העובדה ש<mark>ריי ברדבורי</mark> עודו חי (עוד מעט בן 90, טפו-טפו-טפו !) לראות את התגשמות חזיונותיו האפוקליפטיים אחד לאחד, כמו גם העובדה שאנו הקוראים עוקבים אחר המסתברא בעניין וברתק - שתיהן גורמות לך לחוש את משק כנפי ההסטוריה, כמו שאומרים, מלפנים, מאחור ומכל הכיוונים... אחרון הנפילים הברדבורי הזה, במיוחד אחרי הסתלקותו לא מזמן של סטניסלב לם והרבה לפניו - צמד נוסף מענקי הז'אנר - אלדוס האקסלי וג'ורג' אורוול.

א

לכאורה עוד ספר דיסטופיה, ואפילו כזה שהוא שיטחי משהו. לא מרובה גיבורים עלילה ורבדים, להגיד שאין בו הרבה פרוטכניקה יחטא לעניין שכן פירוטכניקה פראקסלנס היא מוטיב סביבו סבה העלילה, אבל בכל זאת אפשר להתבלבל ולסווג ספר זה כספר מתבגרים שאומר אמיתות שחוקות שנאמרו מליון פעמים קודם דוגמאת "במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם" (למדתי שבמקור משפט זה הוא של הינריך היינה (פלוסוף יהודי שספריו גם נשרפו על ידי

במקום שבו שורפים ספרים...
פרנהייט 451/ <mark>ריי ברדבורי</mark>, תרגום: נועה מנהיים, הוצאת זמורה ביתן, 191 עמודים
אני קוראת הרבה, נהנית יותר או פחות, לפעמים ספר גורם לי להפסיק לקרוא, לחשוב, להרהר רגע ברעיון, להיזכר ברגע בחיים, את ההפסקות האלה בקריאה אני אוהבת מאוד. ספר כזה הוא "פרנהייט 451".
מדי פעם מגיע ספר שמנצנץ ככוכב או כמו במקרה של "פרנהייט 451" לוחש כגחל, אדום וצורב כאחד. למין הרגע הראשון השפה מכשפת,

נתחיל מפינת שאלת ההכירות הדבילית - איך אתה חושב שהגיהינום נראה? מכיוון שאני די שונא שאלות כאלה, לרוב אני אענה משהו בנוסח "איך שהוא נראה בדת של מפלצת הספגטי המעופפת" או כל תשובה מפגרת דומה, מכיוון שאני כותב ביקורת על סיפור ולא נמצא במפגש חברתי מוזר, אני אענה תשובה יותר אמינה - "מקום שאסור לי לקרוא בו". מבחינתי קריאה זה יותר מהנאה גרידא, אלא גם הדרך להיחשף לרעיונות חדשים, לחשוב על דברים שונים, ללמוד

בשנת 1953 פרסם <mark>ריי ברדבורי</mark> את הספר פרנהייט 451, שגיבורו הוא הכבאי גאי מונטאג. בעתיד של ברדבורי הכבאים לא מכבים שרפות – הם מבעירים אותן. תפקידם הוא לשרוף ספריות וספרים. העונש על החזקת ספר ברשותך – שרפת הבית כולו. מבחינות רבות הנבואה השחורה של ברדבורי לא התממשה. גם אם צדק בנוגע למרכזיותן של תכניות ריאליטי בחיינו, הרי שבנוגע לספרים הוא טעה בגדול. הניירות אולי מאבדים את מקומם, אבל טקסטים ספרותיים נכתב

הייתי ילדה כשראיתי איך שורפים בית בכוונה. כן, מכבי האש הציתו את הבית ושמרו שהלהבות לא יתפשטו לשכנים. השמועות התחילו יום קודם בלחש וסיפרו על הצורך לשרוף את הבית של משפחת ו. 'למה?' שאלתי את אמי. 'כי הם חולים' היא ענתה לי. 'ואין תרופה?' 'לא. למחלה הזאת אין תרופה'. נדהמתי, כי עד לאותו רגע הייתי בטוחה שהרופאים הם כמו אלוהים. התברר שיום קודם לכן הועלתה המשפחה על טנדר שהוביל אותם לבית מרפא לא ידוע, ועכשי

​את חלקו האחרון של הספר קראתי תוך כדי נסיעה באוטובוס. שתי שורות לפניי ישבה בחורה וקראה ספר אחר, ומצאתי את עצמי הולך ומשתאה על שנינו, על שני הפריקים האלה שיושבים בתוך אוטובוס של גוללי טיקטוק וזוללי רילים, ובמקום לנעוץ את עיניהם במסך, יושבים וקוראים ספר מודפס. הספר עורר בי לראשונה את המודעות לשאלה האם אנו, קוראי הספרים, הננו זן שהולך ונכחד.
ובמילים אחרות, האם פרנהייט 451, הוא אחד מאותם ספרים שחדלו

יש כמה ספרים בעולם שחייבים להיות בכל ספ<mark>ריי</mark>ה שמכבדת את עצמה, אחד מהם הוא היצירה המטלטלת הזו של ברדבורי. הספר הזה מחזיק את הקורא לאורך העלילה במתח לראות מה קורה בעולם פוסט מודרני, דיסוטופי, שבו אסור לאנשים להחזיק ספרים בבית כי זה הופך אותם לאנשים שאינם מאושרים. הספרים מביאים את האדם למקומות רגשיים שפוגעים בו, שמכעיסים אותו, שמוציאים אותו ממקום הנוחות שלו ואת זה הממשלה לא רוצה, כי אז אנשים לא יהיו שמ

<mark>ריי ברדבורי</mark> מצייר עולם מצמרר בו אין ערך כמעט לכלום לצורך לסיפוק המיידי. הספרים הוצאו מחוץ לחוק ורודפים את אלה שמעזים לחשוב. ספר עתידני שנכתב בשנות ה-וממוקם בכבוד במסדר הספרים המעולים לצד 1984(אורוול) ועולם חדש מופלא (האקסלי).
כאשר אנו שומעים על מקרי אלימות כה קשים בתקשורת על אנשים אשר באו על סיפוקם הברברי המיידי לאן באמת החברה במציאות של היום צועדת??