החוחית היא ציפור שיר קטנה, צבעונית, שגרה בין גבעולי קוץ החוח, וראיתי אותה גם בין גבעולי הברקנים והגדילנים. אהבתי לצפות בה. יכולתי לעמוד זמן רב ולהסתכל עליה שרה ומקפצת בשלל צבעים בין החוחים. לרוב עם חבריה ללהקה, אבל מדי פעם גם לבד. לפעמים היה לי נדמה שהיא עושה הצגה במיוחד למעני. שרה, קופצת, מסתכלת עלי, וחוזר חלילה. היום כבר לא רואים אותה. היא נעלמה. מאיר שלו מזכיר אותה במשפט קצר אחד, וכותב שהיא נעלמה בגלל שצדים אותה. זה נכון שצדים אותה, אבל לא בגלל זה היא נעלמה. היא נעלמה כי אנשים "תרבותיים" העלימו את הקוצים מהארץ. הפחד מהטבע הוליד השמדה של כל חלקת בור שמצמיחה קוצים. וגם אם החלטת לגדל קוצים בחלקתך הקטנה - העירייה מיד שולחת הודעה על תשלום קנס. למה? כי השטח לא נקי. גם ב'גינת הבר' של מאיר שלו לא צומחים קוצים. הוא מגדל פרחי בר אבל עוקר כל 'עשב שוטה' שמופיע בגינתו. אז האם זו באמת גינת בר? אישית חושבת שזו פשוט גינה עם פרחים, אבל לזכותו של שלו יאמר שהוא כותב את זה. מסביר שגינתו היא לא גינת בר של ממש.
מה שכתבתי כאן זאת הסיבה העיקרית שלי לכתיבת הביקורת על הספר. כי כבר נכתב עליו כל מה שאפשר היה לכתוב. אבל כמי שאוהבת לגמרי את כל צמחיית הבר, ושונאת את כל צמחיית התרבות, ההשמדה הזאת של הבר הורגת גם אותי, במובן מסויים. כי אין מה לעשות, כשאוהבים משהו והוא נעלם מהחיים גם הלב מתרגז או מתעצב.
הספר הזה היה מונח אצלי על המדף כשלוש שנים. קניתי אותו בזכות הביקורות הטובות, אבל היססתי לקרוא אותו, כי ספריו הקודמים של שלו די שעממו אותי. הוא כותב טוב, אבל הסיפורים היו, איך לומר, לא משהו.
הספר הזה היה לי מעניין מאוד. הזכיר לי את ילדותי, ואת מה שהיה ומה שכבר לא יהיה. כי אפילו עציצים הפסקתי לגדל במרפסת, ורק מסתכלת על העצים ושאר הצמחייה שגדלה בחצר הבית המשותף שלנו. והקוצים שגדלים בה קטנים ונמוכים.

יש ספרים שכשמסיימים לקרוא אותם ההזדהות אתם כל כך גמורה, עד שאי אפשר לכתוב עליהם בלי לפרט כמעט את כל תולדות החיים שלנו. זה קורה לי והיו כאן ביקורות (על כל מיני ספרים) שהבנתי שזה קורה גם לאחרים. הזדהות כזאת אני מרגישה כרגע עם הספר הזה, למרות שסיימתי לקרוא אותו כבר לפני שבוע. אבל כפועל יוצא מזה - אני גם בבעיה. למה? כי, למשל, בדומה לספר הזה, הזדהתי, לפני הרבה מאוד שנים עם הספר 'כמעיין המתגבר' שכתבה איין ראנד. הסכמתי אז עם כל מילה שנכתבה בו. ראיתי בו מאור לחיי. והנה, עברו כמה שנים וסדקים החלו להופיע באמונה שלי בספר הזה, והיום אני מוכנה להצהיר שיש בו כל כך הרבה דברים "מקולקלים" שאין לי מושג מה מצאתי בו אז. וזה קרה לי עם עוד כמה ספרים. האם זה יקרה לי גם עם 'מרטין עדן'? לא יודעת. ובהתייחס לשנות חיי לא בטוח שיהיה לי זמן לדעת.
מרטין עדן מגיע משכונת עוני. לפרנסתו, כנער, הוא עובד כספן. עובד קשה אבל גם רואה עולם. יום אחד כשהוא חוזר לעיר מולדתו, הוא מציל בחור צעיר ממכות שהוא חוטף מכמה צעירים. הצעיר מזמין אותו לביתו. בית בורגני רגיל. ושם פוגש מרטין את אחותו של הצעיר, ומתאהב בה. מרטין מתאהב גם ברמה התרבותית של המשפחה, ומחליט שגם הוא יכול. והוא עושה. מתחיל ללמוד. מתחיל לכתוב. וחי בעוני מרוד. כמעט אף אחד לא מתייחס אליו, אבל הוא ממשיך.
רוצה הגורל ויום אחד הוא מתפרסם...
הספר הזה הוא ביקורת נוקבת על החברה שאנו חיים בתוכה. וכל כך הרבה מלחמות ניהלתי כמו מרטין עדן, שכמו שכתבתי למעלה: אני מסכימה עם כל מילה שלו.
חוץ מזה אופן הכתיבה של הספר מרתק. לפעמים היה לי קשה לדעת אם אני קוראת סיפור או שירה. קראתי בעבר גם את 'קול מיער' שכתב ואת 'פנג הלבן', אבל בהתייחס לנוסח של הספר הזה כנראה שהם היו "מעובדים" היטב. וחבל.
מקווה לקרוא עוד ספרים שלמים ומלאים שכתב.

קומדיה שחורה כייפית, עם קצת קסמים (שמחליפים את המצלמות של היום) עם דרקונים (שאפשר להשוות למטוסי ריסוס) אבל בעיקר עם תיאור של יחסים בין בני האדם. ובני אדם, למרבה הפלא או שלא, תמיד נשארים אותו הדבר. יש טובים ויש רעים, השאלה היא רק מי הם הטובים ומי הם הרעים, ומי קובע מה זה רע ומה זה טוב.
איווי נפגשת עם טריסטן 'הנבל' במקרה. כששניהם מסתתרים מצבא המלך. כשאיווי מספרת לנבל שהיא מחפשת עבודה, הוא מציע לה לעבוד אצלו. היא לא לבד. הנבל מחזיק צוות של עובדים באחוזה, שאנשים מבחוץ מפחדים להתקרב אליה.
וכמו בכל מקום עבודה (רק שכאן יש גם ראשים תלויים בכניסה ועוד דברים בלתי נעימים) העיקר הוא מה שקורה בין העובדים, ובטח בין איווי לבוס שלה, שמעסיק אותה כעוזרת האישית שלו.
למען האמת עד עכשיו אין לי מושג למה בכלל קניתי את הספר הזה. זה לא סוג הספרים שאני אוהבת לקרוא. גם ספרות דימיונית וגם רשע הם נושאים שאני מתרחקת מהם. אבל כנראה שלפעמים צריך לצאת קצת מהגבולות.
וגם כדאי לדעת את מה שגיליתי באמצע הקריאה. הסוף הוא לא ממש סוף. על הכריכה רשום 1. אבל גם את זה לא ראיתי בחנות, ואני מתחילה לחשוב שבאותה קנייה בטוח ריחפתי קצת באוויר. אבל הסך הכל יצא טוב. הספר מהנה. בתנאי שהטוב והרע, בזמן הקריאה, נדחקים לתא צדדי מאוד במוח.

פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כזה או אחר ושסביר להניח שהם בטוחים שמישהו גזל הם משהו, ופתאום מאוחר מדי. וכשמאוחר מדי מתחילה מלחמה.
יש די הרבה מקומות בעולם שמלחמות כאלה קיימות בהם גם היום, למרות שלא ממש מדברים עליהן. כי הרי מה שקורה בישראל מעניין יותר ממלחמת אזרחים בלוב או סוריה או איי פפואה. וברור שאם שלטון העריצים כבר התקבע באיזשהו מקום, אין טעם להתייחס לנושא. וכך אנחנו מקבלים עולם שבו גם שבדיה ודנמרק נכנסות לסוג של מלחמה, שבה דנמרק צריכה לשמור על עצמה.
ועכשיו, על ארנסט המינגוויי, שמתרכז ב- 5 ימים במלחמת האזרחים בספרד, בתוספת של תיאורים על אירועים שהיו וגם תקוות לעתיד.
קצין חבלה אמריקאי מגיע לעזור לצבא הרפובליקני בספרד. הצבא הרפובליקני מורכב בעיקר מאיכרים שנלחמים בהרים כמו אנשי גרילה. הוא מצטרף לאחת הקבוצות שסמוכה לגשר שעליו לפוצץ. בקבוצה טיפוסים שונים של אנשים שרק כורח המלחמה חיבר אותם בייחד, ובקבוצה גם מריה, שבה הוא מתאהב ברגע שהוא רואה אותה, וגם היא מתאהבת בו, כך פתאום.
היה לי קצת קשה עם הספר הזה, כי הסוף הרי ידוע. פרנקו עם הפשיסטים שלו נצחו, בעיקר בגלל עזרתם האדיבה של הגרמנים והאיטלקים ששלחו המון נשק, בזמן שרוסיה עזרה לרפובליקנים, אבל כמעט כל העולם החופשי התעלם ממה שקורה בספרד, כי רוסיה הרי הייתה קומוניסטית.
גם השלווה הפסטורלית שבה מתאר המינגווי את הקרבות המתרחשים הפריעה לי. אבל אולי זה באמת היה ככה במלחמה הזאת, כשאנשים קיבלו את גורלם, מפני שהעיקר זו המטרה.
ואולי זה גם לא היה הזמן המתאים בשבילי לקרוא ספר כזה. להוסיף מלחמה על מלחמה. כי התעייפתי לגמרי.

ספר מתעתע, שלכאורה מספר את קורות חייהם של אכילס ובן זוגו פטרוקלוס, אבל בעצם מעביר ביקורת סמויה על המלחמה שבין יוון וטרויה.
אכילס הוא בנם של מלך ונימפת ים. ככזה הוא זוכה בכוחות מיוחדים, שהופכים אותו ללוחם הטוב ביותר בין בני האדם. פטרוקלוס הוא נסיך שהוגלה מארצו של אביו, בעודו ילד, אחרי שהרג בשוגג ילד אחר שהתעמת אתו. השניים נפגשים בארצו של אכילס ולא נפרדים עד המוות.
מלחמת טרויה התחילה בגלל כעסו של אגממנון היווני על חטיפתה של אשת אחיו, בחזרה לארצה. מלחמה שנמשכה כ 20 שנה, ורק הדגישה את טירופו של אגממנון, פעם אחר פעם. לי קשה עוד יותר להבין את כל אלה שהלכו אחריו, אלא אם נקבל את ההסבר שמופיע בספר, שזאת הפעם הראשונה שבה כל היוונים מתאחדים במקום להילחם האחד בשני.
האיחוד הזה הוא גם הסיבה שאכילס מצטרף לקרבות, למרות שהייחסים בינו לבין אגממנון גרועים. וכשאכילס נלחם חברו עוסק בריפוי.
אבל כמו בכל שדה קרב - גם אם המקום הפך במשך השנים שלסוג של עיר - מלאך המוות מרגיש נפלא.

חז"ל כתבו באגדותיהם על 'קפיצת דרך'. זה נשמע נחמד ותמוה, ולמרות חוסר האמון, מי שקרא את האגדות האלה - חייך והמשיך הלאה. היום כמעט כל ילד יודע מה זה 'חור תולעת' או 'קפיצה בזמן', ומאז התיאוריה של איינשטיין על מרחב - זמן, מדענים חוקרים את הנושא ברצינות, ויש כבר מספיק הוכחות כדי ללמוד שמצב כזה אכן קיים.
יואב בלום לקח את התיאוריה הזאת וכתב ספר טוב בנושא, אבל מה שבספר הזה עוד יותר טוב, אלה התיאורים שלו את האופי של בני האדם והתנהגותם לאורך השנים. הוא לא מהסס 'לשחוט כמה פרות קדושות' כשהוא מניח מול המראה את המחשבות של הדמויות לעומת המעשים שלהם.
פרופסור יוני ברנד נרצח בחדר שלו, כשהכל סגור מבפנים. ברנד המציא קודם לכן מכונת זמן שאתה אפשר היה לראות את העבר. כדי למנוע פרדוקס הוא קבע כללים ברורים לאפשרויות של מעבר לעבר. על מכונת הזמן ידעו רק קומץ חבריו מהעבר ועוד מממנת שהיה לה עניין במכונה. יומיים לפני הרצח שלו הוא הזמין אליו צמד חוקרים בגלל כתבה שתוכננה להתפרסם באחד העיתונים. כשהחוקרים הגיעו המשטרה כבר הייתה במקום. ובכל זאת צמד החוקרים המשיך לחקור.
וכאן מתחיל סיפור קצת פתלתל, אבל מעניין מאוד.
ובכל מקרה אחרי שהתאכזבתי לאחרונה מכמה ספרים - כולל סרט - בנושא הזה, בלום הוכיח לי שאפשר אחרת.

"רומן ביכורים שהפך לרב מכר ... שוזר תפאורה מסעירה ומסתורין לתופעה חוצת ז'אנרים" נכתב על כריכת הספר. יפה. אלא שמסתבר שעניין ה'חוצה ז'אנרים' זה סגנון של 'העתק הדבק' של כל מיני ספרים שיצאו לאור לפני הספר הזה. ובקיצור, קחו קצת מפרנקנשטיין, תשלבו עם שרלוק הולמס, תוסיפו מסיפורי אדגר אלן פו, עוד קצת מצופן דה וינצ'י ועוד מכל מיני ז'אנרים דומים אחרים, והרי לכם סיפור. אלה שהתוצאה יצאה משעממת. משהו בסגנון הכתיבה הבטיח שהנה, בעמוד הבא יהיה מעניין יותר, וזאת הסיבה שקראתי עד הסוף, אבל גם העמוד הבא וזה שאחריו וכך הלאה המשיכו להיות משעממים לגמרי.
נקודת האור היחידה בספר היא הפרק שמספר את סיפורו של אנדריאס וסיליו, רופא מצויין שעבד במאה ה 16, שיצא נגד המגמה שמנעה ניתוח גופות כדי ללמוד על גוף האדם. באותה תקופה רווחה התופעה שאפשר לטפל באנשים על סמך ניתוח של בעלי חיים, ואם בכל זאת מנתחים גופה של אדם, הרי שאת הגופה מנתח 'פועל שחור' שאין לו שום ידע באנטומיה והרופאים רק מתבוננים, מתוך הנחה שזו פחיתות כבוד ואפילו בושה שאדם מכובד כרופא ינתח גופות. וסיליו טען ההפך ועשה. הוא ניתח עשרות גופות וכתב אנציקלופדיה אנטומית שהפכה ל'אבן דרך' ברפואה בכל העולם של אז. הבעיה היתה שהופיעו שמועות שהוא גם עשה ניסויים עם החייאה בחשמל, ומכאן הרעיון לספר הזה.
יתכן שמי שלא קרא את הספרות שציינתי לעיל - יאהב את הספר הזה. אני הרגשתי בכל רגע כמו בדז'ה וו שקופץ מספר לספר.

טקסס, ארצות הברית; "דם, אש ותמרות עשן" כמו שאמר הנביא יואל, או "דם, יזע ודמעות" כמו שהבטיח וינסטון צ'רציל, ובקיצור: "ארץ אוכלת יושביה" כמו שדיווחו המרגלים בספר במדבר. וכל זה רק לפני כ 100 שנים. לא היסטוריה כל כך רחוקה.
להבנתי, פגם קטנטן בכריכה של הספר שכנע את 'צומת ספרים' לתת אותו חינם. וזכיתי. ורק חבל לי, עפ"י מה שראיתי על הכוננית, שקוראים מיהרו לקחת מתוך "החינם" רומנים רומנטים, במקום להתייחס לאיכות הספרים.
הספר מתרכז בסיפור ארבעה דורות של משפחת מק'קאלה. ומתחיל בחטיפתו של איליי על ידי שבט קומאנצ'ים אינדיאני. אילי מתבגר בשבט אבל בהמשך חוזר לעולם "הלבנים" ומתחיל לחפש את דרכו. באותה דרך מצטלבות מלחמת האזרחים ולאחריה המלחמה עם מקסיקו, ובתוך זה גם מלחמות בין אנשים פרטיים שרוצים עוד, ועוד ועוד. ולא מהססים גם לגנוב האחד מהשני, אפילו אם זה כולל רצח.
בנו של איליי, פיטר, שונה לגמרי מאביו. גם באופיו וגם בהתנהגותו. השוני הזה ניכר גם אצל הבנים האחרים וגם אצל הנינה (שהיא הדור הרביעי) וכאשר על כל מה שקורה מנצח, כמעט כל השנים, ה"פטריארך" אילי, לא חסרות התנגשויות. בעיקר בין גידול הבקר ושאיבת הנפט. או במילים אחרות בין איכות החיים לכסף, המון כסף. שעל פי הספר הזה לא ממש תורם לשלווה. ובטח לא תורם לאהבה.

זה לא ספר לקריאה. זה תסריט. וככזה כדאי שתחכו לסרט.
קניתי את הספר הזה אחרי שקראתי כאן באתר את הביקורות הטובות עליו, כשהבנתי שהוא מתאר נושא אהוב עלי: רבדים בזמן ועולמות מקבילים, אבל כאמור התאכזבתי. ברגע שהופיע "הכיסא", שזה די בהתחלה, ניחשתי שזה רק ילך וידרדר, ולצערי צדקתי. כי אם צריך כיסא, אז בטח מישהו ישתלט עליו, ותתחיל מלחמה בין טוב לרע, כמו בכל סרט אקשן הוליוודי, וכך אכן זה מתואר כאן בספר. ובקיצור, הרבה אקשן ומעט מאוד תובנות על הזמן.
הלנה סמית ממציאה כיסא כדי לשחזר את זיכרונות אִמהּ החולה באלצהיימר, כדי להיטיב עם האם. (ובמאמר מוסגר, בלי קשר לספר, אומר שגם זה הרגיז אותי, כי אם רוצים למגר אלצהיימר צריך למצוא דרך לנתב את הזיכרונות בתוך המוח, ולא לנתב אותם דרך מחשבים ושלל מכשור חיצוני). כדי לקבל תקציב היא מסכימה לתנאים של ביליונר אחד, שכמובן מפקיע ממנה את ההמצאה, כי מסתבר שההמצאה הזאת יכולה להחזיר אנשים ואירועים לעבר, ובכך לשנות את המתרחש בעולם. במקביל יש את בארי סאטון, בלש משטרה, שחוקר תסמונת של זיכרונות אבודים, שאנשים מתאבדים בגללה, ובעקבות החקירה הוא נפגש גם עם הלנה.
וזהו התוכן העיקרי, שאר הספר פשוט מקפץ ממקום למקום ומתקופה לתקופה, בדומה לסרט "הכל בכל מקום בבת אחת" שיצא בשנה שעברה, כמדומני, וגם אותו בכלל לא אהבתי.
אז אם אתם בענייני זמן וממדים יש ספרים טובים יותר (וגם סידרת טלוויזיה על חוות 'סקין ווקר' ביוטה) ואם אתם מחפשים רומן נחמד על 'קפיצות זמן', עדיף כבר לקרוא את: 'אשתו של הנוסע בזמן'. ולאוהבי התנ"ך ממליצה על ספר "חנוך", בראייה של זמן הוא טוב בדיוק כמו כל רקורסיה.