• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

מאת ריי ברדבורי

הביקורת של סקאוט

תמונה של סקאוט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

מאת ריי ברדבורי

הביקורת של סקאוט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סקאוט
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
קורא כמעט הכול
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“לכאורה עוד ספר דיסטופיה, ואפילו כזה שהוא שיטחי משהו. לא מרובה גיבורים עלילה ורבדים, להגיד שאין בו הר”

7/15
ביקורות על פרנהייט 451 (2013)
הבאה
יוליוס שטרן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

שאלה לי אליכם : האם במוחכם יכולת הדימיון של עולם ללא ספרים כלל ? אני מאמינה שהתשובה היא לא . למעשה , אני בטוחה שהתשובה הינה חד וחלק : לא ! , הרי זה אתר של חובבי ספרים וחובבי ספרים אינם יכולים להתמודד עם עולם ללא ספרים, זו שאלה רטורית .
הספר הזה , עד כמה שאירוני שזה הוא ספר , הספר מתאר עולם ללא ספרים , למעשה , ספרים בעולם הזה הם אסורים בהחלט .
זה הוא עולם דיסטופי מנוכר שחיה בו הדמות הראשית - גאי , כבאי במקצועו אך המקצוע שלו שונה מהכבאי המסורתי של ימינו , במקום לכבות שרפות , הוא מצית אותן , שרפות שקשורות לשריפת ספרים .
הוא עובד בבסיס האמרה שהספרים למעשה מספקים ידע וידע יוצר יכולת התנגדות ומרד , דבר שהשולטים בעולם הזה נמנעים ממנו כמו מאש .
לכן יש צורך בשריפת ספרים , להעלימם מעל פני האדמה וכל אדם שמחזיק ספרים שורפים אותם .
גאי ממשיך בשיגרת יומו כמו רובוט צייתן ונחמד עד שיום אחד , בעקבות מקרה חריג עם אישה כלשהי השקפת עולמו המכנית משתנה , מתפתחות אצלו ספקות , קורים דברים שמערערים את שיגרת יומו ויגרמו לחייו לסטות ממסלולן ולא לחזור להיות כמו שהיו לעד-מכאן אין דרך חזרה .
עכשיו אחרי רקע קצר על אודות תקציר הספר , אגיד לכם את דעתי עליו .
ספר מדהים , מדהים , מדהים .
הקריאה בו בתחילה מצריכה קריאה שנייה ושלישית , כך שהמילים שבו יחלחלו במאה אחוזים , כל מילה ומילה.
זה ספר שיש בו כל כך הרבה שכבות ולאט לאט עם קריאת הספר כל שכבה מתקלפת .
ספר חשוב , עם מסר ולא סתם הוא נחשב קלאסיקת מדע בדיוני .
אם היה באפשרותי הייתי נותנת לו יותר מחמישה כוכבים .
ועכשיו שאלה לסוף , פתחתי את הביקורת בשאלה ואסגור אותה בכזאת .
מה אתם , בתור חובבי ספרים מושבעים , הייתם עושים בעולם כזה ?

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קוראת הספרים האחרונה מסוגה
קוראת הספרים האחרונה מסוגה
תמונה של מוישי
מוישי
תמונה של אליס
אליס
תמונה של רץ
רץ
תמונה של no fear
no fear
תמונה של צילה
צילה
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
12קוראים|גיל ממוצע48|67%נשים

על המבקרת

תמונה של סקאוט

סקאוט

ותיקה
חברה מזה 11 שנים
67 ביקורות•5 נבחרות•858 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•שירה - מקור•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של סקאוט
סקאוט
ותיקה
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות67
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה858
דירוג ממוצע4.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת30שירה - מקור3מדע בדיוני ופנטזיה3

דיון על הביקורת

9 תגובות
סקאוט
סקאוט•לפני 10 שנים

אני תהיתי מה אעשה כשכל הספרים הקלאסיים יסתיימו. טוב,כל אחד ודעתו (:

גלית
גלית•לפני 10 שנים

כמו כל חובב קריאה גם אני תהיתי כמה זמן

יקח לי לגמור את כל הספרים בעולם אם יפסיקו להוציא ספרים ברגע זה. אני מסכימה עם מחשבות ספר גרוע במיוחד. ואת הבמיוחד הוספתי כי הוא מייצר ציפיות גבוהות. יש לו רעיון מקורי ומעניין אבל הביצוע גרוע. מאד התאכזבתי ממנו.
סקאוט
סקאוט•לפני 10 שנים

תודה רבה ! גם אני מעדיפה לא לחשוב על כך כלל . ושכנעתי אותך לקרוא את הספר ?(:

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אני מעדיף שלא לחשוב על זה בכלל... ביקורת טובה על ספר מסקרן. מסכים עם שונרא, גם במוחי חלפה לא פעם המחשבה הזאת.
סקאוט
סקאוט•לפני 10 שנים

נכון , את צודקת . מסכימה חח

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אי אפשר להכליל ספרים. יש ספרים שהם ירודים ודרומה ויש ספרים שהם טובים וצפונה. כך היה תמיד.

סקאוט
סקאוט•לפני 10 שנים

שונרא החתול - את צודקת בהחלט . הבעיה שמרבית הספרים כיום ירודים , הכותבים מנסים להתאים

את הספר לתבנית הוליוודית זולה בשני שקל . חבל שאין הרבה ספרים איכותיים כיום . זה נראה כאילו הסופרים במקום לכתוב מהלב , כותבים מהכיס ועושים תחרות סמויה ביניהם מי יכתוב את הספר שהכי הרבה ימכור וישלשל לתוך כיסם מזומנים. ומחשבות - טוב , כל אחד ודעתו (:
מורי
מורי•לפני 10 שנים

אחד הספרים הירודים שקראתי בחיי וקראתי לא מעט, מד"ב ולא מד"ב. להתרחק.

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אני חושבת על שאלה דומה לזו בכל פעם שאני מבקרת בספריה.

אני לא יכולה לדמיין עולם ללא ספרים, אבל אני כן יכולה לדמיין - לפחות לפרק זמן מוגבל - עולם ללא ספרים חדשים. יש כל כך הרבה ספרים וממילא לעולם לא אצליח לקרוא את כולם. אז אם ספרים חדשים לא ייצאו לאור במשך פרק זמן מסוים, עדיין לא יהיה חסר מה לקרוא.
9 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סקאוט

סופי הגדולה

סופי הגדולה

ג'ורג'ט הייר

לאחרונה הייתה לי טלטלה משפחתית-בריאותית שניקזה ממני את כל האנרגיה לספר כבד או לקריאה בכלל. מצאתי את עצמי בוהה בדפים ללא תכלית, קוראת פעם אחר פעם את אותן השורות אך המחשבה נדדה הרחק.
השקט היה ממני והלאה. חרדה מאוד, מנסה ככל יכולתי לתפקד, אך רק הגוף תיפקד, אוטומטית, כאשר המוח היה במקום אחר לחלוטין, חוויה חוץ גופית שאיני ממליצה עליה כלל.

בשלב מסוים, העניינים מעט נרגעו ויכולתי לנשום לרווחה, סוג של, ועל כן, החלטתי לשוב לקרוא. הייתי חייבת לחלץ מעצמי את המחשבות הרעילות ולנסות לצלול לעולם ספרותי לא מוכר שירחיק אותי מהחששות שלי עצמי.
הבחירה בסופי הגדולה, ספר אשר קניתי לפני כשנה, היה הבחירה המושלמת. ספר קליל, קולח עם דמות גדולה מהחיים, תרתי משמע, גופנית ונפשית כאחד, שתעזור לי לצאת מן המרה השחורה בה אני נתונה.

המשימה לא הייתה קלה אך סופי צלחה אותה בחינניות כפי שעשתה בדיוק עם דודניה.היא הצליחה להשיב לי מעט מהחיות שחשתי שאיבדתי במשך שבועות ארוכים.
היא גרמה לי להכיר את עצמי שוב, וגרמה לחדוות החיים שגססה בי זמן רב לחזור.

סופי היא בתו של ג'נטלמן אנגלי חובב הרפתקאות ומסעות ועל כן הוא מתגורר בכל פרק זמן, לאור עסקיו, בארץ אחרת, ולוקח עמו את בתו. הפעם, במסעו לברזיל, מסיבה כלשהי, הוא מחליט לא לקחתה עמו ולכן מגייס את אחותו למשימה- לשמור על הבת היחידה, בבת עינו מאז שאישתו נעלמה מן העולם, ובה בעת הצורך בלמצוא לה חתן.
סופי, מצדה, במקום להתרכז בלעזור לעצמה, מחליטה לעזור לבני דודתה- סיסליה היפה שמאוהבת במשורר עני המרוכז בעצמו וביצירותיו הכושלות, אל מול המחזר הנלהב והמבטיח שלה שהיא כלל אינה רואה אותו בעין יפה כי הוא טרחן בעיניה וזקן ]למרות שהוא מבוגר ממנה רק ב-15 שנה] הוברט בן ה-20 שהוא מהמר כמו אביו וכתוצאה מכך נקלע לחובות, צ'ארלס המאורס לבחורה גאוותנית, קרירה ורכלנית, שהיא ההפך המור מסופי התוססת, הנוכחת והאדיבה.
ואפילו היא מצליחה לעזור לבת הקטנה ביותר בהמשך הסיפור כאשר זו חולה במחלה כמעט אנושה.

בתחילת הספר, לאחר הגעת האב אל בית אחותו ובקשת העזרה, האם ושאר בני משפחתה דנים בסופי, ימים ספורים לפני בואה, וזו מצטיירת בדמיונם כנערה דקה וקטנה, כיאה לכינוי שאביה מכנה אותה- סופי הקטנה. אך למעשה, סופי הקטנה, כך מתחוור להם כשהיא מגיעה, אינה קטנה, כנועה וכזאת שיש להוביל, אלא היא זו שמובילה אותם, בדרכים עקלקלות, באמצעות תחבולות, שבני המשפחה אינם יודעים להכיל. סופי היא בחורה אנרגטית, מלאה ושופעת לא רק בשר אלא גם מרץ, היא גבוהה ויודעת לנהוג על סוסים ולירות. דבר שהוא איננו נחלתן של הנשים בתחילת המאה התשע עשרה כלל וכלל.
בני המשפחה משתאים אל מולה ואינם יודעים כיצד לעכל את הבחורה הססגונית, כמעט מרי פופינסית שחדרה במפתיע אל חייהם כגשמי אביב רעננים.
אהבתי את האווירה. את העלילה, את הדמויות. הן לא היו דמויות עמוקות ,טרגיות והרות גורל כדמויותיו של צ'ארלס דיקנס אך במצב בו הייתי שרויה, זה היה הספר המושלם שהייתי זקוקה לו. הוא התאים לכף ידי ככפפה.

.אהבתי את הסרקיזם המובלט אך לא מובלט מדי מכיוון שההומור כאן הוא הומור חינני שמחלחל בין השורות. הומור אנגלי במיטבו שמלעיג דברים רבים במסורת האנגלית והספרותית בכלל. הדוגמא המובהקת ביותר היא דמותו של אוגוסטוס פינהופ, אהובה הראשון של סיסליה. ברור לכל שהוא פארודיה של המשורר הרומנטי נוסח גתה כמו למשל ורתר ואחרים, או פרודיה למשורר האנגלי מזרם הרומנטיקה הידוע לורד ביירון

בזכות הספר ביליתי כמה ימים נעימים עם סופי ומשפחתה, והגם שאולי הספר היה חסר דיוק פה ושם , מכיוון שדמות כדמותה של סופי אשר תתקיים בתקופה בה הספר מתרחש היא נדירה למדי, עדיין הוא הסב לי קורת רוח רבה כמים צוננים ביום קיץ שמשי ומהביל.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•סקאוט
חִבּוּק (חיבוק)

חִבּוּק (חיבוק)

דויד גרוסמן

אני חייבת לציין שאינני מרבה לכתוב על ספרי ילדים אבל משהו בספר הזה תפס חזק ולא הרפה.
הכול התחיל כאשר קראתי את הביקורת שכתב דני בר על הספר.
ספר ילדים שכתב גרוסמן? אותו סופר שכתב את מישהו לרוץ איתו המקסים? את הספר הזה אני חייבת לקרוא! כך נשבעתי ביני לבין עצמי.
קראתי את הספר פעמיים תוך 20 דקות ובכל פעם ההרגשה שלי כלפיו רק הלכה והתחזקה.
דבר מה בכתיבה, בהעברת המסר, אולי אפילו בציורים ובגופן הייחודי שנראה דומה מאוד לרישום בעיפרון, קירבו את הספר אל ליבי וכתוצאה מכך הקריאה בו הייתה מענגת במיוחד.

וכמובן בל נשכח את נושא הספר- היחיד, תחושת הלבד, מי לא חש בודד גם כשהיו סביבו אנשים רבים מספור?

ופתרון הקסם שהומצא במיוחד בשביל הפגת הבדידות- החיבוק.
איזה רעיון נפלא להפיג את תחושת הבדידות כהרף עין!

עוד דבר יפה בספר זה, שלמרות שהוא נשמע ״ ילדותי״ ובעל מסר נדוש, מתעוררות בך מחשבות פילוסופיות אודות האדם, החברה, העולם והחיים בכלליותם.

פשוט נהדר! ממתק שנראה כשיגרתי בתחילה אך מסתיר בתוכו עולם ומלואו.

אל תפספסו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סקאוט
תחת שמש

תחת שמש

לייב קוויטקו

לייב קוויטקו נולד בשנת 1890 באוקראינה , הוא חי חיים קשים ולא הוגנים מראשית ילדותו.
בגיל צעיר התייתם מהוריו וחמשת אחיו ממחלת השחפת, עבד עבודת כפיים קשה כל חייו ומעולם לא למד בבית הספר, עם זאת, קוויטקו היה למשורר ילדים אהוב ובשירתו לא ניכר הסבל הרב שעבר כל חייו, אדרבה, שיריו מכילים אהבת הארץ, אהבת האדם, היופי שבפשטות ובעבודה קשה.

כאשר אתה קורא את שיריו אתה נשאב לעולם אחר, עולם קסום שהמשורר מתארו בעינו החדה והמיומנת.
העולם אותו בורא המשורר בספר זה הוא עולם מגוון ושמח, כל שיר ושיר מלמד אותך על החיים, מלמד אותך שלא הכול אבוד, שיש גם יופי בחיים הללו.
השירים מתארים ילדות מאושרת, רגועה מצד אחד אבל אינטנסיבית ופורייה מצד שני, שונה בתכלית מהמציאות שהייתה מנת חלקו של המשורר.

וכך למעשה בכל שיריו, בין אם שירים לילדים או למבוגרים, המשורר בחר לכתוב על הדברים שעושים את החיים למשמעותיים וחיוביים.

לדוגמא, יש בספר זה שיר על נער שמגדל אבטיח ומתוארת החדווה שמרגיש הנער בזמן הטיפול בנבט ועד לצמיחתו לאבטיח שלם ואכילתו, שיר אחר מתאר את סבתו של נער שהיא בעיניו כל-יכולה וכל פעם מפליא אותו כיצד היא מצליחה לעשות כל כך הרבה דברים.

ואפילו שירים על נדנדות ועל שלוליות. לילדים בשירים של קוויטקו יש כל זמן שבעולם להיות ילדים ואולי בסתר ליבו של המשורר התיאורים הללו היו חוויה מתקנת של ילדותו הקשה.

״ נעל ופוזמק חלצו!
שלוליות פה אין- מספר.
קופסאות בהן השיטו,
קיסמים, סירות-נייר!

להפשיל המכנסיים
ולרוץ עם שלוליות!
מי נרתם כסוס בצמד?
מי יקדים בחוף להיות?

- לי מושכות יש וגם רסן!
- לי רגליים מהירות!
- הערכו- זוגות, לדרך,
שאי רגלים דוהרות!

- פרר...סוסים, אל תשכשכו,
לא לשכשך- לכם נאמר.
חוש, הצמד ונוע
ראשונים אל חוף נהר!״

״ נעמי נושאת מים
בדלי קטן
עשוי מפח.
- מה איפוא. נעמי, צומח, בגינה קטנה שלך?
- אפונה בשלל צבעיה,
שושנה פתחה גביעיה,
ציפורי- כנף עפות
מהנות ומצפצפות
נוצצים נטפי הטל.
ושורת בובות יפות
ערוכות על הספסל.״

לילדים ולאלה שילדים עמוק בליבם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סקאוט
המרידיאן של פולקובו

המרידיאן של פולקובו

ורה אינבר

הספר הוא פואמה מלחמתית, המתארת את חייהם של תושבי לנינגרד בזמן המצור על העיר.

אני למדתי בשנותיי בתיכון במסגרת שיעורי היסטוריה על המלחמה בין הרוסים לגרמנים אבל לא קראתי מסמך העוסק בתושבים עצמם- כיצד הם חוו את האירועים? את הרעב? מסמך ממקור ראשון.

נכון שהספר הוא ספר שכתוב בצורה שירית אבל אף על פי כן הוא מהווה מסמך היסטורי חשוב המתאר את נקודת מבטם של התושבים, במיוחד את נקודת מבטה של הכותבת- ורה אינבר.
יהודיה ילידת שנת 1890 שנולדה ברוסיה ותיארה בדיוק רב את הכאוס ששרר במדינה באותם הימים.


הפואמה מתחילה בתיאורו של בית חולים שנופלת בשטחו פצצה שלא התפוצצה, במקום שיפחדו מעצם נפילתה, החולים והשוהים שם רק חשים הקלה.

אינבר עוברת לתיאורם של יושבי בית החולים, חייל אמיץ שרק בקושי שרד את המלחמה ונתון ברגל פרוטזה, עיניו נתקלות בחייל גרמני, הוא נפגש בפעם השניה עם המוות שהצליח להתחמק ממלתעותיו.

תיאורה האחר הוא של נערה שכתוצאה מפגיעת רסיסים בעיניה, התעוורה ובוכה על גורלה המר- בשביל מה נשארה בחיים?

מלבד תיאור כללי של הקורה לתושבים, הכותבת אף מתארת את חוויותיה האישיות מהמצור, את הרעב, הרצון לפרוסת לחם, החולי, הקור והקורבנות שלא עוול בכפם כוחם כלה, למשל, נכדה של הדוברת עצמה שנספה.

היא גם מעבירה ביקורת על דברים רבים, לדוגמא, היא מציינת את המצאתם של האחים רייט, המטוס, האם המציאו אותו בכדי שאנשים אחרים, כעבור שנים רבות, יעשו בו שימוש לרעה? וכמובן שופטת את מעשיהם של הגרמנים.

למרות זאת, למרות כל הכאב, הקושי והעצב, לאורך הקריאה, במיוחד לקראת סופה של הפואמה, ניתן לחוש שהדוברת לא מאבדת את תקוותה ובאמת, היא מתארת את היום שהאויב נסוג מאזור לחימתו ומסיום המצור.

לסיום, אצטט לכם ציטוט שגרם לליבי להחסיר פעימה מהאכזריות הבלתי נתפסת:

״ איך גרמני, קלגס, רומס במגפיו אישה בראש חוצות עדי תומה לגווע:
ואיך תינוק בן ארבע נאחז לשווא באם שותת-דם באפס נה.
ואיך עולה הטנק, בזדון לבב וצחוק
ובכבד זחליו דורס התינוק.״

וציטוט הקשור לזעזוע שהיה מרגיש טולסטוי לו היה חוזה באירועים שתקפו את מדינתו:

״ גם לב טולסטוי לו מעיניו נגלה עפר לראות את יסניה פולניה המחוללת,
לבלי טמא בדם, ארור מכל דמי חלד,
את לובן כותנתו, בלובן שלג בר,
את הפשיסט, את המחלל קברים,
היה חונק בזרוע הזקונים״

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סקאוט
ביבר הדמיונות

ביבר הדמיונות

לימור שריר

שוטטתי באתר ספרים דיגיטליים על מנת לבחור את הספר שארכוש כשבראש מעיניי כלל חשוב: שיהיה זה ספר בלתי שגרתי.

לא עבר זמן רב ונתקלתי בספר הזה.
וידעתי.
הרגשתי שזה-זה, מה שנקרא, היה קליק.
וכמה שצדקתי, מעל ומעבר למצופה.

הכול התחיל כאשר לימור שריר הסופרת מצאה בעליית הגג ציורים שציירה בעת שירותה הצבאי, הזיכרון הימם אותה כל כך שהיא החליטה לכתוב ספר בהשראתם וכך נוצר הספר הזה שמתאר את הסיפור משני כיוונים: הסיפורי והציורי.

אף על פי שהספר מוגדר כפרוזה, יש בו משהו מן השירה, הוא כתוב בצורה פיוטית על החיים, והציורים המתארים דמויות מיסטיות תורמים לכך ואף מאפשרים לספר להדגיש את הנופך המסתורי בו הוא נוקב לא רק על ידי המילים אלא גם בצורה אומנותית.

הדמות הראשית למעשה מתארת את שעברה מילדות עד בגרות אך בצורה ייחודית ושונה, שמסקרנת את הקורא להמשיך בקריאה.
( גם שם הספר תורם להבנה כי הוא עוסק בדבר שהוא על גבול העל טבעי, ביבר זו מילה נרדפת לגן חיות, כלומר, גן חיות של הדמיונות)

למרות שהספר מתאר את חוויותיה של הדמות הראשית ומערב אווירה פנטסטית, אין הוא חורג מגבולות ההגיון, ההפך הוא הנכון, כל אחד ואחד מאיתנו יוכל למצוא בכתוב דברים שיגעו בליבו, הרי בסופו של דבר הנושאים שנוגעים בדמות נוגעים גם בנו. נושאים כדוגמת זיכרונות ילדות, התבגרות, אהבה ראשונה, התפכחות, אכזבה ואפילו מוות וכל זאת מלווה בציוריה של הסופרת לצד הטקסט המהווה עיטור בפני עצמו.
אומנם אנחנו מתבוננים מהצד במסע שהדמות הראשית עוברת אבל לאט לאט האסימון נופל ואנו מבינים שבמסע הזה אנחנו בעצם חלק מרכזי, אנחנו בעצמנו מתבוננים על תחנות חיינו ומרגישים כיצד חווינו אותן. אנו עוברים מסע משל עצמנו יחד עם הדמות הראשית וחושפים את מסקנותינו הסופיות.
זו בעצם נבירה במעמקי מוחנו דרך מסעו של מישהו אחר.

‎"אז היו חיי מאושרים ופשוטים, הימים סבבו זהים במחזורי העונות, והלילות – תמימים ונטולי חלומות. לעתים ניצחונות קטנים מילאו אותי סיפוק, אז פרחו במוחי חזיונות ותעתועים מפתים.״,

"מרחף לבדך בשדות לבנים אין סופיים".

‎לבך נפעם וכולך אפוף בריחם של פרחי האהבה, פראי ומלטף"״

‎"אפוני התום שפרחו בגינת ילדותך"

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סקאוט
טילים, חלליות ולוויינים

אייזיק (אייזק) אסימוב

טילים, חלליות ולוויינים

אייזיק (אייזק) אסימוב

מאז ומעולם התעניינתי ביקום, הפליאה אותי ההבנה כי כדור הארץ אינו הכוכב היחיד ושרחוק-רחוק אי-שם מחוץ לאטמוספירה ישנם עוד כוכבי לכת רבים.
הפליאה אותי ההבנה שאנחנו רק ברגים קטנים במכונה אדירה עוד יותר, מה זה האדם? כלום. עד כמה שלא ננסה לגרום לעצמנו להיראות כה חשובים אל מול היקום האדיר חשיבותינו כקליפת השום.
הפליאה אותי העובדה שלמרות התקדמותו חסרת התקדים של האדם, חלקים רבים ביקום נשארו בגדר תעלומה.

אף המושג הבא הפליא: מילארד שנות אור, מה זה מילארד שנות אור? כיצד עין או מוח אנושיים באפשרותם לאכלס מושג כה בלתי הגיוני? כיצד עינינו האנושית יכולה לתפוסו?

וזה יהא אך טבעי שארצה לקרוא את סדרת ספרים זו, שלא רק שעוסקת ביקום אלא נכתבה על ידי לא אחר מאשר אסימוב שאני כה מעריצה את כתביו.

אם כי אני חייבת להתוודות, בפעם הראשונה שנתקלתי בספר הזה, לא חשבתי שהוא יכול לעניין, מה כבר מעניין בלווינים? ובהחלט אני מורידה את הכובע בפני אסימוב, פעם נוספת בעזרת כתיבתו החדה, ההומוריסטית לפרקים ובעיקר המרתקת, הוא הופך את הנושאים לעוד יותר מסקרנים.

הספר למעשה מתחיל בדבר הבסיסי ביותר- מי המציא את הטילים? מסתבר שהסינים עשו זאת, הם המציאו אותו במאה ה-13 על ידי כך שדחסו לראשונה אבק שריפה לתוך גליל וכשהדליקו את אבק השריפה על ידי פתיל, נוצרו גזים שלמעשה נדחפו החוצה לאחור וגרמו לטיל לנוע קדימה.

מאוחר יותר, בשנת 1687, אייזק ניוטון הסביר באופן מדעי מדוע הטיל נע קדימה ואף ניתן להסברו שם: " חוק הפעולה והתגובה."

לצד הסברים אלה של אסימוב מלווים ציורים צבעוניים, מאירי-עיניים ובעיקר מתארים היטב את מה שרשם, צר לי כי אינני יכולה להראות לכם את הציורים, הם בהחלט נותנים נופח נוסף להסבריו ובעצם אחראים על הבנתנו במאה אחוזים.

הוא גם מתאר מה מכילים הטילים הללו, תערובת של מימן וחמצן שלבסוף מהווים גורם עזר ליצירת הגזים שמאפשרים לטיל לנוע.

לאחר מכן, הוא מתאר מעט את חלוצי הטילים הראשונים, את המדענים הראשונים שפיתחו את הטיל למימדים אחרים- טיל שינוע על ידי סילון או על ידי דלק נוזלי.

ובעמודים שלאחר מכן, אחרי סקירה קצרה, אנו מגיעים לעיקר- שזה עידן החלל. ונשאלת השאלה המתבקשת: כיצד עידן החלל נולד?

וכאן אסימוב מתאר את המפגש הראשון בין האדם לחלל האינסופי הנפרש בפניו על ידי מתווך שהוא למעשה הלווין, והוא כמובן שגם מוסיף את השנה המדויקת שבה הדבר קרה, ב-4 באוקטובר 1957, הרוסים היו אלה ששלחו לראשונה לווין לחלל הנקרא ספוטניק 1. ולאחר מספר חודשים, ארצות הברית שלחה את הלווין שלה שנקרא אקספלורר1.
ומעתה והלאה היה זה רק עניין של זמן עד שישלח האדם הראשון לחלל אך על כך אני ארחיב בהמשך.

אסימוב אינו עוצר כאן ומסביר מה הם לווינים, מדוע אנו צריכים אותם ומה למעשה תפקידם.
ישנם לווינים רבים אינספור ותפקידיהם שונים, חלק אחראים למזג האוויר, חלק לתקשורת [טלוזיה, טלפון ובימינו אף פאלפון] חלק אפילו לריגול וכמובן שחלק נוסף הוא לעבודות מחקר בחלל.

הכותב לא פוסח על העובדה כי למעשה הלווינים עזרו לנו, לבני האדם, להכיר את כדור הארץ טוב יותר. הינה מספר דוגמאות:

- בעזרת הלווינים הצלחנו לחזות את מזג האוויר טוב יותר, למעשה נשלחים גלי רדיו מהלווין הממוקם בחלל ואת גלים אלה אנו מתרגמים לתמונות ורואים מה מזג האוויר בזמן אמת בכל אזור בעולם, יותר מכך, בעזרת הלווינים ניתן למזער מקרי מוות מהוריקנים ותופעות טבע נוספות על ידי הכנתם של האנשים מוקדם ככל האפשר וכך להציל חיים.
- בעזרת הלווינים הצלחנו לתקשר זה עם זה גם במקומות המרוחקים ביותר אלה עם אלה.
- הצלחנו להכין מפות מדויקות ביותר של העולם בעזרת הצילומים שקיבלנו מהלווינים השונים.
- וכמובן שבעזרתו הצלחנו לחקור עולמות אחרים, כוכבי לכת שונים ומגוונים, שטרם רגלינו דרכה שם. מכנים לווינים אלה חלליות מחקר.

בעמוד 16 עובר הכותב מתיאורם של הלווינים לתיאור קצר של האדם הראשון שדרך על הירח, הלא הוא ניל ארמסטרונג, שהיה מפקד אפולו 11 [ לכל מי שמבולבל, ניל היה הראשון שרגלו יצאה אי פעם את החללית ודרכה על כוכב לכת אחר, אך הוא לא האדם הראשון שהגיע לחלל, היה אסטרונאוט אחר שעשה זאת- בשם יורי גגארין, הוא היה הראשון שיצא את כדור הארץ והקיף את כדור הארץ אך לא יצא מחלליתו.]

וכמובן שעם ראיית התאריך: 1969

עוד יותר מתחזקת התמיהה כיצד הצלחנו לעשות כל כך הרבה דברים במעט זמן, רק לפני 47 שנים נחת האדם הראשון על הירח וכיצד התקדם האדם התקדמות עצומה בתחומים רבים: טכנולוגיה, רפואה, מחקר, תרופות וחלל.

דבר זה בהחלט בלתי נתפס. איזו כברת דרך עשינו בזמן כה מועט.

בכל אופן, אסימוב ממשיך בתיאור הלווינים בהתמקדותו בלוויני המחקר, הוא מתאר את מעברו של הלווין ליד כוכב חמה ואף מביא צילומים אלה, של כוכב חמה, של הלווין.

ולצד התיאור המרכזי, הוא מוסיף תיאור משני שמספר מעט על הכוכב עצמו, למשל, כוכב חמה הוא הכוכב הקטן ביותר במערכת השמש [ הכוכבים סביב השמש] והוא הקרוב אליה ביותר אך אף על פי היותו הקרוב אליה ביותר, כוכב נוגה, הוא כוכב שלמרבה הפלא יותר חם מחמה ואסימוב אף מסביר מדוע- בשל העובדה כי האטמוספרה שלו היא עבה מאוד ומסוגלת לשמור על חומו של הכוכב.
והוא כמובן אינו שוכח לומר כי כוכב חמה מאוד דומה לירח שלנו, גם בו יש מכתשים רבים.

וכך אסימוב עובר בקצרה על כל כוכב שהלווינים עברו על ידו, בין אם חמה, נוגה, מאדים ושבתאי ומתאר בקצרה את הלווינים הטבעיים שלו ואת מרכיביהם [ לווינים טבעיים משמשים תפקיד לכוכב הלכת כפי שהירח משמש אותנו, חוץ מאסטוראידים שנתקעו בעל כורחם במסלולו של כוכב לכת מסויים בעקבות כוח הכבידה שלו ו"נאלצו" להיות לווינים של אותו כוכב, בספרו האחר של אסימוב אסטוראידים הוא מדבר על תופעה זו בהרחבה]

אסימוב אף בוחן את העתיד ונותן לנו הצצה קטנה לשם- לא ירחיק היום ואנשים יישבו את כוכבי הלכת הללו ולא רק יתבוננו בהם כפי שאנו עושים היום, זו שאפיתו של האדם על פי אסימוב.

בסוף הספר ישנו עמוד מונחים שמתאר מושגים שונים כגון קאוואזרים, אטמוספרה, נוגה, לווינים וכדומה, אישית אני מאוד ממליצה להסתכל בו מכיוון שהוא עוזר לתמצת את החומר וכך לקלוט אותו ביתר שאת.

ברצוני להוסיף כי כל הספרים נכתבן בשנת 88 כך שייתכן מאוד שלא מעט מהדברים כבר קרו ברבות השנים, למשל אסימוב מתאר את התכנון של נס"א לשלוח לווין אל פלוטו [כוכב לכת נוסף] ייתכן שהדבר אכן קרה.

עם זאת, הספר מדויק מאוד, כתוב היטב, ובעיקר מעורר סקרנות. ואני חייבת לומר שהאיורים והצילומים המלווים אותו פשוט מקסימים וגורמים לך רצון לחפש מידע נוסף אודות הדברים המתוארים בספר.

ובכלל, קראתי כבר את מרבית הספרים בסדרה והדבר תקף לכולם, הסדרה מאוד מכוונת ובכל פעם מתמקדת בנושא אסטרונומי אחר: מאדים, שבתאי, הירח, חורים שחורים, קוואזרים ואפילו גלקסיות אחרות.

וכמובן שהסדרה ידידותית לכולם: צעירים ומבוגרים כאחד. והיא גם אינה ארוכה- כל ספר מכיל 32 עמודים.

לפני 9 שנים•סקאוט
כביש הנלהבים; שירים

כביש הנלהבים; שירים

יבגני יבטושנקו

הספר הזה פשוט הימם אותי.
הכתיבה הכנה, הרגישה והאנושית של יבטושנקו אינה דבר שניתן לפסוח עליו.
יבטושנקו אוהב אדם וניתן לראות זאת בכל משפט ומילה שבכרך שירים זה, הוא אינו רק דוגל בהומניות אלא גם אומר שבכדי להיות רוסי ישנו צורך לאהוב את כל הבריות באופן שווה ללא הבדלי דת, מין וגזע זהו רוסי טוב. רוסי טוב איננו אדם אשר נולד להורים רוסים אלא מי שמאמץ לחיקו את תורת החמלה האנושית.

שיר אחד מיני רבים המנגיש לקורא את תורתו של יבטושנקו, הוא השיר באבי יאר, בשיר זה הדובר מנסה להכנס לנעליו של היהודי מימים עברו, היהודי שהנו עבד במצרים, ישו, ואפילו דרייפוס.
הוא אינו נח ואף מדמה את עצמו כאנה פרנק, את החיים במסתור קטן וגם את היהודים שנשרפו בשואה, בין אם זקנים או צעירים.

היופי בכתיבתו של יובטשנקו שהוא איננו מנסה לשפוט את האחר אלא ההפך, הוא מנסה להבינו, להכילו, הוא מנסה להזדהות עם כאבו.
לשפוט אדם בלי להכירו ולומר עליו דברי שקץ ותועבה הינם קלים אך יבטושנקו מנסה לעשות דבר אחר- להבין לליבו של היהודי ואף של אנשים שאינם יהודים, כפי שניתן לראות בשירו ״ בית העלמין האמריקאי בקובה״

בשיר זה המשורר מבכה את זניחת קבריהם של הקבורים האמריקאים על ידי הקובנים, הוא מביע את רגשותיו ומתרעם על הכינוי שהקובנים בחרו להצמיד לאישים אלה וכולו תקווה כי ימחק כינוי זה מעל הלקסיקונים ושהמתים האמריקאים יקבלו הכבוד המגיע להם.

מלבד זאת, המשורר ניחן בהערכתה של העבודה הקשה, הוא ראה בה ערך עליון והוא בשיריו אף מביא דוגמאות לכך: הסטודנט העני שרוצה לשמוע קונצרט טוב ועובד כמחלק אבטיחים, הנשים שעובדות בבית חרושת שבעברן לחמו במלחמה למען ארצן ואזרחיה.
ואף מקשר את אהבתו למולדתו רוסיה לעבודה זו, הוא מודה למולדת על כך שאיפשרה את העמל ועבודת הכפיים.

יבטושנקו הוא משורר בחסד.
לעניות דעתי ישנו הצורך שמרבית הבריות יקראו את כתביו, שיראו אנושיות מהי, נתינה ללא תמורה.
זה היה נהדר אילו יכולתי להיפגש עימו ולומר לו אישית את מחשבותיי אודות שיריו.






באבי יאר

מאת יבגני יבטושנקו. תרגום מרוסית: אריה אהרוני

בבאבי יאר לא נישאים כל גלעדים.
בכתב פ.נ. גלמי נבט מדרון תהומות.
היום אני ירא.
אני אחוז פחדים.
שנותי היום כשנות
עם ישראל עצמו.
דומה עלי –
אני הוא איש עברי.
הנה על פני מצרים אשוטט.
הנה אני מוקע על צלב, דמי שותת
ועד היום אשא עקבי המסמרים.
דומה עלי כי דריפוס-
הוא אני.
סחי קרתני הוא מלשיני ודיני
מבעד לסורג
דיני נרדף להיות
חשוף לבוז
לרוק ולשקרים
ומטרוניתות בשמלות תחרים,
צווחות ומצביעות עלי במטריות.
דומה עלי –
אני הוא נער קט
בביאליסטוק אשר בדם טובלה.
נגידי המסבאה שטופי חנגה.
צחנת בצל וי"ש מהם עולה
אני נבעט, כבדות מגף דורסת.
לשווא אפיל תחינה.
"הכה בז'יד, הצל את רוסיה!"
בהורתי פורע מתעלל.
הו, עם רוסי שלי!
אדע בכל מאוד –
אחות עמים אומרת מהותך,
אך אלה שידיהם מזוהמות,
הרבו במלא גרון לשאת לשוא שמך.
ארצי שלי, ידעתי כי טובה את.
הו, מה כלימה
כי בלי כל רעדה,
עדת האנטישמים המזועת
בשם "ברית עם רוסיה" נתקשטה.
דומה עלי –
כי אנה פראנק אני.
כבת זמורה
לעת אביב שקופה, חורת.
לבי אוהב.
אין צורך במלים.
אך זאת,
כי זה בזו נביטה חרש.
מה מעטה הזכות לחוש כאן ולראות!
ירקות עלים ותכול שמים –
אסורים.
אבל אפשר הרבה מאוד, במסתרים,
לחבוק איש את רעהו ענוגות.
באים לכאן?
אל פחד-
שעטה היא
של האביב –
זה הוא בא בחפזו.
קרב נא אלי,
תן חיש את השפתיים
שוברים הדלת?
לא הקרח זע.
בבאבי יאר עשבי הבר יהמו
עצים-
כדיינים קודרי מבט.
הכל זועק אלמות
אני מסיר הכובע
וחש כיצד שיבה זורקה בי אט.
ואנוכי עצמי-
אלמות המשוועת
על רבבות רבוא שנקברו
אני פה כל זקן אשר נורה למוות,
אני הוא פה כל ילד קט ירוי.
זאת לא אשכח
ולא אמחה מקרב!
ה"אינטרנציונל" לו באונו ירעם
בעת שיטמן לעדי עד בקבר
אחרון האנטישמים בעולם.
דמי שלי לא יהודי הנהו,
אולם כל אנטישמי בזממו
כשנוא את היהודים אותי אויב, שונא הוא
ומשום כך –
אני רוסי ראוי לשמו!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סקאוט
ברויגל: דייסת תירס

פרחיה גפן

ברויגל: דייסת תירס

פרחיה גפן

פיטר ברויגל היה צייר פלמי ידוע, הוא נולד בשנת 1525
ציוריו התמקדו בהווי הכפרי ולא בחיי האצולה והפאר כפי שנהגו הציירים בימיו.
הציורים הללו היו מגוונים, הם הציגו את הצד העליז של חיי האיכרים אך מנגד, את החיים היומיומיים והפחות טובים.
בציורים רבים שלו ניכרת חשיפתה של הכסילות האנושית.
לדוגמא אחד מציוריו הידוע ״ משחקי ילדות״ שמתאר את ילדי הכפרים משחקים אלה עם אלה ואם מתבוננים לעומק ניתן להבחין במגוון משחקים ואפילו מוכרים לנו, כגון: תופסת, פרה עיוורת, קביים ואפילו רובה מים.
ציור אחר שלו, שחלקו מעטר את כריכת הספר ״על העיוורון״ מתאר אנשים עיוורים התופסים זה את זה וסופם ידוע- נפילה גרוטסקית למים.
מלבד הציור המקיף של חיי האיכרים, במרבית ציוריו ישנה אמירה ביקורתית כלפי הטבע האנושי.

הספר הזה מתאר בתחילה את קורות חייו של הצייר בקצרה ולאחר מכן מביא סיפור קצר המשלב את ציוריו השונים של ברויגל. כך שאנחנו תופסים שתי ציפורים במכה אחת- גם נחשפים בצורה חיננית לציוריו וגם מפיעלים את הדמיון.
סדרת הספרים מאוד נגישה לילדים והיא מצוינת עבורם!

וגם למי שרוצה להיחשף אל ציירים שונים בצורה אחרת וייחודית.
כך שהיא מיועדת לכולם, נשים, גברים, זקנים וטף.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סקאוט
גם השמחה שלי רוקדת בעדינות

גם השמחה שלי רוקדת בעדינות

חוה ניסימוב

הספר הזה פרט על מיתרי ליבי כבר מהמילה הראשונה.
הוא כואב
חותך בבשר
מפעים
מצמרר
מרטיט
נותן פרספקטיבה אחרת על החיים
ובעיקר מיוחד, שונה.
ניכר כי המילים היו טמונות בליבה של ניסימוב כבר זמן רב ורק חיכו להשתחרר, לגאולתן, כציפור המשתחררת מכלאה אל הדרור.

בספר הזה מרגיש שהמשוררת, לאחר עבודה רבה, מצליחה ליישר מבטה אל העבר, מביטה בו עמוק-עמוק בעיניים באומרה: אינני מפחדת יותר. הגיע הזמן להוציא הכול.

וכמה שהיא מצליחה בשורות מעטות לומר כל כך הרבה דברים שלא היו נאמרים בספר שלם, כמה שהיא מצליחה לבטא רגשות ששנים רבות היה לוקח להבין.

והיא אינה מדלגת על דבר, לא על מותם של אביה, סביה, דודיה ובני דודיה בשואה, לא על מסירתה שלה עצמה בידי אמה למשפחה נוצרית על מנת להציל את חייה של הבת הפעוטה, ואף לא את החשבון הפתוח שנשאר בינה לבין אימה ונפתר רק שלוש שנים לאחר מות האם.

הזיכרונות הם העיקר כאן, הם נמצאים בכל פינה, בין אם אלה זיכרונות אישיים של בני משפחתה או של האנשים שמצאו את מותם בגטו.

ויחד עם הזיכרונות גם מצויות הציפורים המלוות את המשוררת לכל מקום, ישנן הציפורים שמצויות בליבה ובחלומותיה שברצונה לעוף כמותן ואף הייתי מעזה לומר- להיות הן, ויש את הציפורים השחורות שמסמלות את האופל, הכאב, ואף השיגעון ואלה עורבות לה בכל פינה.


" העוד אוכל לאמץ אל ליבי את היופי המתחנן, לשחרר מלובן המדפים להקות ציפורים, לעוף איתן?"

אם הייתי צריכה לתאר את כתיבתה של חוה ולמשול אותה לדבר מה- הדבר הראשון שהיה עולה במוחי הוא בד, בד קנבס חלק ואת חוה, מציירת בעזרת מכחולים וצבעים, בתחילה תנועות ידיה מתונות אך לאחר שהיא שקועה כל-כולה בעבודתה, מתמכרת אט אט, הן נעשות קצובות יותר ויותר עד שהיא משלימה את הציור שמסמל את חייה.
ואם הייתי צריכה לתאר אילו צבעים יעטרו את הציור, ללא ספק היו שם שלל צבעים, משחור ואפור ועד אדום עז המסמל את סבלה הרב ואפילו כחול מרגיע, כצבעו של הים המסמל את הרגעים הקטנים, המאושרים, גם אם הם מעטים.

כי זה מה שהרגשתי בעת הקריאה, כאילו חייה של חווה מצויירים לנגד עיני ואני רואה את כל שראתה דרך עיניה שלה, מתבגרת יחד איתה, הרגשתי שאני היא והיא אני, שאנחנו ישות אחת.

"ברכבת הרים, מילדות לזקנה.
ללא תחנות ביניים."

"אין לי תעודת לידה. העולם הישן נשרף.
לאן אברח, ואיך אשריש כאן. אני לא גמורה. תלדי אותי מחדש אמא."

"השמחה חרישית, מסתתרת, טופפת על קצות האצבעות שלא להעיר את המתים,
לא לעורר את קנאת החיים.
אם אלוהים קיים, שלא יבחין שטוב לי. הוא לא אוהב יהודים מאושרים."

"אמי אהבה שיאמרו לה שהיא יפה וכולם אמרו לה כמה את יפה, יפיפייה. הכי אהבה שיקראו לה אמא ואף אחד לא קרא לה אמא. משהו התקלקל שם בזמן ההוא.
כשמתה, נשקתי למצחה הקר וקראתי לה
לראשונה."

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סקאוט

ביקורות נוספות על "פרנהייט 451 (2013)"

פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

​את חלקו האחרון של הספר קראתי תוך כדי נסיעה באוטובוס. שתי שורות לפניי ישבה בחורה וקראה ספר אחר, ומצאתי את עצמי הולך ומשתאה על שנינו, על שני הפריקים האלה שיושבים בתוך אוטובוס של גוללי טיקטוק וזוללי רילים, ובמקום לנעוץ את עיניהם במסך, יושבים וקוראים ספר מודפס. הספר עורר בי לראשונה את המודעות לשאלה האם אנו, קוראי הספרים, הננו זן שהולך ונכחד.
ובמילים אחרות, האם פרנהייט 451, הוא אחד מאותם ספרים שחדלו להיות דיסוטופיות, והתלכדו עם ההווה? אולי זו הסיבה שהוא השרה עליי תחושת מחנק דיכאונית, במקום תחושת חרדה מפני עתיד רחוק ונוראי (כמו ש-1984 ועולם חדש מופלא מעוררים)? אמנם עוד בטרם כתב ריי ברודברי את הקלאסיקה שלו הועלו באש ספרים בכיכרות האינקוויזיציה ובגרמניה הנאצית, אבל נדמה שרק בתקופתנו שלנו הפכו קוראי הספרים ברחוב למחזה נדיר. מה מתעורר בליבכם כשאתם רואים אדם שקורא ספר מתחת לעץ בפארק העירוני? הערצה, הערכה, סקרנות באשר לאופיו של האדם? ומה חושבים עלינו אותם שלא מסירים מהאייפון את עיניהם? האם הם חשים את תחילתו של הפחד והתיעוב מפני האדם המשכיל, רגשות שכבר פשטו כרעה חולה ועיצבו את החברה שבה חי גאי מונטאג, גיבור הספר?
והאימה גוברת, כשאני מבין שאנחנו כבר חיים בחברה ששורפת ספרים. אקטיביסטים להט"בים תיעדו את עצמם שורפים את ספריה של ג'יי.קיי רולינג על שהעזה להתבטא באופן שאינו פוליטיקלי קורקט, ובקצה השני של הסקאלה - כמרים בפולין ארגנו לספריה גורל דומה. ממש כפי שביטי, המפקד המרושע המתוחכם של מונטאג, מרצה לפניו על כך שיש לשרוף ספרים כדי שמיעוטים בחברה לא ייפגעו מהמסרים שבהם.
וזה כמובן לא קו הדמיון היחיד בין פרנהייט 451 לבין החברה החולה שלנו. בייחוד דיכאה אותי התקיימות הנבואה אודות הכלא הוירטואלי של התרבות המודרנית. אשתו של מונטאג כלואה בין ארבע קירות, במעין מציאות וירטואלית שדואגת עבורה לבידור מתמיד, ומביאה עליה חיוורון פנים ומרוקנת אותה מכל רגש ונשמה. ברדבורי כנראה נחרד מהטלוויזיה שהחלה להתפשט לכל משק בית אמריקאי בזמנו, אבל מה נאמר אנחנו, שהטלוויזיה הולכת איתנו בכיס, לכל מקום?
ולבסוף, התקווה. כדי לא להרוס את חווית הקריאה, רק אומר, שבזכות ספרו של ברדבורי הבנתי עמוק יותר את כוונתו של רבי יוחנן בן זכאי כשביקש מאספיינוס: "תן לי יבנה וחכמיה." ובתורה שבעל פה (כל אחד יבין את המושג כאמונתו), שאינה ניתנת לשריפה, ננוחם.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אבק ספרים
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

הייתי ילדה כשראיתי איך שורפים בית בכוונה. כן, מכבי האש הציתו את הבית ושמרו שהלהבות לא יתפשטו לשכנים. השמועות התחילו יום קודם בלחש וסיפרו על הצורך לשרוף את הבית של משפחת ו. 'למה?' שאלתי את אמי. 'כי הם חולים' היא ענתה לי. 'ואין תרופה?' 'לא. למחלה הזאת אין תרופה'. נדהמתי, כי עד לאותו רגע הייתי בטוחה שהרופאים הם כמו אלוהים. התברר שיום קודם לכן הועלתה המשפחה על טנדר שהוביל אותם לבית מרפא לא ידוע, ועכשיו הגיעה ההוראה שצריך לשרוף את כל הבית שלהם על תכולתו. אני גם זוכרת שכנה שנכנסה לחצר שלנו בסערה ובכתה וצעקה ביחד ש'לא מספיק מה שהנאצים עשו להם עכשיו גם היהודים עושים את זה'. אמא שלי הזמינה אותה לשבת והגישה לה מיץ ועוגיות. השכנה המשיכה לדבר ולבכות אבל אני כבר לא זוכרת מה היא עוד אמרה. בצהריים עלו הלהבות, והאש המשיכה לבעור עוד כשעה. למחרת התקרבתי למקום, כמו כולם, וראיתי קירות שרופים ומפוחיים ואבנים אפורות פזורות על דשא שחור. זהו. חוץ מזה כלום. (אחרי כמה חודשים חזרו בני המשפחה ושוכנו בבית קטן שהיה מיועד לעובדי ציבור. אחרי שנה נבנה הבית שלהם מחדש גדול יותר ויפה יותר. אחרי 6 שנים הם היגרו לקנדה).
אלא שבניגוד לשריפה הזאת הכבאים בעירו של מונטאג שורפים כל בית שיש בו ספרים. ולמה? לא ברור אם זה בגלל שהשלטון מפחד מהשכלה או שצריך לשמור על מקום עבודם של הכבאים? גם המלחמה שמתרחשת ברקע לא ברורה. האם האוייב הוא הצדיק בסיפור? מי הוא בכלל?
ריי ברדבורי כותב ספר על פחד מאובדן ההשכלה. כשהטלוויזיה החלה לשדר לא חסרו טענות שעכשיו אנשים כבר לא יקראו וכיוצא בזה. את הפחד הזה שיקף גם דוד בן גוריון, אז ראש הממשלה, שאסר על כניסת הטלוויזיה בצבע. היום כבר אפשר לצחוק על כל הנושא. השאלה היא רק אם השלטון הדמוקרטי באמת נותן חופש לאנשים? האם השכלה באמת נותנת חופש לאנשים? כבר שמעתי אנשים אומרים שנותנים לעבריינים עונשים קלים מדי וככה יוצא שאזרחים תמימים מפחדים לצאת לרחוב. אז היכן באמת צריך לשים את הגבול בין החופש לעונש?
אני מקווה שברור לכולם שאני בעד ספרים, מאוד בעד, מכל הסוגים. אלא שלמרות הכל אני חושבת שבסופו של דבר קהלת צדק "הבל הבלים הכל הבל". ו"אין חדש תחת השמש".

לפני 10 שנים•
★★★★★
•בת-יה
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

יש כמה ספרים בעולם שחייבים להיות בכל ספרייה שמכבדת את עצמה, אחד מהם הוא היצירה המטלטלת הזו של ברדבורי. הספר הזה מחזיק את הקורא לאורך העלילה במתח לראות מה קורה בעולם פוסט מודרני, דיסוטופי, שבו אסור לאנשים להחזיק ספרים בבית כי זה הופך אותם לאנשים שאינם מאושרים. הספרים מביאים את האדם למקומות רגשיים שפוגעים בו, שמכעיסים אותו, שמוציאים אותו ממקום הנוחות שלו ואת זה הממשלה לא רוצה, כי אז אנשים לא יהיו שמחים ואז לא יוכלו לשלוט בהם בצורה טובה.
התוכן של הספר הזה מוכר היום מספרים ומסרטים אבל לחשוב שהספר האדיר הזה נכתב בשנת 1953 וכל כך נכון גם לימינו, זה מטורף. הספר מתמקד בדמות של כבאי - שבעתיד הדיסוטופי של ברדבורי התפקיד של הכבאים הוא להבעיר שרפות ולא לכבות אותן, הם אחראים לשרוף את העדויות הכתובות של ההיסטוריה האנושית לדורותיה כדי שהאדם הפשוט לא יצטרך לקרוא אותן וישאר מאושר. (למי שרוצה המלצה על סרט מתאים - אני ממליץ בחום על הסרט "שיווי משקל" שמספר על עולם שבו אין מקום לאומנות על כל סוגיה כי היא מעלה רגשות ודעות שקשה לממשלה להתמודד איתן)
ברדבורי כותב בצורה מסחררת, העלילה כמו רצה בין הידיים של הקורא ולא נותנת מנוח למחשבות על מה יכול לקרות בעולם העתידי שלנו. הסיפור מורכב משלושה חלקים של העלילה וכל אחד מהם הוא כמו פרק במיני סדרה מותחת עצבים, מלחיצה ומלאה ברגעים מעוררי מחשבה. פשוט אי אפשר להניח את הספר מהידיים, הוא נקרא בנשימה עצורה ובמחשבה מחודדת והוא מעניק לקורא דברים שלא תמיד מוצאים בספרים אחרים.
אני אישית לא חושב שהספר הזה מתאים לכל אחד, אבל אני לא יודע לשים את הנקודה על מה בדיוק אני מבסס את המחשבה הזו, מה גם שאני יודע שהיו שנים שזה היה חלק מחובת הקריאה לנוער בארה"ב ככה שאם הממשלה אומרת משהו על הספר הזה, אני לא בטוח שכדאי לי להגיד אחרת (קריצה).
תהנו...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Braveheart
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

כשסיימתי לקרוא את הספר לא כל כך הבנתי את כל התשבוחות שהוא קיבל. לאו דווקא באתר הזה, בכלל. לקח לי זמן.

זה ספר עתידני שנכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת ומתאר חברה מנוכרת, תרבות אינסטנט, מסרים מיידיים, המונים שנשלטים באמצעות תקשורת אלקטרונית אינטראקטיבית, שלטון שמכתיב מה לחשוב ואיך לחשוב, תוך שמירה על רמת שביעות רצון גבוהה של נתיניו. זה ספר רזה, מין משל, שהדמויות בו רזות ועיקרו הרעיונות שהוא מביא. והכל בו נכון, כלומר, עם רבים מהמסרים שיש בו אני מסכימה, רק מה, זה נעשה קצת בהפוך על הפוך, כיוון שדווקא כשאתה מבקר שלטון שלא מאפשר חופש מחשבה וחברה שחיה עם זה בשלום כל עוד מספקים לה לחם ושעשועים, דווקא אז אתה לא יכול להיות כל כך נחרץ וחד מימדי. זה פשטני מידי.

החלק הזה בספר, היה בו חידוש כשהוא נכתב, על רקע המשטרים הטוטליטריים של מחצית המאה העשרים, על ידי מי שהושפע משריפת הספרים ב 1933, כי זה עוד היה הרבה לפני שקורט קוביין שר על ניכור ורדידות, בימים שפוסטר וואלאס עדיין לא נולד. היום, פרט לזה שהמסר קצת שחוק, נדרש דיון מעמיק יותר. להגיד שהיה פה שמח לפני היות התקשורת האלקטרונית זה גם לשכוח כל מיני דברים, כמו זה שאנשים עבדו הרבה יותר קשה, שהמידע היה הרבה פחות זמין, שהשכלה רחבה היתה נחלתם של מעטים ושדיאלוג עם אנשים שלא נמצאו בטווח ראייתך היה הרבה פחות טריוויאלי. זה שאת האופיום החליפו תרכובות סינטטיות לא הופך את החלוקה שלהן להמונים לא לטובה יותר ולא לרעה יותר, זה סתם אחרת. תמיד אפשר היה להסיח את הדעת ממה שחשוב באמת.

אבל יש בו עוד משהו ואולי שם נמצא עיקר הכוח שלו. הוא מדגים באופן מאד יפה את ההתפכחות של היחיד. אחד הדברים היותר מפחידים, לפחות אותי, זה העיוורון שבשגרה. כשאתה נמצא מספיק זמן בחברה מסויימת אתה בדרך כלל מתחיל לקבל את חוקיה ואת הנורמות הנהוגות בה בלי לשאול יותר מידי שאלות ורוב האנשים, אני חושבת, מאבדים את היכולת לקחת צעד אחורה ולהסתכל על עצמם ועל הסביבה שלהם במבט אובייקטיבי. זה קורה בכל מקום. אפילו כאן, באתר הזה. וזה שאתה יודע שזה קורה, לא תמיד מספיק. הצורך למצוא חן ולזכות בהכרה הוא כל כך בסיסי, ההשתקה של מי שלא מיישר קו, בידי הרוב, כאשר זה שבע רצון, היא בדרך כלל כל כך יעילה, כך שמה שנראה מופרך הוא לא הצעקה "המלך עירום" אלא דווקא העובדה שהיא גרמה לאנשים להבין שזו אכן המציאות. בעולם "האמיתי" לא כולם מתפכחים ככה בבת אחת, והיכולת של היחיד, בפרט אם מדובר בקונפורמיסט, לצאת מהשורה, היכולת הזאת נבחנת כאן ואני לא חושבת שהוא מציע פה תשובה חד משמעית. כנראה שאין כזאת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

ספרים טובים הם כמו דינמיט, אלא שדינמיט מתפוצץ פעם אחת בעוד שספר מתפוצץ אלפי פעמים (י. זמיאטין 1927).
הדי זוועות מלחה"ע השנייה, תחילת המלחמה הקרה ומרוץ החימוש הגרעיני היו קרקע פורייה לכמה מהרומנים הדיסטופיים והאפוקליפטיים החשובים והמעניינים ביותר: "1984" של אורוול (1948), "על החוף" של נוויל שוט (1957) וכמובן "פרנהייט 451" (1953).
חשיבותו של הספר הקצר הזה הוא ברעיונות שהוא מעלה ובתיאור הדיסטופי של המדינה המעניקה לחם ושעשועים להמונים הנבערים כדי שיאפשרו לקומץ אנשים לשלוט ולהרוויח, שהרי "בערות היא כוח" ("1984"). גם כיום, 60 שנה אחרי שהספר יצא, מונעים ספרים ומידע מההמונים כדי להשאיר אותם בבערותם ולאפשר למנהיגים תאבי-כוח לשלוט. זה קורה בצפון-קוריאה, איראן, סין, טאליבניסטן, ברשות הפלסטינית וגם במאה-שערים ובני-ברק.
הדגשתי שהספר חשוב ולאו דווקא מעולה משום שהספר אינו חף מפגמים. העלילה בו אינה שוטפת תמיד, עיצוב הדמויות הוא די שטחי והתיאורים חסכניים למדי, אבל כל זה כסף קטן ביחס לעוצמה הרעיונית של הספר.

הערך המוסף של ההוצאה החדשה (2013) הוא אחרית הדבר המעולה של המתרגמת נועה מנהיים: 14 עמודים הכוללים סקירה היסטורית אודות שריפת ספרים (החל מיהויקים מלך יהודה וכלה באמזון שמעלימה ספרים מחשבון הקינדל) ואת המאמר "אוטופיה, דיסטופיה ואפוקליפסה" הכולל השוואה מעניינת בין "עולם חדש מופלא" של אלדוס הקסלי, "1984" ו"פרנהייט 451".
באופן אישי ה"אחרית דבר" הייתה הסיבה שקניתי את הספר. יש לי עותק בשפת המקור עם תוספת מאמרים של כל מיני "חשובים" שבעיקר שופכים סופרלטיבים על הספר, אבל אף אחד מהם אינו מעמיק ומעניין כמו הניתוח של נועה מנהיים.

פרנהייט 451 באמת שאינו זקוק להמלצה שלי... אבל אם בכל זאת יש מישהו/מישהי שלא קרא את הספר הקצר הזה (170 עמודים בדפוס מרווח), זהו עניין של כמה שעות לקריאה והרבה מאד שעות למחשבה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רונדו
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

לכאורה עוד ספר דיסטופיה, ואפילו כזה שהוא שיטחי משהו. לא מרובה גיבורים עלילה ורבדים, להגיד שאין בו הרבה פרוטכניקה יחטא לעניין שכן פירוטכניקה פראקסלנס היא מוטיב סביבו סבה העלילה, אבל בכל זאת אפשר להתבלבל ולסווג ספר זה כספר מתבגרים שאומר אמיתות שחוקות שנאמרו מליון פעמים קודם דוגמאת "במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם" (למדתי שבמקור משפט זה הוא של הינריך היינה (פלוסוף יהודי שספריו גם נשרפו על ידי הנאצים בדיוק לפני שהתחילו לשרוף יהודים).
הספר הזה יכול בטעות להתפס כאח בוסרי לעולם נפלא נורא, 1984 ודומים... אבל הוא לא.
ועכשיו אני צריך להסביר: Bare with me, הספר נכתב בשנת 1953, הרבה לפני העידן בו אנו חיים היום, ובכל זאת הוא חוזה בצורה מחרידה את תרבות ה"בהיה במסכים" לה אנו עדים סבבינו, אני מפציר בכם להרים את הראש מהספר בפעם הבא שאתם בתחבורה ציבורית, ולספור את מספר האנשים שלא בוהים במסך כלשהו. עוד הוא חוזה את התקצרות המסרים, התימצות, הקיצור, שורה תחתונה, סטטוס, טוויט, קצרמסרים, בעצם למה לכתוב מספיק אימוג'י שמקפל בתוכו את כל רגשותי. עוד דבר שריי ברדבורי מניח לפננו במלוא תפלצותו: ראליטי על מסכי ענק.
דיסטופיה טובה, היא כזו שמצליחה להפחיד אותך באמת, כמו שכתבה יעל על ספרה של אטווד "סיפורה של שפחה" "האותי הספר הזה הפחיד ממש". אם דסטופיה מצליחה להפחיד אותה משמע יש בה משהו, קודם זה מעיד עליה שהיא עשויה טוב, ונקודה נוספת, אנחנו מאמינים לכותב שכן נראה שהוא לוקח מגמות שכבר נמצאות סבבנו וממשיך איתן לסוף הבלתי נמנע לכוארה, וזה מה שבאמת מפחיד.
ועכשיו לגאונותו של ספר זה, תודה על הסבלנות: בעולם של פרנהייט 451, אסור להחזיק ספרים, מכבי האש כבר לא מכבים שרפות (שכן כל הבתים כבר עמידים לאש), תפקידם לשרוף ספריות פרטיות ולא חוקיות שעדיין קיימות.
הרודנות שאנו פוגשים בספר הזה היא לא של ה"אח הגדול" של אורוול ב 1984, אלה של ה"אח הגדול" שאנו רואים בטלביזיה, הרדידות, השיטחיות, הרצון לאושר אינסטנט, מהר כאן ועכשיו, אל תבלבלו אותי עם מורכבות, תנו בידור קל לעיקול אנשים כמוני תנו לי נהג מונית שיזכה במליון, אל תבלבלו אותי אם פילוסופיות הגות או סתם שירים עצובים ומיוסרים.

חברה,
למה אני ממשיך, אתם קוראים את השורות האלה, משמע אתם נהנים מ"סימניה", משמע אם תרצו זאת או לא אתם אנשי ספר, תארו לכם שזה לא היה חוקי..., אני לא חושב שאתם יכולים להרשות לעצמכם לא לקרוא את הספר הזה....
לאוהבי ספר ואוהבי דיסטופיות (אוטופיות- כנראה שזה 2 צדדים של אותה מטבע)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

מסופר על כבאי בשם גאי מונטאג והתפקיד שלו לשרוף ספרים במקום לכבות שריפות והבתים באזור חסינים בפני שריפות גם ככה, לקרוא ספרים אסור והם מאיימים על האוטופיה שגאי מונטאג ואישתו זכו לחיות בה והוא אוהב את העבודה שלו. באחת מהפשיטות הוא מחליט לשמור בחשאי איזה ספר שהוא מצא ואז עוד ספרים וזה די מחבל במקצוע והבעיות לא מאחרות לבוא, בתור חובב ספרי מדע בדיוני והז'אנר עצמו זה ספר שאהבתי וממליץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•יוליוס שטרן
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

השנה היא 2004. אני מטייל עם חבר בסלובניה, שנינו צועדים עם התרמילים ברחובות ליובליאנה היפה, בדרך אל המצודה. על הגשר שחוצה את הנהר אנו חולפים על פני נגן רחוב. אני לא הייתי מבחין בו בכלל אילולא חבר שלי היה מסב את תשומת לבי. "עזוב", אני אומר, "שלא נפספס את הכניסה למצודה."
"לא נפספס," הוא עונה, ומתיישב מול הנגן. ככה הוא, החבר שלי, וככה הם למעשה רוב החברים שלי, יודעים ליהנות מהרגע.
ודווקא אני לא כזה.
אצלי הכול חייב להיות מתוכנן, מדויק, לפי לו"ז. החיים אצלי זה רצף של משימות, ואם אני לא עומד בהן אני מרגיש כעס וזעם ואכזבה מעצמי.
כל דבר הוא יעד שצריך לכבוש, או משימה שיש לעמוד בה.
להיות תמיד כבו נמלה עובדת, במקום לאפשר לעצמי להיות קצת כמו החגב העצלן.
לפעמים אני מרשה לעצמי להיות החגב. ואז, אני חש רוגע נורא גדול. אבל לא חולפות חמש שניות, והמחשבות הנוראות והחרדות והריק הקיומי נופלים עלי, כמו שק של לבנים. ואני ממהר לחזור אל רשימת המטלות, שאמנם משעבדת אותי, אבל גם מרגיעה ומסיטה את המחשבה ממשמעות החיים והריק ששולט בכול.
הספר "פרנהייט 451" מסווג כספר מדע בדיוני, אבל למעשה זו יצירה פילוסופית, אקזיסטנציאליסטית, שמתעסקת בעיקר בפחד שלנו, בני האדם, מהתייצבות אל מול התהום הגדולה. אל מול הריק.
ביצירה הזו האנושות מצאה פתרון לסבל האנושי. פשוט לא לחשוב. כמה קל וכמה פשוט. חיים בעיר גדולה, עמוסה ותוססת, נמנעים משיחות בטלות עם חברים, נמנעים מחיי קהילה, מסתגרים בבתים בהם כל קיר הוא מסך טלוויזיה ענק שמשדר ללא הפסקה תכניות ריאליטי ושעשועונים זולים, או שנהנים מהתענוגות שהעיר מספקת, או פשוט לוקחים את המכונית וטסים על הכביש ללא מטרה מיוחדת.
כולם נהנים.
כולם מאושרים.
לפעמים מישהו מתאבד אבל זה לא נורא.
וכל מחשבה עמוקה, שמטבעה היא גם מייסרת, פשוט לא מתקבלת על הדעת. אין מרפסות וכך נמנעות שיחות שכנים ונמנעת הקמת קהילה. אין טיולים בטבע, וכמובן – אין ספרים. אלו האחרונים הם האיסור החמור ביותר, איסור שבגינו בית שיתגלו בו ספרים יישרף עד היסוד. מי שאמון על שריפת הבתים הם לא אחרים מאשר... הכבאים. כן, בספר הזה לכבאים יש נפט בצינורות, וכשהם שומעים את האזעקה בתחנה הם יוצאים לשרוף בית ולא למגר את האש.
הם כלבי השמירה של ה"אוטופיה" הזו.
וכמובן, יש מי שמעז להטיל ספק במשטר הזה, ואבוי, הגיבור שמטיל ספק במשטר הוא דווקא כבאי, זה שאמור מתוקף תפקידו לשמור על המשטר.
הספר קצר, אך הסיפור עמוק מאוד, כבד, המלים נופלות עמוק אל תוך הנשמה ונשארות שם. במיוחד אצלי, שמרבית חיי אני מנסה לעטוף את עצמי במסכים שיסיטו את התודעה שלי מהדברים החשובים באמת, כי הדברים האלה גם כואבים נורא. אבל כנראה שאי אפשר באמת לחיות בלי לתת לכאב מקום של כבוד בתוך הנפש שלך.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שומר היערות
פרנהייט 451 (2013)

פרנהייט 451 (2013)

ריי ברדבורי

במקום שבו שורפים ספרים...
פרנהייט 451/ ריי ברדבורי, תרגום: נועה מנהיים, הוצאת זמורה ביתן, 191 עמודים
אני קוראת הרבה, נהנית יותר או פחות, לפעמים ספר גורם לי להפסיק לקרוא, לחשוב, להרהר רגע ברעיון, להיזכר ברגע בחיים, את ההפסקות האלה בקריאה אני אוהבת מאוד. ספר כזה הוא "פרנהייט 451".
מדי פעם מגיע ספר שמנצנץ ככוכב או כמו במקרה של "פרנהייט 451" לוחש כגחל, אדום וצורב כאחד. למין הרגע הראשון השפה מכשפת, והדימויים והתיאורים כובשים. כבר מהמשפט הראשון "היה זה תענוג לשרוף. היה זה עונג מיוחד לראות דברים נאכלים, לראות דברים משחירים ומשתנים" ומשם לאורך כל הספר.
הכתיבה גאונית, מהפנטת, " בעת שכנפי היונה המפרפרות של הספרים גוועות על מרפסת הבית והמדשאה, וספרים מתכלים בסופת ניצוצות ונסחפים ברוח שהאפילה משריפה". הדימוי הזה של ספרים עולים באש ככנפי יונים מפרפרות, חוזר עוד מספר פעמים, כמו להמחיש את הספר כמשהו חי.
מונטאג גיבור הספר שנכתב בראשית שנות החמישים, חי בחברה עתידנית, שלמרבה הצער מזכירה מאוד את החברה שלנו. אשתו, מילדרד, שבויה בעולמה, גיבורי הסדרות המוקרנים על שלושת קירות ביתם, משמעותיים עבורה הרבה יותר מהאנשים בחייה, כולל בעלה. היא משתתפת פעילה בסדרה, ובאוזניה מעין שבלול צדף שמשדר לה כל הזמן פרסומות ודיבורים של אחרים.
אבל היא אינה מאושרת, היא בולעת כדורי שינה במינון גבוה ומונטאג נאלץ להזמין עבורה עזרה, אך אין זה רופא שמגיע אלא צמד מכונאים, שמפעילים מעין מכונה השואבת ממנה מצד אחד את העצב ומצד שני מחליפה את דמה בדם חדש. אך בעצם כלום לא משתנה, היא מתעוררת בדיוק כשהייתה.
תמונת המראה שלה היא קלאריס, השכנה החדשה, נערה בת שבע עשרה ומטורפת כהגדרתה, המשוחחת עם מונטאג, מתעניינת בו ובעצם היא הדמות החיה היחידה שהוא פוגש. כמו היפיפייה הנרדמת, נראה שהמפגש איתה מעורר אותו ומשנה אותו.
היא מעירה בו משהו רדום, והוא מתקשה יותר ויותר לתפקד, בבית, בעבודתו ככבאי, שבחברה הזו, הכבאים אינם מכבים שריפות אלא מציתים אותן. הכבאים מקבלים התרעה על בתים בהם מוחזקים ספרים ויוצאים לשרוף אותם, לעתים על יושביהם המסרבים להתפנות. מכאן גם נגזר שם הספר – זו הטמפרטורה בה ספרים נשרפים.
ריי ברדבורי, (1920-2012), הוא סופר מדע בדיוני ופנטזיה מפורסם, ומחבר אחד מספרי הפנטזייה היפים ביותר, והאהובים עלי במיוחד "רשימות מן המאדים" שיצא ב-1950. ב1953 הוא פרסם את "פרנהייט 451" , שהפך אותו לסופר נודע בכל העולם.
ברדבורי הושפע קשות משריפת הספרים בברלין ב-1933, אז היה בן 13. המתרגמת נועה מנהיים מציינת באחרית הדבר של "פרנהייט 451" כי בהקדמה למהדורת 1967 כתב: "כאשר היטלר שרף ספרים חשתי זאת בחדות כה רבה, אנא סלחו לי, כאילו הרג אדם. מאחר שבחשבון הארוך והסופי של ההיסטוריה, הם שניהם בשר אחד".
הספר שייך לז'אנר של ספרי הדיס אוטופיה, כמו ספרו של אורוול "1984", של הקסלי "עולם חדש מופלא", ולדעתי גם "משחקי הרעב" החדש יותר של קולינס.
כולם מתארים עולם עתידני, קודר, הנשלט ע"י רודנים ששולטים בהמון בכוח התקשורת והשעשועים. "האח הגדול" במקרה של אורוול, ו"לחם ושעשועים" במשחקי הרעב. לא סתם התפרסם ספרו של ברדבורי עם סיום מלחמת העולם השנייה. אז נראה היה שחזון של חברה טוטליטרית, רודנית, בה שורפים ספרים ואנשים, הפך למציאות קודרת.
בימינו עם ההצפה של תכניות המציאות שאחת מהן גם נקראת בקריצה לספרו של אורוול "האח הגדול", הטשטוש בין הבידור, לחדשות ולפרסום. השקיעה במסכי הטלוויזיה, האיי פון, האיי פד והמחשב. נראה שספר זה הופך לרלוונטי מתמיד.
עם זאת ברדבורי מציע סוג של תקווה בספר, ישנם אנשים שחומקים מן הערים, הם זוכרים את הספרים, כל אחד ספר אחר, ומקווים שכשהעולם ייהרס במלחמה המתקרבת, הם יוכלו מחדש להדפיס את הספרים.
אהבתי מאוד את הרעיון של אנשים כדפים חיים, ומיד חשבתי איזה ספר הייתי בוחרת לזכור, אולי היה זה ספרו הנפלא של ריי ברדבורי עצמו, פרנהייט 451.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עורכת ספרים - שלומית ליקה
דירוג
4.0
לפני 6 שנים

“מסופר על כבאי בשם גאי מונטאג והתפקיד שלו לשרוף ספרים במקום לכבות שריפות והבתים באזור חסינים בפני שרי”