• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שחף שחור

שחף שחור

מאת רינת קליין

הביקורת של יוסף

תמונה של יוסף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
שחף שחור

שחף שחור

מאת רינת קליין

הביקורת של יוסף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של יוסף
הוצאה לאור:סלע ספרים
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
לי יניני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“את ספר הביכורים הזה רציתי לקרוא מזמן, במיוחד בגלל הכריכה שסקרנה אותי. העלילה מתגלגלת על גבי שני”

23/40
ביקורות על שחף שחור
הבאה
טופי
לפני 12 שנים

“הנה סוף סוף הגיע אלי השחף השחור על כנפי הרוח. רינת קליין מתארת בספר את קורות מישפחתה של תמרה. בת למ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

כמו שכולם יודעים, הסופרת היא חברה פה בסימניה, שאני אישית מאוד מעריך את כתיבתה ואת דעתה. לא אאריך על הרקע ופרטי העלילה מכיוון שניתן למצוא בקלות בביקורות של קודמי או בתקציר שמופיע בדף הספר. רק אכתוב בקצרה על התחושות שלי.

זהו לא ספר מתח, למרות שיש חשוד ברצח והגיבורה, תמרה, היא מומחית לזיהוי פלילי. זהו ספר שמספר את סיפורה הלא שגרתי של משפחה מורחבת של עולים ותיקים מרוסיה. בסיפור יש סוד אפל מהעבר, קשרים וחברויות, אהבה נשכחת, קשרי הורים וילדים, פרידות, עצב ושמחה, הרוח והאווירה הרוסית מורגשת ומשאירה טעם טוב.
ואם בספרות רוסית עסקינן אי אפשר שלא לצטט בהקשר הזה את המשפט של טולסטוי הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה". גם כאן המארג המשפחתי נפרם ומסתבך בעקבות אירועים מן העבר וצירופי מקרים מן ההווה.

אהבתי את הסוף שסוגר כמה קצוות, אבל משאיר כמה פתוחים. אהבתי גם את תמרה, אבל היה חסר לי קצת העמקה והרחבה של הדמות שלה. לריבוי הדמויות והעלילה הדחוסה יש יתרונות וחסרונות, לטעמי אפשר היה לוותר על כמה דמויות בלי לפגוע ברצף ובעלילה, ולהוסיף קצת עומק בדמויות.
בכל אופן מאוד נהניתי, הקריאה קולחת, וכספר ביכורים, הוא ספר טוב.
ונתי, אנחנו מחכים לספר הבא שלך :)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Lily
Lily
תמונה של צילה
צילה
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
21קוראים|גיל ממוצע59|62%נשים

על המבקר

תמונה של יוסף

יוסף

ותיקעורך
חבר מזה 18 שנים
348 ביקורות•41 נבחרות•5,410 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מחשבת ישראל
תמונה של יוסף
יוסף
ותיקעורך
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות348
ביקורות נבחרות41
לייקים שקיבל5,410
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת111ספרות מקורית89מחשבת ישראל28

דיון על הביקורת

6 תגובות
יוסף
יוסף•לפני 10 שנים

תודה לך נתי על הספר ! :)

יוסף
יוסף•לפני 10 שנים

תודה דינה וחלפה עם הרוח.

חלפה עם הרוח
חלפה עם הרוח•לפני 10 שנים

ספר מעולה!

נתי ק.
נתי ק. •לפני 10 שנים

תודה רבה שהקדשת מזמנך לקרוא ולכתוב את הביקורת:)

dina
dina•לפני 10 שנים
אני ממש עכשיו קוראת אותו.מאוד אהבתי ,וגם לי היה חסר קצת נפח לתמרה ,לא במישור האישי,אלא יותר בפן המקצועי. קצת פרטים טכניים על העבודה שלה כמזפ״ית היו מעשירים את העלילה,, ומוסיפים קצת יותר מתח.אבל מלבד זאת אוהבת את הסיפור והמסגרת. יופי!
dina
dina•לפני 10 שנים
אני ממש עכשיו קוראת אותו.מאוד אהבתי ,וגם לי היה חסר קצת נפח לתמרה ,לא במישור האישי,אלא יותר בפן המקצועי. קצת פרטים טכניים על העבודה שלה כמזפ״ית היו מעשירים את העלילה,, ומוסיפים קצת יותר מתח.אבל מלבד זאת אוהבת את הסיפור והמסגרת. יופי!
6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של יוסף

המכון

המכון

סטיבן קינג

אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי נמשך למדף של סטיבן קינג בספריה. הספרים של קינג בדרך כלל מספקים חוויית קריאה כיפית, אבל לא רדודה, והכתיבה שלו תמיד קולחת. הספרים שלו נעים בדרך כלל באזורים האפלוליים של הקיום האנושי: הם מותחים, מבעיתים במידה ומעוררי מחשבה. ובעיקר, מתקיימים בעולם רחוק מכאן, בדרך כלל בעיירות קטנות ונידחות ברחבי ארה"ב.

"המכון" הוא מותחן על-טבעי שבמרכזו ילדים בעלי יכולות טלפתיות וטלקינטיות, הנחטפים מבתיהם ומובאים למתקן סודי ומבודד. גיבור הספר, לוק אליס, הוא ילד מחונן במיוחד, אפילו גאון, שנחטף באישון לילה ומתעורר בחדר הדומה לחדרו בבית. במקביל טים ג'יימיסון, שוטר לשעבר המעורר מיד את אהדת הקורא, מגיע לעיירה קטנה ומתחיל שם חיים חדשים. שני קווי העלילה, שנראים בתחילה מנותקים, עתידים להצטלב. אך רוב הספר מתמקד במוסד המפלצתי שבו הילדים עוברים סדרה של ניסויים, מניפולציות ואפילו עינויים, בשם מטרה שמתבררת במלואה רק לקראת סוף הספר.

במישור הרעיוני, קינג בוחן את הסכנה הטמונה במערכות ביורוקרטיות המאבדות את הרגישות המוסרית שלהן כשהן פועלות בשם מטרה גדולה. הרוע בספר אינו מיוצג רק בידי אדם אכזר אחד, אלא בידי מנגנון שלם שבו אנשים רגילים לומדים לציית, להצדיק ולהדחיק. בקריאה עכשווית, קשה שלא לחשוב גם על משמעויות עמוקות ומטרידות יותר: השאלה המוסרית העתיקה אם מותר לחברה להקריב את היחיד למען טובת הכלל מקבלת כאן ממד מערכתי ומדעי, שעשוי לגעת בעתיד גם בהקשרים של בינה מלאכותית — למשל, במערכות המקבלות החלטות על חייהם של יחידים בשם חישובים סטטיסטיים מתקדמים.

לאורך הפרקים המתרחשים ב"מכון" קינג מצליח ליצור היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של הילדים, אך למרות כמה קטעים מבעיתים, זהו פחות ספר אימה ויותר מותחן קונספירטיבי. אלא שלמרות כל אלה, הוא אינו מהטובים שבספריו. הוא ארוך מדי, ולעיתים נדמה שעריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו. הנושא מעניין, אבל לא הרגשתי כאן את הלהב המחודד של קינג במיטבו. אולי משום שהקונספירציה גדולה מכדי להיות משכנעת, ואולי משום שקצב העלילה איטי מכפי שהסיפור מצדיק. ובכל זאת, זה עדיין קינג, ויש בספר כמה קטעים עוצרי נשימה וסיוטיים ממש. הבחירה שלי הפעם אולי לא הייתה המוצלחת ביותר, אבל קינג, גם ביום בינוני, טוב יותר מרוב הכותבים בסוגה. שלושה כוכבים בסולם של קינג.

לפני שבוע•
★★★★★
•יוסף
מינוטאור

מינוטאור

בנימין תמוז

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•יוסף
רקוויאם לתל-אביב

רקוויאם לתל-אביב

דוד שחם

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

לפני חודש•
★★★★★
•יוסף
היה לך טוב או היה לך רע?

היה לך טוב או היה לך רע?

יעל נאמן

בשנת 2000 התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת ורד לוי־ברזילי שעסקה בכוונתו של נחשון גולץ להגיש תביעת נזיקין נגד רשם האגודות השיתופיות. האישום: "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף".
בתחילת הכתבה המרואיין מצהיר: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים, ומדובר, כידוע, באלפים" (עמ' 10).

הספר של נאמן, שהוא ספר קטן בהיקפו, מעין ממואר-תיעודי, סובב סביב הציר הזה של שאלת הילדות בקיבוץ ופצעי החינוך המשותף. הכתבה ההיא היא נקודת מוצא אליה נאמן שבה וממנה היא מצטטת והחלקים המובאים ממנה בספר מטלטלים. השאלה היסודית היא האם הילדות בקיבוצים עד שנות השמונים, אז פסקה הלינה המשותפת ברוב הקיבוצים, הייתה חוויה מיטיבה, חופשית ומוגנת, כפי ששאפו הוגי השיטה, או אולי דווקא חוויה של בדידות, ניתוק ופגיעה שאין לה תיקון.

בכתבה ההיא היה מעין מילון מונחים שנחשון בנה לצורך התביעה. נאמן מביאה בספר כמה מן הערכים; הנה אחד מהם – בית: "אני בוחר להתחיל במושג בית. אפילו לפני הורים, כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי'. כיום אין בית שרשום על שמי וגם אין הרבה סיכויים שאי פעם יהיה. מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתה משמעות למילה הזו בית. אפשר להתחיל מהשפה. אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות: בית-ילדים א'. בית ילדים ב'. בית הורים. בית-תינוקות. אף פעם לא 'בית'... בית היה משהו שיש לילדים בעיר. מלבן עם גג רעפים אדום שמציירים על דפים. משהו לא מוכר, מעולם אחר. לא ידעתי מה זה, רק ידעתי שלי אין כזה" (עמ' 51-52).
החיים בקיבוץ והחינוך המשותף תמיד סיקרנו אותי, ובשנות הנעורים גם היו מושא מסוים לקנאה. מאז התבגרנו והבנו שהדברים מורכבים, ולצד החלום, היה מונח גם שברו. אבל אני מודה שהספר הזה הוסיף עוד מבוכה ועוד טלטלה ופתח צוהר להבנה מחודשת על החיים המאוד לא פשוטים שיצר הקיבוץ (וזאת עוד בלי להרחיב על האזורים האפלים יותר של פגיעות ומיניות במרחב הלינה המשותפת, שהספר נוגע בהם במקרה קיצוני אחד).

זה ספר מאופק עם סגנון שקשה לשייך לז'אנר אחד ברור. חלקו זיכרון אישי, חלקו התבוננות אל הוויית הקיבוץ, וחלקו מעין תחקיר או כתיבה עיתונאית-תיעודית. השאלה הגדולה היא מה קורה כשאידיאולוגיה שנועדה לתקן את העולם נכנסת אל תוך חדר הילדים. כשהיא פוגשת ילדים ממשיים, עם פחדים ממשיים, לילות ממשיים, וגוף ונפש שזקוקים לא רק לחברה מתוקנת אלא גם לבית, להורים, לחום ולשם פרטי. הספר מניח שאין לכך תשובה פשוטה שהרי למי היה רק טוב או רק רע בילדות? גם הילדות בקיבוץ אינה יוצאת דופן במובן הזה. אפשר מצד אחד לזכור חופש, טבע, חברות, מרחבים ותחושת שייכות — ובאותו זמן לזכור גם פחדים, בדידות, לילות בלי הורים וקשיחות קבוצתית.

בשנת 1938, בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים, פרסמה לאה גולדברג את השיר המופלא ערב מול הגלעד. בשיר מופיע הבית שלימים היו שטענו שיש בו ביקורת מרומזת על הלינה המשותפת, שהרי מה ילד זקוק לו לפני הכל אם לא חֵיק, נשיקה ושם:

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
בוקר וערב

בוקר וערב

יון פוסה

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•יוסף
הנחלה

הנחלה

מריה טורצ'נינוף

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה האמיתית היא הנחלה עצמה.

הספר נפתח במאה ה־17, כשאל המקום מגיע חייל משוחרר מצבא שוודיה־פינלנד, שבתמורה לשירותו מקבל נחלת אריסים באוסטרובוטניה, מחוז בפינלנד שלחוף המפרץ הבוטני. אלא שכמעט מיד הדמויות מתחלפות, הזמן זורם, והמאות חולפות. העלילה נעה בין תקופות ובין דמויות שלא תמיד ברורה הזיקה ביניהן, מלבד שברי רמזים הנמסרים כבדרך אגב. חלקן בנות משפחה, אחרות דמויות מזדמנות: נשים וגברים, ילדים וזקנים, בתקופות של רעב ושפע, מלחמה ואובדן, מגפות ושלווה.

עצם שמו של הספר, המשתרע על פני ארבע מאות שנה, מצהיר די בבירור שאין לו גיבור אחד מלבד הנחלה עצמה. היא הציר שסביבו הכול נסוב. הדרמה האנושית מתרחשת תמיד בתוך האדמה, לצדה או בזיקה אליה — אל הנוף, אל עונות השנה, אל בעלי החיים ואל הצומח. כל הדמויות נטועות באותו מרחב גיאוגרפי, וגם התנועה הנפשית של כל אחת מהן נדמית כחלק מן המארג הרחב יותר של המקום.

אם כן, יש פה ספר ייחודי והכתיבה די טובה. יש גם לא מעט דרמות אנושיות והנוף עושה את שלו. אבל לא קל באמת להיקשר אל הדמויות: המפגש איתן קצר מדי, ולעיתים אינו מעמיק דיו. זה כמובן נובע מן המבנה האפיזודי של הספר, שאולי מבקש מאיתנו לראות בדמויות חוליות במארג, לא תודעות מלאות בפני עצמן. אך בפועל פירוש הדבר הוא שרוב הקריאה אינה סוחפת במיוחד. דווקא לקראת הסוף, עם הדמויות הקרובות יותר למאה העשרים ולזמננו, הקריאה תופסת יותר קצב ועניין. בסך הכל מדובר בספר לא רע, אבל קצת פחות ממה שציפיתי. שלושה וחצי כוכבים.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•יוסף
פויגלמן

פויגלמן

אהרן מגד

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•יוסף
יונה בודדה

יונה בודדה

לארי מקמרטרי

לפני זמן מה קראתי את הספר "במרחבים" של הרנן דיאז. ספר נחמד שמתיימר להיות סיפור ריאליסטי על קורותיו של אדם בודד במערב הלא מיושב של ארה"ב במאה ה-19. מה שנקרא המערב הפרוע. אבל אם אתם רוצים לקרוא ספר ריאליסטי על התקופה, מוטב לעזוב את "במרחבים" ולפנות לדבר האמיתי – "יונה בודדה".

השלד הסיפורי מבוסס על מסעות הובלת הבקר ההיסטוריות של המאה ה-19 (Cattle drives) מהדרום לצפון דרך הסְפַר והאזורים הלא מיושבים של ארה"ב, שנמשכו חודשים רבים וחצו מדינות ונהרות, והיו בין הגורמים שקיבעו את דמותו האיקונית של הקאובוי האמריקאי. שני ריינג'רים טקסנים מזדקנים, וודרו קול וגאס מקריי, מחליטים להוביל אלפי ראשי בקר מן הדרום אל הצפון הרחוק, החלטה שנראית תחילה כגחמה רומנטית, כמעט הרפתקה אגבית, אך מתפתחת למסע ארוך, רצוף סכנות, אובדן, בדידות והתפכחות.

קשה למצוא שתי דמויות הפוכות מאשר קול וגאס, ואף ששניהם לוחמים קשוחים וקצינים לשעבר בדרגת סרן, הראשון הוא איש חוק נוקשה, מאופק ומסודר וכזה שמתקשה לבטא רגש ומוכן לשלם מחיר אישי כבד בשם האחריות, ואילו השני מרבה לדבר ולהתפלסף, אירוני, חובב נשים, אוכל והנאות. אבל מתחת לקלילות מסתתרת חוכמה עמוקה והבנה מפוכחת של החיים בכלל, ושל חיי האדם במערב השומם. לשניים מצטרפת לורנה היפה, העצמאית והקשוחה, שיוצאת למסע בעקבות הרצון לשלוט על גורלה, אבל גם היא תגלה דבר או שניים על החיים ועל אהבה. בהמשך נגלה את קלרה אהובתו של גאס משכבר הימים ועוד דמויות משנה רבות ומגוונות. אורכו של הספר מביא לכך שכמעט כל הדמויות זוכות לפיתוח מעמיק וייחודי, דבר שלא ניתן היה להגיע אליו בספר קצר. לי אישית נדרשו כמאה–מאתיים עמודים כדי להיכנס אל תוך הספר, אך משם ואילך כמעט שלא יכולתי להניחו מן היד.

המסע של וודרו וגאס מתחיל מן הדרום הצחיח של טקסס – ארץ שטוחה, חמה, מאובקת ודלה בצל, ועוברת, במפורש או במשתמע, דרך אוקלהומה לאחר חציית הנהר האדום, משם לדודג' סיטי שבקנזס, לאורך עמק נהר הפלאט שנברסקה, ואל המישורים העצומים וחסרי הרחמים של ויומינג, ומשם עד ליעד הסופי: מונטנה הקרה, הירוקה, הפראית והמרוחקת. מרחק בלתי נתפס שטומן בחובו עוצמה סיפורית מרהיבה של מבחן אנושי אדיר, של שחיקה ושל חברות. הנוף משתנה מאבק וחום אל עשב, רוח וקור. סערות גשם וברקים, נחילי ארבה ונחלים שוצפים. אנשים רעים ואכזריים, לצד טובי לב ותמימים. הגיאוגרפיה אינה רק רקע מרהיב למסע, אלא שיקוף של התפכחות. ככל שהמרחבים נפתחים, כך מתחדדת תחושת הריחוק והבדידות, והעמידה העקשנית מול הטבע הקשוח והאדיש — שאינה תמיד רומנטית — מלווה בכאב ובאובדן, לעיתים ממש שובר לב.

המסע עצמו חושף בהדרגה את הפער בין מיתוס המערב הפרוע לבין המציאות הקשה והמורכבת של חיים על הגבול. ההרפתקאות הרבות, המבחנים האנושיים, המפגשים עם האינדיאניים, נכתבו בשפה קולחת, לא מתייפיפת ומאוד ריאליסטית. הכאב הוא כאב והקללות הם קללות, החום והקור, העייפות והרעב והצמא, הייאוש והתקווה - כולם מועברים לקורא בלי חציצה.

מזמן לא יצא לי לקרוא אפוס רחב יריעה, מדויק, מרהיב, אנושי וגדול מהחיים, עם דמויות מדויקות ובלתי נשכחות, הרפתקני ומהורהר ועם כתיבה מושחזת ומקורית. מסע של כמעט אלפיים קילומטרים, על פני כמעט אלף עמודים — שבסיומם צר היה לי להיפרד.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•יוסף

ביקורות נוספות על "שחף שחור"

שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

אבא שלי צמחוני אדוק. אמא שלי לקוחה קבועה בשווארמה חזן.
אבא שלי ימני. אמא שלי שמאלנית.
אבא שלי צופה בסרטי איכות בסינמטק. אמא שלי מזילה דמעה בטלנובלות.
אבא שלי טיפוס של חורף. אמא שלי מעדיפה את הקיץ.
אבא שלי אוהב לקרוא את אפלפלד ואת פול אוסטר ומורקמי. אמא שלי אוהבת את רם אורן ואת ג'וג'ו מויס.
אני יכולה להמשיך עד מחר בבוקר, אבל הבנתם את הפרנציפ.

אבא שלי אהב את הספר הזה. אמא שלי....... גם אהבה את הספר הזה!!! אני אומרת לכם, ימות המשיח ממש. אשכרה חזון אחרית הימים אצלנו במשפחה...
אבל...

• אבא דיבר על תיבת פנדורה משפחתית ונתן הרצאה על סודות שנחשפים ושתמיד הם ייחשפו כפי שמתואר בספר, ואילו אמא התרשמה בעיקר מהתיאור של היחסים בין בני הדודים. (אני עם אבא).

• אבא אמר שלספר יש נוכחות רוסית בולטת – לבוש, כינויי שמות ומאכלים ושמורגש שהספר נכתב ע"י עולה מרוסיה ושזה מאוד אותנטי. אמא אמרה שזה ממש שולי ולא מורגש. (אני עם אמא).

• אבא אמר שהדרמה המשפחתית יצרה יותר מתח מפענוח הפשע עצמו. אמא אמרה שדווקא החלק של המז"פ היה מרתק למרות שזה ממש לא ספר מתח. (אני עם אבא).

• אבא אמר שהסופרת מצליחה להביא בפני הקורא שושלת משפחתית מורכבת, סבא וסבתא, אחיות, נישואים שניים, בני דודים, נכדים ואפילו את הנינים בלי שהקורא יתבלבל בכלל. אמא אמרה שהיא היתה צריכה לשרטט לה על הסימניה איזה אילן משפחתי קטן... (אני עם אבא).

• אבא אמר שהסוף של הספר פתוח ושהוא מזמין ספר המשך. אמא אמרה שהסוף סגור ושהוא מתוק, רומנטי, אופטימי ומשפטי האהבה שמסיימים את הספר ריגשו אותה מאוד (אני עם אמא) [אבל גם עם אבא, כי אני רוצה ספר המשך]

• "היא הורידה את העטיפה מהסוכריה, עצמה את עיניה וליקקה את התרנגול הוורוד. טעמו החמצמץ התפשט בגופה וריח הפטל שנדף מהסוכריה דגדג את נחיריה." אבא שונא סוכריות. אמא אוהבת אותן מאוד. (אני עם אבא).

בדבר אחד שלושתנו מסכימים: זהו ספר מצוין שכיף, פשוט כיף לקרוא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מיכל
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

"אכפת לך לקרוא גם את הספר שלי ולקטול? אני ממש אשמח להמלצה", את זה ביקשה ממני חברתינו נתי ק. כמעט לפני שנה כתגובה לביקורת שלי על ספר ביכורים של חבר אחר בסימניה. הופתעתי למצוא את הספר בספריית המוסד החינוכי בו אני עובד וניצלתי כמה שעות פנאי מתות כדי למלא את בקשתה של חברתינו. גילוי נאות - אינני נוהג לקטול ספרים על-פי בקשה לא משנה כמה יפה יבקשו ממני, אפילו אם זה - כך לפי אותה תגובה - יכול לעזור במכירה שלו. ובכלל המגמה שלי היא להרעיף אהבה על ספרים ופחות לקטול אותם. בכל מקרה נגשתי לספר בתקווה גדולה שאולי בכל זאת יצא מכאן משהו טוב. איך תקוות מסתיימות בימים האלה אתם כבר בטח יודעים.

אז הסיפור שנתי ק. או בשמה המלא רינת קליין רקחה כאן מתאים לספר מתח קלאסי עם טאצ' וירטואוזי. מומחית לזיהוי פלילי נשלחת לרוסיה כדי לעזור בפיענוח רצח שתלוי במומחיות של המומחית יענו בטביעת אצבע. על הדרך היא מגלה שהחשוד העיקרי קשור אליה בעבותות משפחתיים. פיענוח הרצח מצריך גם פיענוח עצמי, מעיין יציאה למסע שורשים עם טוויסט פלילי. הרעיון, הגם שהוא מאולץ, יפה ומעניין אבל כאן נגמר כל הטוב.

הספר משעמם רצח. אין בו מתח, אין רגש, ואין את הוירטואוזיות שהספר כל-כך משווע אליה. מה גם מאכזב מאוד לגלות שאין בספר התעסקות מקצועית במז"פ וזאת למרות שהסופרת בעלת תואר שני בהנדסה כימית. עכשיו תוסיפו לזה את הכתיבה הדקלרטיבית והתמציתית של רינת:

"באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ."

וקבלנו חוות דעת מז"פית רק בלי המז"פ. גם הקטעים הרגישים ביותר פה כתובים באותה קצרנות משמימה, אז מה הפלא שליבי לא יצא אל אותה תמרה אטיאס.

התקציר בכריכה האחורית מנסה לשווק את הספר כ"קול שכמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית", קולם של העולים מברית המועצות. מצחיק. בלי כמובן לזלזל בקשיי העלייה של האנשים החשובים האלה ותרומתם הרבה לחברה הישראלית, עולים בראשי שמות רבים של סופרים ומשוררים עולי ברה"מ והם מושא למחקר אקדמי. (אם כבר נסו להעלות בראשכם שלושה כותבים עולי אתיופיה). בכל אופן לא התרשמתי שהספר מטפל בנושא הזה בעומק הנדרש או בעומק כלשהו אם לדייק.

אז שחף שחור הוא טלנובלה שמנסה להתחזות לספר מתח רק שאין מתח ואין רגש וגם אין טיפת רוח שתפיח עניין בגוויה הזאת.

קיבלת.

לפני שנתיים•אודי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

לעתים החיים מזמנים לנו מצבים בהם אנו מוצאים את עצמנו בצד השני של המתרס. זו יכול להיות סיטואציה יום יומית כמו זו של קופאית בסופר שעורכת קניות בסופרמרקט אחר, ועודה מניחה את מצרכיה על המסוע היא נשאלת את שאלת ה- "יש לך כרטיס חבר מועדון?" שבנסיבות רגילות היא מרבה לשאול בעצמה. זו יכולה להיות סיטואציה פחות שגרתית, כמו זו של רופא שמוצא את עצמו מאושפז בבית חולים או מיילדת שהיא עצמה כורעת ללדת. וזו יכולה להיות גם סיטואציה הנוגעת לספר פרי עטו של חבר סימניה, כשהחבר, כותב הספר, רגיל להיות בצד הנבדק והנבחן, והנה הוא מוצא את עצמו בצד השני של המתרס, כותב ביקורת על ספר של חברה אחרת... התחושה שחשתי כשאחזתי את הספר בידי הייתה תחושת מבוכה. ומה יקרה, חשבתי לעצמי, אם לא אתחבר לספר? מילים שליליות לא תיכתבנה, החלטתי. אם אוהב את הספר אכתוב סקירה, ואם לא, אשמור את הדעה הפרטית שלי לעצמי. עצם כתיבת הביקורת יכולה להעיד, אם כן, שאהבתי את הספר, ואני שמח מאוד להוסיף ולציין שהוא התחבב עלי מאוד.

אפרתי כתבה לי פעם משפט חכם (טוב, אחד מיני רבים): "כל סופר יוצר בספרו הראשון את הדמות הראשית בצלמו ובדמותו." למעט הסקירות המשובחות שלה כאן, אינני מכיר כלל את הסופרת, אך התחושה שלי (תחושה בלבד...) היא שיש מרכיבים אוטוביוגרפיים בולטים בדמותה של הגיבורה. אהבתי את תמרה וחשתי כלפיה אמפתיה, ונראה לי שהסופרת רחשה הרבה חיבה לדמויותיה, לא רק כלפי בת דמותה אלא גם כלפי השאר, ומחלה להם על מגרעותיהם וחולשותיהם.

הספר נע על צירי זמן שונים והוא מכיל מספר דמויות רב, יחסית. ובכל זאת, אין הדבר מכביד על הקריאה או מסרבל את הכתיבה. הסיפור שמתרחש בהווה הוא ביסודו סיפור מתח שעניינו פענוח מקרה רצח, אך המרקם של המתח שנוצר כאן הוא אחר. לא כזה שמאפיין ספרים מהז'אנר של ספרי מתח, אלא מתח דרמטי מעיקרו. מתח שהוא פועל יוצא של עלילה מעניינת ורבת התרחשויות. הספר זורם וקולח, הפרקים קצרים והרומן שומר על רמה של מתח ועניין רב לכל אורכו. לקחתי את הספר תוך כדי קריאת ספר אחר, רק כדי לעלעל בו, והנה מצאתי את עצמי נשאב לתוכו וזונח את הספר השני. ולזנוח את הרמן קוך עבורי זה לא דבר של מה בכוך...

אהבתי מאוד את המכתבים שמשובצים בספר. הם מובאים במינון הנכון ובתזמון המדויק ביותר, והם מוסיפים לעלילה נקודת מבט שונה: אישית, רגישה ונוגעת. הכתיבה שלהם בגוף ראשון מוסיפה לרומן נופך אינטימי, וזאת על רקע הכתיבה העיקרית שנכתבת בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני.

ההווי הרוסי בא לידי ביטוי בספר בצורה מדודה ואופטימלית, לדעתי. לא פחות מדי ולא יותר מדי. רציתי לכתוב שלא ניכר על סופרת שהיא ערכה מחקר חיצוני ושלא מרגישים כי היא איננה ממקור רוסי, אבל אז נזכרתי שנכתב בגב הספר שהיא "עלתה כילדה לישראל מברית המועצות"... אז בהפוך על הפוך אני יכול לכתוב שהמוצא הרוסי איננו בעוכריה, ושהיא לא מבליטה יתר על המידה בספר את ההווי הרוסי.

מה מעט הפריע לי בספר? תיאורי המין היו אמנם שוליים בספר, אך הם גם לא היו חיוניים, לטעמי. הם לא תרמו דבר לעלילה עצמה ולדעתי מוטב היה לוותר עליהם. ואולי האשמה טמונה דווקא באופי השמרני שלי, שכן בעידן הספרותי המתירני של "חמישים גוונים", אפשר, למעשה, לומר שהתיאורים בספר הם צנועים וחסודים... דבר נוסף שהפריע לי היא הסיבה שבעטיה נדרשת תמרה להגיע לרוסיה כדי לסייע בפענוח מקרה רצח, היותה מומחית לזיהוי פלילי. הסיבה נראתה לי מעט "תפורה", באופן שמניע את הדרמה המשפחתית בצורה קצת מלאכותית. המידע המקצועי המועט, יחסית, על עבודת הזיהוי הפלילי תרם לתחושה הזו שלי.

בנוסף, לא הייתי מתנגד לתוספת של כמה פרלינים בלגיים מובחרים... "הייתה זו סוכרייה ורודה בצורת תרנגול, הממתק מהילדות שיכול היה לתקן כל דבר עבור שניהם. היא הורידה את העטיפה מהסוכרייה, עצמה את עיניה וליקקה את התרנגול הוורוד". שאלת תם (מטומטם): מה זה, לכל השדים והכרבולות, סוכריית תרנגול? אין לי מושג! ולחשוב שקשרתי לעצמי כתרים והתהדרתי לי בעיני עצמי בתואר מומחה לממתקים...

לסיכומו של דבר, לפנינו דרמה משפחתית קולחת ומרתקת, שמיטיבה לפתוח תיבת פנדורה ולהאיר פינות משפחתיות עלומות ומודחקות. כמי שנמצא משני צידי המתרס אני נמנע מלשאול את הסופרת אם יש סיכוי לקרוא בקרוב ספר נוסף שלה, מחשש שמא השאלה תלחיץ... אסתפק בהבעת משאלת לב קטנה שאכן היא שוקדת על כתיבת ספר נוסף.

ולסיום סיומת, פרט קטן שהצליח לרגש בגדול: האזכור של קהילת סימניה ברשימת התודות בסוף הספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

לא קראתי את הספר. נתתי אותו לאשתי וביקשתי ממנה שאם הוא ימצא חן בעיניה שתכתוב עליו ביקורת, שכן הסופרת היא חברת סימניה. כאן חלה אי הבנה מצערת. אני התכוונתי שאשתי תירשם לאתר בעצמה ותעלה את הביקורת, ואילו העצלנית הבינה מדבריי שהיא רק תכתוב את הביקורת עצמה, ושאני אעלה אותה תחת השם שלי. כמובן שהתפתחה לה מריבה הגונה, וכמובן שידה של אשתי הייתה על העליונה... אז הנה הביקורת, ככתבה וכלשונה, עם תיקוני הגהה קלים:

תמרה, מומחית לזיהוי פלילי שהנישואים שלה על סף קריסה, נדרשת במסגרת תפקידה לצאת לרוסיה כדי לסייע בחקירת רצח של אשת בכיר סובייטי. תמרה, ילידת רוסיה בעצמה, מגיעה לארץ הולדתה ומוצאת את עצמה מעורבת בהרבה מעבר לענייני זיהוי טביעות אצבע. תמרה מגלה להפתעתה הרבה מאוד סודות משפחתיים שהוסתרו עמוק אך נחשפים בסופו של דבר בפניה ומציבים מולה מראה משפחתית שמציגה בפניה השתקפות משפחתית אחרת לגמרי מזו שהייתה ידועה לה בעבר.

הספר מקסים. הפרקים קצרים, כמו שאני אוהבת, הכתיבה קולחת וזורמת, הספר מותח ומעניין לכל אורכו. יש מתח, יש רומנטיקה ויש גם סיפור משפיחתי עם לא מעט כביסה מלוכלכת. אהבתי מאוד את הדרמה המשפחתית, את ההתפתחות שלה ואת הגילויים המפתיעים. היחס בין הדיאלוגים לתיאורים הוא מדויק, ובנוסף נוכל למצוא ברומן גם מכתבים מעניינים ומרגשים. העלילה נעה על שני צירי זמן, בהווה ובעבר, ובהתחלה המבנה הזה נראה לי מעט מסובך ומסורבל. אבל הפרקים הקצרים והכתיבה הקולחת עשו את שלהם והקריאה לא הייתה מכבידה, וחוץ מזה בראש כל פרק מצוין התאריך המדויק והמקום של העלילה, דבר שבהחלט מקל על הבנת ההתרחשויות. הדבר שאהבתי יותר מהכול היה הסוף של הספר (אולי אזהרת ספוילר קלה): הסוף מתוק, רומנטי, אופטימי ומשפטי האהבה שחותמים את הרומן הצליחו לרגש ולהפעים. ועוד דבר קטן: העטיפה של הספר היא העטיפה הכי יפה שראיתי. פשוט מדהימה!

זהו. זאת הייתה הביקורת שלה ולצערי לא אוכל להגיב על התגובות כי לא קראתי את הספר... מה שכן, הספר עבר לחמותי. אם היא תאהב אותו אני אתרגש, אבל אם היא תבקש ממני להכניס את הביקורת שלה – אני אתגרש...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צב השעה
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

הסיפור "שחף שחור" נכתב במלאכת מחשבת, עם שפה קולחת שמושכת אותך פנימה כבר מהעמוד הראשון.

העלילה ארוגה ביד אמן, והפיתולים המפתיעים שלה הותירו אותי במתח תמידי, במעין תהייה מתמשכת ובציפייה דרוכה לפתרון התעלומה.

אהבתי במיוחד את הדינמיקה המרתקת שבין הזמנים השונים – תנועה חלקה וטבעית בין ההווה לעבר שתרמה עומק נוסף לסיפור.

הכותבת מצליחה לתאר את מערכות היחסים המורכבות בצורה נוגעת ללב ורגישה, בלי לאבד את תחושת האותנטיות.

סיפור ההתאהבות בין אפי ותמרה, לצד הזוגיות המאתגרת של אפי עם אפרת, נכתב ברגישות יוצאת דופן וגורם לך להרגיש חלק מהמסע הרגשי של הדמויות.

ריבוי הדמויות והקשרים המשפחתיים שביניהן – שלושה דורות של משפחה אחת – היווה אתגר מהנה. הוא דרש ממני לעצור מדי פעם כדי להבין לעומק את הרקע והקשרים, אבל זה רק העצים את החוויה.

בסופו של דבר, מתחת לפני השטח של סיפור המתח, מתגלה סאגה משפחתית רחבה המשתרעת על פני ארבעה עשורים שלמים.

לסיכום הספר מצליח לשלב באופן מושלם מתח, רגש וסיפור משפחתי מרתק. נהניתי מכל רגע בקריאה.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•יוסי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

יום חמישי שעה שש, ישבתי רגל על רגל במשרד שלי בפנקס ארבע, שתיתי גולדסטאר וניסיתי לחשוב על התוכניות למחר, לא ממש הצלחתי, חשיבה זה לא הצד החזק שלי כידוע, פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"אין פה אף אחד." אמרתי.
כנראה שלא נשמעתי מספיק משכנע, כי הדלת נפתחה, ולחדר נכנסה בצעד מהוסס, בלונדינית בת שלושים ושתים, רזה עם המון רגליים, היא לבשה שמלה שחורה עם מחשוף לא קטן, שעורר בי עניין מקצועי מסויים.
"הקוסמטיקאית, זה בדירה ממול." אמרתי ביובש.
"אני מחפשת חוקר פרטי, ארז בראון, זה פה?"
"אנחנו סגורים." אמרתי, "אבל בסדר... מה את צריכה?"
"קוראים לי תמר אטיאס, אני מומחית בזהוי פלילי, אני עובדת במז"פ ירושלים ואם אתה..."
"לא רצחתי אף אחד, למרות שהיו לי כוונות... את גרושה, נכון?"
היא הנהנה באיטיות.
"יש לך יותר מזל ממני. את רוצה שאני אעזור לך בסיפור הזה עם אפריים, אל תגידי לי שאת רוצה לבדוק אם הוא בוגד בך? קצת טפשי, לא? הוא גם ככה נשוי, ונהג משאית, אני לא יודע איזה משניהם יותר גרוע."
"איך אתה יודע על אפריים?" היא הסתכלה עלי בחשש, "אחותי צלצלה אליך."
"אף אחד לא צלצל אלי, זה המקצוע שלי לדעת דברים."
"ובכל מקרה זה לא קשור לאפריים." היא סידרה את השיער בתנועה הססנית.
"אז זה קשור לחקירה ההיא ברוסיה? כי אני לא עובד בחוץ לארץ, כשאני עובר את הירקון אני לוקח פספורט, תצטרכי לטפל בזה בעצמך."
"איך אתה יודע על החקירה, זה אמור להיות סודי." היא אמרה בבהלה.
"סודי... חחחח בארץ הזאת אין שום דבר סודי. הכל כתוב בספר הזה." אמרתי, והוצאתי אותו מהמגירה.
היא הציצה בכריכה, "שחף שחור." היא קראה בחשד, "מי זאת רינת קליין?"
"היא סופרת, תואר שני בהנדסה כימית ובלונדינית." אני לעומת זאת חוקר פרטי, עם פרופסורה במדעי הרחוב ובלי יותר מדי שיער על הראש.
"איך הספר?" היא שאלה והתחילה לדפדף.
"זאת דרמה משפחתית, כתובה יפה, תמרה אטיאס עלתה בגיל צעיר מאוד מרוסיה, היא השאירה מאחוריה סודות משפחתיים אפלים, עכשיו היא כבר ילדה גדולה, והיא נוסעת לרוסיה לפתור תעלומה, נשמע לא רע, נכון?"
"זה ספר מתח?"
"לצערי אף אחד לא מת, אז לא ממש, זה יותר סיפור על אהבה, ועל סודות, ועל מה שקורה ללב כשהאהבה מתקלקלת."
"לפחות הסוף טוב?"
"זה נגמר בטרגדיה-הגיבור והגיבורה מתחתנים... סתם... רק התחלתי לקרא, אני לא יודע מה קורה בסוף. " אמרתי והתקרבתי אליה, "ככה זה החיים מחקים את האמנות או שאולי זה ההפך, אני לא ממש סגור על זה, אבל אם את רוצה, נוכל לבדק את זה ביחד..."
"מצטערת לא מתאים לי." היא אמרה וקמה מהכסא, "אולי בספר הבא..."

הספר הוא דרמה משפחתית, קריאה מאוד, הדמות הראשית מענינת ומסקרנת, והסיפור נע במהירות בין עבר להווה, בין רוסיה וישראל, הספר אינו חף מטעויות, אבל הוא בהחלט ראוי ונעים לקריאה.
גילוי נאות, קניתי את הספר בכספי שלי בדוכני הוצאת סלע בשבוע הספר, (50 שקל) , אני מכיר את רינת קליין מסימניה ומפורום תפוז, והיא אכן בלונדינית, כל השאר הוא פרי דמיוני הקודח.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דוידי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

קראתי את הספר לפני כמה חודשים טובים, אהבתי אותו מאוד ובכל זאת לא כתבתי ביקורת.
גם בגלל שבדרך כלל אני לא כותבת כאן סקירות וגם בגלל שנכתבו עליו כאן כבר כל כך הרבה ביקורות ולא היה לי מה לחדש או להוסיף על מה שנאמר כבר.
החלטתי להביע את אהבתי לספר בדרך אחרת: המלצתי עליו למכריי ולידידיי.
בין השאר כתבתי בפרטי לראובן מסימניה והמלצתי לו על הספר. הוא כתב ביקורת מאוד מסויגת, כנה ואמיצה (כל הכבוד! בלי ציניות חלילה), ודווקא זה מה ששכנע אותי אחרי התלבטות רבה בכל זאת לכתוב כמה מילים חמות על הספר מנקודת המבט שלי.
אז לחדש הרבה אין לי מה, אבל מאוד אהבתי את הסיפור המשפחתי,את המעברים בין הזמנים והחיבור ביניהם, את הפרקים הקצרים ואת הכתיבה הקולחת - בגובה העיניים,את הסיום הרומנטי והאופטימי. פחות התחברתי לפן של המתח בסיפור אבל לשמחתי הוא לא היה משמעותי בעלילה (לפחות בשבילי).
ארבעה וחצי כוכבים שמעוגלים בשמחה למעלה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רותה
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

מה אהבתי בספר?

• טוב, לא בדיוק מה אהבתי אלא את מי אהבתי. תמרה, הגיבורה. פשוט להתאהב בה.
חמה, אנושית, אסרטיבית, קרייריסטית, רגישה.
היות שאומרים שכל סופר נותן הרבה מעצמו בעיקר בספר הראשון ומקרין על הגיבור הראשי שלו הרבה מעצמו, זה אולי המקום להרגיע את בעלה של נתי. אני לא מתכוון להתחיל איתה...
• אני לא יודע אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות יוצאים המון ספרים קטנטנים (כמו כל הספרים של "תשע נשמות") ומצד שני – ספרים עבי כרס במיוחד (כמו נוטות החסד), שאתה צריך להביא סבל שירים לך אותם. ואיפה הספרים של פעם, אלה בני כ- 200-300 עמודים? זה לדעתי צריך להיות טווח העמודים של הספרים. הספר הזה מונה 200 ומשהו עמודים והעלילה מתקדמת בדיוק בקצב הנכון – מצד אחד בלי חפירות מייגעות, ומצד שני עם תיאורים שלא נמצא בנובלות הקטנות של תשע נשמות. אני לא יודע אם אני צודק, אבל אני חושב שזה נזקף הרבה לזכותה של העורכת. אשמח שמוע את חוות דעתה של נתי.
• את הסוף (ובדרך כלל אני לא טיפוס רגשני...)
• את העטיפה. מקסימה. נתי, בחירה שלך?
• את השילוב המדויק בין דרמה ומתח. קצת מכל דבר, כמו שאני אוהב.
• הוא ישראלי מאוד, למרות שכביכול הוא היה צריך להיות בעל ניחוח רוסי חזק. בעיניי הוא מאוד ישראלי, ובצורה הכי חיובית. הישראלי היפה.


מה לא אהבתי בספר?

• שנכתבו עליו כבר איזה אלף ביקורות, מה שאומר שבטח את כל מה שכתבתי כבר אמרו לפניי. ממש מבאס.


בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי דרמות משפחתיות, מתח לייט, ספרים ישראלים טובים ומקוריים. מה שאומר – קשת רחבה מאוד של טעמים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•קצר ולעניין
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

שם [בארץ]: חוזרת על עצמה שוב אותה ההוויה:
שם רודף שם רודף שם רודף שם.. תמונה רודפת תמונה רודפת תמונה.. סיפור חיים קצר מדי רודף סיפור חיים שהיה לו עוד הרבה מה להציע לטובתו ולטובת החברה..
פצועים קשה.. בינוני.. קל.. אנוש..
היתקלות רודפת סיפור קרבות שרודף עוד היתקלות ועוד אחד ושוב וסופסוף בוקר אחרי עוד לילה קשה..

כאן: כבר חודש שעוסקים בהסברה כשהמחשבות נודדות לשם.

אחד (ממש טוב, זה ברור) - הותחל ונזנח אחרי שלושה עמודים.
שני (טוב, קליל, זורם – כך נפרס במחמאות על פני כל הביקורות, שאין ספק, הן צודקות) - הותחל ונזנח כבר אחרי עמוד אחד.
ואז - "שחף שחור" נלקח ליד –ועשה את זה. הצליח לסחוף משם, להפוגה קלה – מהידיעות, מהחדשות, מהמחשבות - סחף בחטף, התחיל ונגמר אחרי 24 שעות.. - חזרה למחשבות, לחדשות, לידיעות.

"שחף שחור" של רינת קליין, סיפור שמחבר עבר עם הווה ומדלג בין התקופות - הוא סיפור מתח (ההווה), שמצטלב עם אירועי העבר המשפחתיים ושפוגש את העלייה הרוסית של שנות השבעים (העבר) שמתחברת עם הישראליות של שנות האלפיים - דרך חייה של תמרה מאז היותה "הילדה העולה מרוסיה" ודרכה אל חייה הנוכחיים ויחסיה העכשוויים המורכבים עם בני משפחתה ובינם לבין עצמם. מורכבות שנבנתה בעבר ומשליכה על ההווה ועל החיים הנוכחיים של כל אחת ואחד (כמעט) מאותם בני משפחה.

המסע של תמרה והשחף השחור – במוטיבים השונים – נדד כחוט השני בין תקופות העבר וההווה והיה לי כמסע עם הבזקים אל העבר הפרטי – תמרה, הילדה של שנות השבעים, החזירה גם אותי לימי הילדות פחות או יותר באותן השנים – שתי ילדות, יִלנה ואינה, עולות חדשות מרוסיה מהעלייה של אותן השנים, מגיעות לבית הספר, ביישוב הקטן והכל כך ישראלי ואני "הצברית" – שלוש ילדות שיישר קוטלגו כדרכם של ילדים, באותה קבוצה "הצהובות" והפכו בתוקף הקיטלוג לחברות טובות. קבוצה שנפרדה בשנות השמונים – שנות הנעורים – עת הצברית שבחבורה עברה לחיות ב"צופים" וה"רוסיות" בחרו בתרבות אחרת למלא את שעות הפנאי שבין השיעורים.

שנות התשעים – תמרה, אישה צעירה ישראלית אך עדיין "רוסייה" בעיני רבים בחברה (במנטליות, בצורת החשיבה, קצת במבטא) – נטמעת בחברה - לימודים באוניברסיטה, הקמת משפחה 'ישראלית'.
שלוש בנות קבוצת "הצהובות" - בשנות האוניברסיטה שוב נפגשות. תמו ימי ה"צופים", שנות השירות במדים – ילנה ואינה, נשים צעירות ישראליות אך עדיין "רוסיות" בעיני רבים בחברה (במנטליות, בצורת החשיבה [בלילה, בלילה הן אולי חולמות עוד ברוסית] קצת במבטא) – נטמעות טוב בחברה – והפעם נשארות חברות קרובות שלוש "הצהובות" – שנים ארוכות וטובות בקמפוס שם בעיר המיוחדת הכל כך מרתקת ומורכבת. לימים מקימות משפחות 'ישראליות' לתפארת.

2009 הווה בשחף השחור - והסיפור מלווה את תמרה, ד"ר לכימיה, מומחית לזיהוי פלילי, אם חד הורית מחיפה, שנשלחת במסגרת תפקידה למולדתה לסייע בפתרון חידה בתחום מומחיותה. המסע הארוך אליו היא יוצאת כשברקע מהדהדים יחסיה וקשריה המורכבים, עם כל אחד ואחת מבני משפחתה בעקבות התרחשויות וקשרי העבר, כמו גם עם גברים בחייה, יוצאת למסע הארוך במטרה לפתור את החידה ותוך כדי היא מתעמתת גם עם כמה חידות אודות משפחתה. למסע הארוך והמורכב, היא לוקחת קרוב אליה, את החולצה שלו, שנשכחה אצלה מתוך אי שימת לב. שלא כובסה ושליוותה אותה לאורך המסע עד שובה..
2006 מלחמת לבנון השנייה - שלוש "הצהובות" עדיין חברות – ד"ר אינה הכימאית וילנה הפיסיקאית "הרוסיות" כבר מזמן ישראליות כמעט לכל עניין ודבר למרות המנטליות הטיפה שונה וקצת המבטא, מוצאות עצמן במלוא העצמה בחוויה הכל כך ישראלית (שחוזרת שוב ושוב מדי כמה שנים על עצמה ולא מרפה) - מלוות את השלישית שבצהובות 'הישראלית' שבחבורה, בהתמודדות עם התוצאות הקשות של אותה המלחמה.. כשלמסע החיים הקשה והמורכב שממשיך משם נלקחת ומלווה גם חולצת החאקי שנמצאה שם קרועה, מוכתמת בדם ושרק אחרי הרבה מאוד זמן כובסה..

מוצלחת בחירת התמונה שעל הכריכה - קצת שמחה, קצת עצובה, יפה.
תודה לרינת קליין – הצליח לך. מחכה לספר הבא...

הלוואי שהעולם הזה ילמד כבר לשמור על ילדיו, על כולם.. ושנדע כולנו רק ימים טובים ושקט ולאורך זמן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•