'את יודעת' אילנה אמרה לי פעם אחת ברגע של אמת ברורה ואני משכתי לאחור את גלגל הווליום, כיביתי את המוזיקה והורדתי מעלי את האוזניות. הפעם היא התיישבה לצידי על הרצפה בלי כל הפוזות, בלי הציניות והנבזות ההיא שתמיד נדבקה אליה כשהיתה מדברת אלי או עלי. 'את יודעת, גם אצלנו בבית היו שומעים את השירים האלו, אבל רק כשהיה עצוב. כשמישהו רצה שנרגיש משהו, שנבכה'.
'את רוצה לבכות' שאלתי את אילנה, אינני יודעת למה והיא הניחה ראש על כתפי ובכתה.
אבל אצלי בבית בכלל לא היו שומעים שירים. להפך, ברגעים בודדים היו מעט צעקות במקום השקט המחניק שכל הזמן היה מחבר בין אבא לאמא כשהוא עוד היה כאן ואני הייתי בורחת למקום אחר, שמה כיסוי על האוזניים, מקשיבה באזניות מחוברות בחוט לווקמן שהוא הביא לי מתנה מהמילואים, עם אותה הקסטה שהייתה תקועה בו תמיד. ואילנה וכל השאר היו צוחקות עלי כהרגל, על הענתיקה הזאת שהיתה תקועה לי על קליפס במכנס, על האוזניות עם הספוג ועל אותם שירים שתמיד חזרו על עצמם בלופ. שירים עבריים שקטים ויפים, כאלו שהזכירו לי את אבא או את מה שיש במשפחות אחרות, ושיר אחד במיוחד, מילותיה של דליה רביקוביץ וקולו של שם טוב לוי שגרמו לי לרצות תמיד את מה שהיה צריך להיות, שיר שהפך עבורי לתמצית הרגש שיכול האדם להביע:
"מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.
האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך."
לימור מויאל כתבה גם היא זמר נוגה שכזה. היא קראה לו מרכבות באיילון וציירה בו במילותיה היפות את דן ותום, אנשים שלמים. בסיפורה שני אנשים המציגים ומסתירים בעצמם גאווה ושבר והרבה שלם. כל אחד מהם הוא עולם שלם שחסר בו משהו וביחד הם הופכים לשלם. ויש בשניהם געגוע וטוב לב וגם פחד והרבה הרבה אהבה וכמיהה אך זאת כמו כל דבר אחר בעולם איננה מושגת בקלות. וכך לימור כמו רביקוביץ לפניה כתבה מבחינתי את תמצית האנושיות במילים אחרות, עם משמעות שונה לגמרי, עם אהבה אחרת והעדפה אחרת. וכשקראתי אותה ואפילו שעשיתי זאת בשקט מוחלט, שמעתי באוזניי צלילים שלא היו שם ואת אילנה מניחה את ראשה על כתפי, נצמדת בשקיקה להקשיב, להציג לי חיבה מעט אחרת והיא בוכה ואני אינני מבינה לרצונה.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
צר לי שהפעם אין לי סוף ואמצע והתחלה לסקירה הזאת. יש רק שני שירים, האחד מתנגן בראשי והשני שקראתי בספר - סיפור יפה על אדם מבוגר ואיש צעיר חדור ערכים ואהבת הארץ. על דן שמאמץ אל ביתו את תום, חייל עולה חדש ומתאהב בו, על תום שהיה בתחילת הסיפור והיה להפך משמו. סיפור פשוט לכאורה ועם זאת כשנכתב על הדף, כל כך חריג.
סיפור על אומץ ובושה וגאווה. סיפור שכל כך נהנתי להתכווץ בזמן קריאתו.
סיפור לנשים כמוני וגם לכם, לכל הגברים.

אני ממש מתרגש מהסיום העוצמתי ברמות שהרבה זמן לא חוויתי. מדובר על רומן הומוסקסואלי, ברובו קיטשי ולא מתוחכם, אבל משהו כל כך לא רגיל וללא פשרות עשו לי את זה. לגבי איך הגעתי לקרוא את הספר המקסים הזה - התחלתי לאחרונה לגעת בפחד ישן שיש לי, הפחד מהפנטזיות המיניות ההומואיות שלי, זה ממש מבלבל ולא נוח. אז אחת הדרכים שלי לעזרה עצמית היא לקרוא על זה. אז חיפשתי ספרים רומנטים בכלל וחד מיניים בפרט, ומצאתי הרבה המלצות, בינהם התבלט והתנוצץ הספר הזה. אז אזרתי אומץ וקניתי ישירות מהמחברת (שלשימחתי חתמה על הספר לפני ששלחה בדואר). אז, היה לי קצת קשה לעכל אהבה וסקס בצורה הכי פשוטה וכנה בין גברים. זה שחרר אותי מהפחד, כן זה הצליח. אני לא אומר שעכשיו הכל ברור, אבל למדתי המון על אהבה וקבלת האחר.

ספר עוטר שבחים הוא לא בהכרח ספר שקולע לטעמו של כל אדם. גם מרכבות באיילון עשוי שלא לזכות בקריאות רבות של התפעלות. אז מדוע בכל זאת זכה הספר לתהילה ולא רק אצלנו, קוראי העברית, אלא בעולם דוברי האנגלית? קודם כל השפה, הסגנון והיכולת לספק לקורא מגוון של גירויים. ידוע לי שהתרגום לאנגלית שלו נעשה ביד אומן ואפשר לומר שהוא למעשה עובד לאנגלית - ולא תורגם (ויש הבדל בין השניים!!!). לפיכך אני טוענת שגדולתו של הספר הוא ביכולת לגרות את סקרנותם של הקוראים והקוראות ולעורר בהם רגשות של חמלה כלפי הגיבורים הראשיים, הלא הם דן גרין ותום פרידמן. עד כדי כך נסחפתי ברגשותיי שהתחלתי לטפח תחושות של קנאה בשניים שמצאו את הטוב האידיאלי והחיים המושלמים. צריך לומר מיד שמחברת הספר, לימור מויאל, כתבה מתוך ידיעה שיורמו גבות לנוכח הכיוון אליו הובילה את הגיבורים שלה. אלא שהסביבה החברתית של השניים כל כך מפרגנת ומבינה עד שאיננו חושדים במויאל שהיא נגועה ברצון להחניף לקהילה הגאה או לרצות מי מקהילה זאת. יש בכתיבה שלה מידה גבוהה של כנות - היא גם עם עצמה ועם המציאות. מצאתם את הטוב עבורכם? רוצו עם זה. כולנו בני אדם שמחפשים איך לשפר את איכות חיינו במובן הרגשי והחברתי. יש לציין שהממד הכלכלי כאן לא משחק תפקיד בזכות עצמו (!) הוא אמנם נמצא אי שם ברקע אבל לא כגורם המכוון את העלילה. כך שמויאל מניפה את דגל הרגש והיחסים הבין אישיים. ככל שהינכם פתוחים יותר ומחפשים את הגאולה, כך תיהנו יותר ותקרינו זאת בסביבה החברתית שלכם. העולם ייראה טוב יותר כשנוכל להקרין שביעות רצון רגשית ואנושית. זהו הערך המוסף של הספר. הבחירה בידינו לנהל את חיי הרגש שלנו באופן הראוי לנו ומבלי להזיק לסביבתנו. אדרבא, ככל שניטיב להבין את עצמנו ואת הדרוש לנו למען רווחתנו הרגשית והאנושית כן ייטב לסביבה. ספר מומלץ בחום.

התחלתי את הספר בטיסה מתל אביב לניו יורק, סיימתי אותו בטיסה בין ניו יורק ללאס ווגאס.
בטיסה השנייה הספר גרם לי לבכות ממש לבכות, עם טישו וניגובי דמעות.
למזלי ישבתי ליד החלון ויושבי השורה שלי חלק ישנו והשאר לא שמו לב.

דן גרוש טרי, חתיך הורס, בעל חברה מצליחה, עם בית מפואר וחשבון בנק שמן מרגיש בודד.
מחליט לאמץ חייל בודד, כדי לא להרגיש לבד - תום.
תום הומו, עולה חדש מטקסס ומשרת ביחידה קרבית עובר לגור אצל דן.
ההתאהבות בינהם מגיעה מהר אבל דן מדחיק את ההרגשה. הוא חווה קינאה קשה שתום יוצא עם מישהו ושישן אצלו. הוא חווה געגועים קשים
שתום בצבא.
ספר סוחף ומרגש נורא, ממש מרגיש סיפור אמיתי מהחיים. הספר נתן לי להסתכל בצורה אחרת על התאהבות בין שני גברים.

מ ו מ ל ץ ! ! !

וואו איזה ספר מדהים! בלעתי אותו ביומיים, מרתק, מרגש ומעניין. את הספר קראתי בהמלצתה של דנה המקסימה, מנהלת הקבוצה "כל הרומנטיקה הזאת", תודה דנה שחשפת אותי לספר הזה!
זהו הספר הראשון שקראתי שמספר על מערכת יחסים בין שני גברים. הספר כתוב בצורה סוחפת מהעמוד הראשון, הכתיבה איכותית וזורמת והספר מכיל המון קטעים מרגשים שגרמו לי להזיל דמעות.
דן גרין, בן 34, הוא הבעלים של חברת הייטק "גרינטק". דן הוא בחור מצליח, עשיר, גר בהרצליה פיתוח והוא חתיך הורס. לכאורה יש לדן את כל מה שצריך בשביל להיות מאושר, אבל הוא רחוק מלהיות מאושר. הוא מתגרש מלנה לאחר חמש שנות נישואין משעממות ללא סקס כמעט וללא ילדים. דן מרוסק. הוא מרגיש לא שלם עם עצמו, חסר לו משהו בחיים שהוא עדיין לא הצליח להבין מהו.
דן עשה תמיד מה שאביו המנוח ציפה ממנו, הוא הפך לאיש עסקים והתחתן עם הבחורה המושלמת. אימו נפטרה ממחלה כשהיה ילד. עכשיו דן הולך לפסיכולוג בשביל לנסות לנתח את חייו ולמצוא אור בחייו.
אביו התחתן בשנית עם פלורה ודן לא רצה להתקרב אליה למרות נסיונותיה הרבים. מזכירתו לוחצת עליו ליצור קשר עם פלורה כדי שיהיה לו אדם קרוב אליו שיעזור לו להתמודד עם המשבר. פלורה המקסימה, אישה פיקחית ומציאותית שאי אפשר שלא להתאהב בה, מציעה לדן להתנדב ולתת מעצמו ומבטיחה לו שהנתינה תגרום לו לאושר ולטעם בחיים.
פלורה מלמדת אותו שהוא האחראי לעצמו ורק הוא מחליט במה לבחור לפי מה שנכון לו ולא לסביבה.
המזכירה של דן מקשרת אותו עם תום, חייל בודד שבא מטקסס לכאן כדי להתגייס. תום ברח מהוריו החרדים שלא אהבו את דרך חייו ואת התרחקותו מהדת. דן מחליט לאמץ את תום ולתת לו בית לחזור אליו בסופי שבוע מהצבא.
מהרגע שהשניים נפגשים, החיים של שניהם משתנים. דן מתחיל לגלות את עצמו ותום מייד מתאהב בדן אבל מכיוון שדן סטרייט, הסיטואציה לא פשוטה עבור תום. דן לומד להכיר את תום, להיפתח אליו, לחשוף את הסודות שהסתיר אפילו מעצמו וכך גם תום.
בין השניים נרקמת מערכת יחסים מיוחדת, מרגשת ומטלטלת. תכינו הרבה טישו כי יש המון קטעים שפשוט אי אפשר לעצור את הדמעות (עצותיה של פלורה, תום במבצע חיסול בצבא, הפגישה של תום ודן בבית הקברות, וגם קטע סקס מרגש שמתואר בעדינות ועוד).
תום האופטימי, הבוגר והמנוסה מלמד את דן הפסימי לקחת את החיים בקלות וללמוד להנות. הוא משכנע את דן לבקר את אחיו הנכה במוסד (קטע מרגש במיוחד שגרם לי לבכות).
ספר שמכיל המון תובנות לחיים, אהבה, תשוקה, נתינה, מסירות והרבה הרבה תקווה.
הנה כמה ציטוטים שאהבתי במיוחד ושאני מאד מתחברת אליהם בדרך החיים שלי:
"... אושר הוא כמו בועות סבון, הוא מגיע במנות קטנות ושבריריות, שקופות ועדינות שאי אפשר לתפוס, או להחזיר, או להנציח, צריך ללמוד לזהות את הרגע ולהתרפק עליו, וכשהבועה מתפוצצת והרגע נגמר, לבחור אם לזכור אותו. ... האנשים האומללים הם אלה שחושבים שאושר הוא מצב קבוע ויציב ומבזבזים את מחצית חייהם כדי לנסות למצוא אותו ואת המחצית השנייה על להתאכזב מזה שהם לא מצליחים, זאת בשעה שסביבם המון בועות סבון קטנות מרחפות באויר, אבל הם לא טורחים להסתכל".
" האהבה היא צורך חיוני לא פחות מנשימה ומזון, את אמנם יכול להתקיים בלעדיה אבל אתה חי באומללות ובבדידות מזהרת ואלה לא ממש חיים".
אז רוצו לקרוא את הספר! ממליצה בחום!

סיפור אהבה סוחף ויוצא דופן בין שני גברים, דן ותום. דן גרוש טרי, ותום חייל בודד.
דן ותום לא עסקו ולו לרגע אחד כיצד יראו מהצד, אלא רק בפיתוח ושימור אהבתם.
כתיבתה המדהימה והרגישה של לימור מויאל מצאה את דרכה לסלילת התבונה שלי, ומקווה של רבים נוספים לנושא זה.
אני שמחה שניתנה במה גם לסיפור מיוחד שכזה.
אהבה יכולה וזכותה להירקם בין בני אותו המין .
אנו כחברה מודרנית צריכים להיפתח ,להכיר וביחוד לכבד את בחירת האדם באשר הוא.
יש אנשים (לשמחתי מעטים) שלא רק שלא אוהבים, אלא מגיעים ואף רוצחים אדם בשל מיניותו (מזכירה את מצעד הגאווה האחרון).
ממליצה לקרוא גם בכדי ליהנות מרומן וגם לדעת שלא ידענו על השונה דבר.

מרכבות באיילון - לימור מויאל
לפני שאני מתחילה, חשוב לי להבהיר דבר שבעיניי לא חשוב בכלל
יש פה רומן בין שני גברים.

ולדברים החשובים באמת:
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי כל כך לקרוא ספר.
כשלימור פרסמה את הספר בעברית היו לי פרפרים בבטן, רוח של שינוי, איזה אומץ ואיזו גאווה.
זהו הרומן ההומוסקסואלי הראשון שיוצא בעברית.

"מיניות של אדם היא לא שחור ולבן, היא אפילו לא גוונים של אפור.היא מגיעה בשלל צבעי הקשת!"

על מה הספר?
דן גרין, בעל חברה מצליחה למוצרים רפואיים בודד מאי פעם, ריק מאי פעם. חברה טובה מייעצת לו לאמץ חייל בודד שימלא לו את החלל בבית העצום שנשאר ריק לאחר גירושין ובעיקר את החלל העצום בחייו.
דן נענה להצעתה, אבל כאשר הוא פותח דלת ביתו ורואה את תום החייל, התמונה משתנה...

"זה שהוצאת את המקל מהגלגלים לא אומר שמרכבה התחילה לנוע. אתה צריך למצוא את הכח שיניע אותה, למצוא מה יחזיר אותך לחיים, מה ייתן לך משמעות"

מה אני חושבת עליו?
אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר את התחושות המדהימות שעלו בי בזמן הקריאה.
הכתיבה של לימור מדהימה, כתיבה אינטליגנטית, צינית, מעניינת ורומנטית. היא עונה על כל השאלות, היא מעבירה אותנו ואת דן תהליך חשוב ומורכב ביחד.
הדמויות נהדרות, מורכבות מאלפי רבדים שיוצרים יחד כימייה מעניינת ואינסופית.
השפה המשלבת בתוכה סלנג אנגלי ייחודית יוצרת אווירה צעירה ומקבלת.
התובנות, מצאתי את עצמי מצטטת ומצטטת, מעריכה, מעריצה כל מילה.
והאהבה...
מצאתי את עצמי מאוהבת עד מעל הראש בשני גברים,
ששניהם לא נמשכים אליי...

"הוא בחור רגיל לגמרי, שבמקרה נמשך לגברים ולא לנשים"

לימור יצרה פה ספר מגוון כל כך,
הוא מערב תובנות לחיים, על ריקנות, על דעות קדומות, על פתיחות, על דת ועל הערך של אהבה - לא משנה איזה סוג של אהבה.
אהבתי מאד את מערכת היחסים שנבנתה שלב אחר שלב.
ששומעים "הומוסקסואלי" יש מין חשש שהסצנות המיניות ידחקו את הקורא למין פינה לא נעימה. אבל פה, רק חיכיתי שזה יקרה, הבנתי את המקום הכל כך נכון שממנו באים הדברים, התרגשתי והתאהבתי עד מעל הראש.

"אתה מתאהב באדם בזכות מי שהוא, מה שהוא מייצג עבורך ובזכות מה שהוא גורם לך להרגיש, בלי קשר אם הוא גבר או אישה"

בכתיבה ניכר המחקר המעמיק שנעשה לפני כתיבת הספר,
הידע על הצבא, התיאור של האימונים והפעולות המבצעיות
השיחות עם הפסיכולוג של דן
וההכרות העמוקה עם איילון בכל שעותיו.

"הוא ידע שלהיות ישראלי זה לקום בבוקר ולצאת למלחמה, שישראלים הם חיילים לוחמים גם כשהם לא בצבא"

יש פה ספר פורץ דרך, ספר שכתוב ברמה גבוהה ואיכותית, ספר שהוא חובה מכל כך הרבה בחינות.

הוא נמכר גם ברשתות! וקיים גם באנגלית!

אני מחכה בקוצר רוח לספר הבא של לימור, יש פה כותבת מבטיחה ואמיצה שאני בטוחה שכולכם תתענגו על מטעמיה :)

"יש את מי שיסכימו איתך שלהתאהב זה סוג של מחלת נפש"

http://booksandmore-shani.blogspot.co.il/2015/08/blog-post.html

אני פשוט מאוהבת בספר! היכולת של הסופרת לכתוב ברמה כה נגישה על נושא שהוא כה טאבו בחברה היום יומית שלנו, לא פחות מנפלאה. התאהבתי בדן ותום מהרגע הראשון, התהליכים שהם עברו, במיוחד התהליך של דן. הקבלה העצמית, והיכולת להפתח לדברים חדשים, עוררה בי צמרמורת.
קראתי את הספר גם בגרסא האנגלית וגם בעברית, ואני ממליצה בחום עליו!

תצאו קצת מהקופסא שלכם, ותכנסו להרפתקאה בעיניים סגורות!

הספר מדהים, חוץ מהאנטגוניזם לדת -שממש הפריע לי, נהניתי ממנו ביותר.
(כשקראתי שתום אוהב לאכול 'חיות מתות' חשבתי על שונרא החתול- כמה היא הייתה מתרגזת על זה, היינו מתרגזות על זה יחד, אולי צועקות בוזזזז)