יצא, מונעים ספרים ומידע מההמונים כדי להשאיר אותם בבערותם ולאפשר למנהיגים תאבי-כוח לשלוט. זה קורה בצפון-קוריאה, איראן, סין, טאליבניסטן, ברשות הפלסטינית וגם במאה-שערים ובני-ברק.
הדגשתי שהספר חשוב ולאו דווקא מעולה משום שהספר אינו חף מפגמים. העלילה בו אינה שוטפת תמיד, עיצוב הדמויות הוא די שטחי והתיאורים חסכניים למדי, אבל כל זה כסף קטן ביחס לעוצמה הרעיונית של הספר.

הערך המוסף של ההוצאה החדשה (2013) הוא אחרית הדבר המעולה של המתרגמת נועה מנהיים: 14 עמודים הכוללים סקירה היסטורית אודות שריפת ספרים (החל מיהויקים מלך יהודה וכלה באמזון שמעלימה ספרים מחשבון הקינדל) ואת המאמר "אוטופיה, דיסטופיה ואפוקליפסה" הכולל השוואה מעניינת בין "עולם חדש מופלא" של אלדוס הקסלי, "1984" ו"פרנהייט 451".
באופן אישי ה"אחרית דבר" הייתה הסיבה שקניתי את הספר. יש לי עותק בשפת המקור עם תוספת מאמרים של כל מיני "חשובים" שבעיקר שופכים סופרלטיבים על הספר, אבל אף אחד מהם אינו מעמיק ומעניין כמו הניתוח של נועה מנהיים.

פרנהייט 451 באמת שאינו זקוק להמלצה שלי... אבל אם בכל זאת יש מישהו/מישהי שלא קרא את הספר הקצר הזה (170 עמודים בדפוס מרווח), זהו עניין של כמה שעות לקריאה והרבה מאד שעות למחשבה.

לכאורה עוד ספר דיסטופיה, ואפילו כזה שהוא שיטחי משהו. לא מרובה גיבורים עלילה ורבדים, להגיד שאין בו הרבה פרוטכניקה יחטא לעניין שכן פירוטכניקה פראקסלנס היא מוטיב סביבו סבה העלילה, אבל בכל זאת אפשר להתבלבל ולסווג ספר זה כספר מתבגרים שאומר אמיתות שחוקות שנאמרו מליון פעמים קודם דוגמאת "במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם" (למדתי שבמקור משפט זה הוא של הינריך היינה (פלוסוף יהודי שספריו גם נשרפו על ידי הנאצים בדיוק לפני שהתחילו לשרוף יהודים).
הספר הזה יכול בטעות להתפס כאח בוסרי לעולם נפלא נורא, 1984 ודומים... אבל הוא לא.
ועכשיו אני צריך להסביר: Bare with me, הספר נכתב בשנת 1953, הרבה לפני העידן בו אנו חיים היום, ובכל זאת הוא חוזה בצורה מחרידה את תרבות ה"בהיה במסכים" לה אנו עדים סבבינו, אני מפציר בכם להרים את הראש מהספר בפעם הבא שאתם בתחבורה ציבורית, ולספור את מספר האנשים שלא בוהים במסך כלשהו. עוד הוא חוזה את התקצרות המסרים, התימצות, הקיצור, שורה תחתונה, סטטוס, טוויט, קצרמסרים, בעצם למה לכתוב מספיק אימוג'י שמקפל בתוכו את כל רגשותי. עוד דבר שריי ברדבורי מניח לפננו במלוא תפלצותו: ראליטי על מסכי ענק.
דיסטופיה טובה, היא כזו שמצליחה להפחיד אותך באמת, כמו שכתבה יעל על ספרה של אטווד "סיפורה של שפחה" "האותי הספר הזה הפחיד ממש". אם דסטופיה מצליחה להפחיד אותה משמע יש בה משהו, קודם זה מעיד עליה שהיא עשויה טוב, ונקודה נוספת, אנחנו מאמינים לכותב שכן נראה שהוא לוקח מגמות שכבר נמצאות סבבנו וממשיך איתן לסוף הבלתי נמנע לכוארה, וזה מה שבאמת מפחיד.
ועכשיו לגאונותו של ספר זה, תודה על הסבלנות: בעולם של פרנהייט 451, אסור להחזיק ספרים, מכבי האש כבר לא מכבים שרפות (שכן כל הבתים כבר עמידים לאש), תפקידם לשרוף ספריות פרטיות ולא חוקיות שעדיין קיימות.
הרודנות שאנו פוגשים בספר הזה היא לא של ה"אח הגדול" של אורוול ב 1984, אלה של ה"אח הגדול" שאנו רואים בטלביזיה, הרדידות, השיטחיות, הרצון לאושר אינסטנט, מהר כאן ועכשיו, אל תבלבלו אותי עם מורכבות, תנו בידור קל לעיקול אנשים כמוני תנו לי נהג מונית שיזכה במליון, אל תבלבלו אותי אם פילוסופיות הגות או סתם שירים עצובים ומיוסרים.

חברה,
למה אני ממשיך, אתם קוראים את השורות האלה, משמע אתם נהנים מ"סימניה", משמע אם תרצו זאת או לא אתם אנשי ספר, תארו לכם שזה לא היה חוקי..., אני לא חושב שאתם יכולים להרשות לעצמכם לא לקרוא את הספר הזה....
לאוהבי ספר ואוהבי דיסטופיות (אוטופיות- כנראה שזה 2 צדדים של אותה מטבע)

שאלה לי אליכם : האם במוחכם יכולת הדימיון של עולם ללא ספרים כלל ? אני מאמינה שהתשובה היא לא . למעשה , אני בטוחה שהתשובה הינה חד וחלק : לא ! , הרי זה אתר של חובבי ספרים וחובבי ספרים אינם יכולים להתמודד עם עולם ללא ספרים, זו שאלה רטורית .
הספר הזה , עד כמה שאירוני שזה הוא ספר , הספר מתאר עולם ללא ספרים , למעשה , ספרים בעולם הזה הם אסורים בהחלט .
זה הוא עולם דיסטופי מנוכר שחיה בו הדמות הראשית - גאי , כבאי במקצועו אך המקצוע שלו שונה מהכבאי המסורתי של ימינו , במקום לכבות שרפות , הוא מצית אותן , שרפות שקשורות לשריפת ספרים .
הוא עובד בבסיס האמרה שהספרים למעשה מספקים ידע וידע יוצר יכולת התנגדות ומרד , דבר שהשולטים בעולם הזה נמנעים ממנו כמו מאש .
לכן יש צורך בשריפת ספרים , להעלימם מעל פני האדמה וכל אדם שמחזיק ספרים שורפים אותם .
גאי ממשיך בשיגרת יומו כמו רובוט צייתן ונחמד עד שיום אחד , בעקבות מקרה חריג עם אישה כלשהי השקפת עולמו המכנית משתנה , מתפתחות אצלו ספקות , קורים דברים שמערערים את שיגרת יומו ויגרמו לחייו לסטות ממסלולן ולא לחזור להיות כמו שהיו לעד-מכאן אין דרך חזרה .
עכשיו אחרי רקע קצר על אודות תקציר הספר , אגיד לכם את דעתי עליו .
ספר מדהים , מדהים , מדהים .
הקריאה בו בתחילה מצריכה קריאה שנייה ושלישית , כך שהמילים שבו יחלחלו במאה אחוזים , כל מילה ומילה.
זה ספר שיש בו כל כך הרבה שכבות ולאט לאט עם קריאת הספר כל שכבה מתקלפת .
ספר חשוב , עם מסר ולא סתם הוא נחשב קלאסיקת מדע בדיוני .
אם היה באפשרותי הייתי נותנת לו יותר מחמישה כוכבים .
ועכשיו שאלה לסוף , פתחתי את הביקורת בשאלה ואסגור אותה בכזאת .
מה אתם , בתור חובבי ספרים מושבעים , הייתם עושים בעולם כזה ?

מסופר על כבאי בשם גאי מונטאג והתפקיד שלו לשרוף ספרים במקום לכבות שריפות והבתים באזור חסינים בפני שריפות גם ככה, לקרוא ספרים אסור והם מאיימים על האוטופיה שגאי מונטאג ואישתו זכו לחיות בה והוא אוהב את העבודה שלו. באחת מהפשיטות הוא מחליט לשמור בחשאי איזה ספר שהוא מצא ואז עוד ספרים וזה די מחבל במקצוע והבעיות לא מאחרות לבוא, בתור חובב ספרי מדע בדיוני והז'אנר עצמו זה ספר שאהבתי וממליץ.

השנה היא 2004. אני מטייל עם חבר בסלובניה, שנינו צועדים עם התרמילים ברחובות ליובליאנה היפה, בדרך אל המצודה. על הגשר שחוצה את הנהר אנו חולפים על פני נגן רחוב. אני לא הייתי מבחין בו בכלל אילולא חבר שלי היה מסב את תשומת לבי. "עזוב", אני אומר, "שלא נפספס את הכניסה למצודה."
"לא נפספס," הוא עונה, ומתיישב מול הנגן. ככה הוא, החבר שלי, וככה הם למעשה רוב החברים שלי, יודעים ליהנות מהרגע.
ודווקא אני לא כזה.
אצלי הכול חייב להיות מתוכנן, מדויק, לפי לו"ז. החיים אצלי זה רצף של משימות, ואם אני לא עומד בהן אני מרגיש כעס וזעם ואכזבה מעצמי.
כל דבר הוא יעד שצריך לכבוש, או משימה שיש לעמוד בה.
להיות תמיד כבו נמלה עובדת, במקום לאפשר לעצמי להיות קצת כמו החגב העצלן.
לפעמים אני מרשה לעצמי להיות החגב. ואז, אני חש רוגע נורא גדול. אבל לא חולפות חמש שניות, והמחשבות הנוראות והחרדות והריק הקיומי נופלים עלי, כמו שק של לבנים. ואני ממהר לחזור אל רשימת המטלות, שאמנם משעבדת אותי, אבל גם מרגיעה ומסיטה את המחשבה ממשמעות החיים והריק ששולט בכול.
הספר "פרנהייט 451" מסווג כספר מדע בדיוני, אבל למעשה זו יצירה פילוסופית, אקזיסטנציאליסטית, שמתעסקת בעיקר בפחד שלנו, בני האדם, מהתייצבות אל מול התהום הגדולה. אל מול הריק.
ביצירה הזו האנושות מצאה פתרון לסבל האנושי. פשוט לא לחשוב. כמה קל וכמה פשוט. חיים בעיר גדולה, עמוסה ותוססת, נמנעים משיחות בטלות עם חברים, נמנעים מחיי קהילה, מסתגרים בבתים בהם כל קיר הוא מסך טלוויזיה ענק שמשדר ללא הפסקה תכניות ריאליטי ושעשועונים זולים, או שנהנים מהתענוגות שהעיר מספקת, או פשוט לוקחים את המכונית וטסים על הכביש ללא מטרה מיוחדת.
כולם נהנים.
כולם מאושרים.
לפעמים מישהו מתאבד אבל זה לא נורא.
וכל מחשבה עמוקה, שמטבעה היא גם מייסרת, פשוט לא מתקבלת על הדעת. אין מרפסות וכך נמנעות שיחות שכנים ונמנעת הקמת קהילה. אין טיולים בטבע, וכמובן – אין ספרים. אלו האחרונים הם האיסור החמור ביותר, איסור שבגינו בית שיתגלו בו ספרים יישרף עד היסוד. מי שאמון על שריפת הבתים הם לא אחרים מאשר... הכבאים. כן, בספר הזה לכבאים יש נפט בצינורות, וכשהם שומעים את האזעקה בתחנה הם יוצאים לשרוף בית ולא למגר את האש.
הם כלבי השמירה של ה"אוטופיה" הזו.
וכמובן, יש מי שמעז להטיל ספק במשטר הזה, ואבוי, הגיבור שמטיל ספק במשטר הוא דווקא כבאי, זה שאמור מתוקף תפקידו לשמור על המשטר.
הספר קצר, אך הסיפור עמוק מאוד, כבד, המלים נופלות עמוק אל תוך הנשמה ונשארות שם. במיוחד אצלי, שמרבית חיי אני מנסה לעטוף את עצמי במסכים שיסיטו את התודעה שלי מהדברים החשובים באמת, כי הדברים האלה גם כואבים נורא. אבל כנראה שאי אפשר באמת לחיות בלי לתת לכאב מקום של כבוד בתוך הנפש שלך.

במקום שבו שורפים ספרים...
פרנהייט 451/ ריי ברדבורי, תרגום: נועה מנהיים, הוצאת זמורה ביתן, 191 עמודים
אני קוראת הרבה, נהנית יותר או פחות, לפעמים ספר גורם לי להפסיק לקרוא, לחשוב, להרהר רגע ברעיון, להיזכר ברגע בחיים, את ההפסקות האלה בקריאה אני אוהבת מאוד. ספר כזה הוא "פרנהייט 451".
מדי פעם מגיע ספר שמנצנץ ככוכב או כמו במקרה של "פרנהייט 451" לוחש כגחל, אדום וצורב כאחד. למין הרגע הראשון השפה מכשפת, והדימויים והתיאורים כובשים. כבר מהמשפט הראשון "היה זה תענוג לשרוף. היה זה עונג מיוחד לראות דברים נאכלים, לראות דברים משחירים ומשתנים" ומשם לאורך כל הספר.
הכתיבה גאונית, מהפנטת, " בעת שכנפי היונה המפרפרות של הספרים גוועות על מרפסת הבית והמדשאה, וספרים מתכלים בסופת ניצוצות ונסחפים ברוח שהאפילה משריפה". הדימוי הזה של ספרים עולים באש ככנפי יונים מפרפרות, חוזר עוד מספר פעמים, כמו להמחיש את הספר כמשהו חי.
מונטאג גיבור הספר שנכתב בראשית שנות החמישים, חי בחברה עתידנית, שלמרבה הצער מזכירה מאוד את החברה שלנו. אשתו, מילדרד, שבויה בעולמה, גיבורי הסדרות המוקרנים על שלושת קירות ביתם, משמעותיים עבורה הרבה יותר מהאנשים בחייה, כולל בעלה. היא משתתפת פעילה בסדרה, ובאוזניה מעין שבלול צדף שמשדר לה כל הזמן פרסומות ודיבורים של אחרים.
אבל היא אינה מאושרת, היא בולעת כדורי שינה במינון גבוה ומונטאג נאלץ להזמין עבורה עזרה, אך אין זה רופא שמגיע אלא צמד מכונאים, שמפעילים מעין מכונה השואבת ממנה מצד אחד את העצב ומצד שני מחליפה את דמה בדם חדש. אך בעצם כלום לא משתנה, היא מתעוררת בדיוק כשהייתה.
תמונת המראה שלה היא קלאריס, השכנה החדשה, נערה בת שבע עשרה ומטורפת כהגדרתה, המשוחחת עם מונטאג, מתעניינת בו ובעצם היא הדמות החיה היחידה שהוא פוגש. כמו היפיפייה הנרדמת, נראה שהמפגש איתה מעורר אותו ומשנה אותו.
היא מעירה בו משהו רדום, והוא מתקשה יותר ויותר לתפקד, בבית, בעבודתו ככבאי, שבחברה הזו, הכבאים אינם מכבים שריפות אלא מציתים אותן. הכבאים מקבלים התרעה על בתים בהם מוחזקים ספרים ויוצאים לשרוף אותם, לעתים על יושביהם המסרבים להתפנות. מכאן גם נגזר שם הספר – זו הטמפרטורה בה ספרים נשרפים.
ריי ברדבורי, (1920-2012), הוא סופר מדע בדיוני ופנטזיה מפורסם, ומחבר אחד מספרי הפנטזייה היפים ביותר, והאהובים עלי במיוחד "רשימות מן המאדים" שיצא ב-1950. ב1953 הוא פרסם את "פרנהייט 451" , שהפך אותו לסופר נודע בכל העולם.
ברדבורי הושפע קשות משריפת הספרים בברלין ב-1933, אז היה בן 13. המתרגמת נועה מנהיים מציינת באחרית הדבר של "פרנהייט 451" כי בהקדמה למהדורת 1967 כתב: "כאשר היטלר שרף ספרים חשתי זאת בחדות כה רבה, אנא סלחו לי, כאילו הרג אדם. מאחר שבחשבון הארוך והסופי של ההיסטוריה, הם שניהם בשר אחד".
הספר שייך לז'אנר של ספרי הדיס אוטופיה, כמו ספרו של אורוול "1984", של הקסלי "עולם חדש מופלא", ולדעתי גם "משחקי הרעב" החדש יותר של קולינס.
כולם מתארים עולם עתידני, קודר, הנשלט ע"י רודנים ששולטים בהמון בכוח התקשורת והשעשועים. "האח הגדול" במקרה של אורוול, ו"לחם ושעשועים" במשחקי הרעב. לא סתם התפרסם ספרו של ברדבורי עם סיום מלחמת העולם השנייה. אז נראה היה שחזון של חברה טוטליטרית, רודנית, בה שורפים ספרים ואנשים, הפך למציאות קודרת.
בימינו עם ההצפה של תכניות המציאות שאחת מהן גם נקראת בקריצה לספרו של אורוול "האח הגדול", הטשטוש בין הבידור, לחדשות ולפרסום. השקיעה במסכי הטלוויזיה, האיי פון, האיי פד והמחשב. נראה שספר זה הופך לרלוונטי מתמיד.
עם זאת ברדבורי מציע סוג של תקווה בספר, ישנם אנשים שחומקים מן הערים, הם זוכרים את הספרים, כל אחד ספר אחר, ומקווים שכשהעולם ייהרס במלחמה המתקרבת, הם יוכלו מחדש להדפיס את הספרים.
אהבתי מאוד את הרעיון של אנשים כדפים חיים, ומיד חשבתי איזה ספר הייתי בוחרת לזכור, אולי היה זה ספרו הנפלא של ריי ברדבורי עצמו, פרנהייט 451.