בשנת 2000 התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת ורד לוי־ברזילי שעסקה בכוונתו של נחשון גולץ להגיש תביעת נזיקין נגד רשם האגודות השיתופיות. האישום: "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף".
בתחילת הכתבה המרואיין מצהיר: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים, ומדובר, כידוע, באלפים" (עמ' 10).

הספר של נאמן, שהוא ספר קטן בהיקפו, מעין ממואר-תיעודי, סובב סביב הציר הזה של שאלת הילדות בקיבוץ ופצעי החינוך המשותף. הכתבה ההיא היא נקודת מוצא אליה נאמן שבה וממנה היא מצטטת והחלקים המובאים ממנה בספר מטלטלים. השאלה היסודית היא האם הילדות בקיבוצים עד שנות השמונים, אז פסקה הלינה המשותפת ברוב הקיבוצים, הייתה חוויה מיטיבה, חופשית ומוגנת, כפי ששאפו הוגי השיטה, או אולי דווקא חוויה של בדידות, ניתוק ופגיעה שאין לה תיקון.

בכתבה ההיא היה מעין מילון מונחים שנחשון בנה לצורך התביעה. נאמן מביאה בספר כמה מן הערכים; הנה אחד מהם – בית: "אני בוחר להתחיל במושג בית. אפילו לפני הורים, כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי'. כיום אין בית שרשום על שמי וגם אין הרבה סיכויים שאי פעם יהיה. מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתה משמעות למילה הזו בית. אפשר להתחיל מהשפה. אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות: בית-ילדים א'. בית ילדים ב'. בית הורים. בית-תינוקות. אף פעם לא 'בית'... בית היה משהו שיש לילדים בעיר. מלבן עם גג רעפים אדום שמציירים על דפים. משהו לא מוכר, מעולם אחר. לא ידעתי מה זה, רק ידעתי שלי אין כזה" (עמ' 51-52).
החיים בקיבוץ והחינוך המשותף תמיד סיקרנו אותי, ובשנות הנעורים גם היו מושא מסוים לקנאה. מאז התבגרנו והבנו שהדברים מורכבים, ולצד החלום, היה מונח גם שברו. אבל אני מודה שהספר הזה הוסיף עוד מבוכה ועוד טלטלה ופתח צוהר להבנה מחודשת על החיים המאוד לא פשוטים שיצר הקיבוץ (וזאת עוד בלי להרחיב על האזורים האפלים יותר של פגיעות ומיניות במרחב הלינה המשותפת, שהספר נוגע בהם במקרה קיצוני אחד).

זה ספר מאופק עם סגנון שקשה לשייך לז'אנר אחד ברור. חלקו זיכרון אישי, חלקו התבוננות אל הוויית הקיבוץ, וחלקו מעין תחקיר או כתיבה עיתונאית-תיעודית. השאלה הגדולה היא מה קורה כשאידיאולוגיה שנועדה לתקן את העולם נכנסת אל תוך חדר הילדים. כשהיא פוגשת ילדים ממשיים, עם פחדים ממשיים, לילות ממשיים, וגוף ונפש שזקוקים לא רק לחברה מתוקנת אלא גם לבית, להורים, לחום ולשם פרטי. הספר מניח שאין לכך תשובה פשוטה שהרי למי היה רק טוב או רק רע בילדות? גם הילדות בקיבוץ אינה יוצאת דופן במובן הזה. אפשר מצד אחד לזכור חופש, טבע, חברות, מרחבים ותחושת שייכות — ובאותו זמן לזכור גם פחדים, בדידות, לילות בלי הורים וקשיחות קבוצתית.

בשנת 1938, בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים, פרסמה לאה גולדברג את השיר המופלא ערב מול הגלעד. בשיר מופיע הבית שלימים היו שטענו שיש בו ביקורת מרומזת על הלינה המשותפת, שהרי מה ילד זקוק לו לפני הכל אם לא חֵיק, נשיקה ושם:

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

לפני זמן מה קראתי את הספר "במרחבים" של הרנן דיאז. ספר נחמד שמתיימר להיות סיפור ריאליסטי על קורותיו של אדם בודד במערב הלא מיושב של ארה"ב במאה ה-19. מה שנקרא המערב הפרוע. אבל אם אתם רוצים לקרוא ספר ריאליסטי על התקופה, מוטב לעזוב את "במרחבים" ולפנות לדבר האמיתי – "יונה בודדה".

השלד הסיפורי מבוסס על מסעות הובלת הבקר ההיסטוריות של המאה ה-19 (Cattle drives) מהדרום לצפון דרך הסְפַר והאזורים הלא מיושבים של ארה"ב, שנמשכו חודשים רבים וחצו מדינות ונהרות, והיו בין הגורמים שקיבעו את דמותו האיקונית של הקאובוי האמריקאי. שני ריינג'רים טקסנים מזדקנים, וודרו קול וגאס מקריי, מחליטים להוביל אלפי ראשי בקר מן הדרום אל הצפון הרחוק, החלטה שנראית תחילה כגחמה רומנטית, כמעט הרפתקה אגבית, אך מתפתחת למסע ארוך, רצוף סכנות, אובדן, בדידות והתפכחות.

קשה למצוא שתי דמויות הפוכות מאשר קול וגאס, ואף ששניהם לוחמים קשוחים וקצינים לשעבר בדרגת סרן, הראשון הוא איש חוק נוקשה, מאופק ומסודר וכזה שמתקשה לבטא רגש ומוכן לשלם מחיר אישי כבד בשם האחריות, ואילו השני מרבה לדבר ולהתפלסף, אירוני, חובב נשים, אוכל והנאות. אבל מתחת לקלילות מסתתרת חוכמה עמוקה והבנה מפוכחת של החיים בכלל, ושל חיי האדם במערב השומם. לשניים מצטרפת לורנה היפה, העצמאית והקשוחה, שיוצאת למסע בעקבות הרצון לשלוט על גורלה, אבל גם היא תגלה דבר או שניים על החיים ועל אהבה. בהמשך נגלה את קלרה אהובתו של גאס משכבר הימים ועוד דמויות משנה רבות ומגוונות. אורכו של הספר מביא לכך שכמעט כל הדמויות זוכות לפיתוח מעמיק וייחודי, דבר שלא ניתן היה להגיע אליו בספר קצר. לי אישית נדרשו כמאה–מאתיים עמודים כדי להיכנס אל תוך הספר, אך משם ואילך כמעט שלא יכולתי להניחו מן היד.

המסע של וודרו וגאס מתחיל מן הדרום הצחיח של טקסס – ארץ שטוחה, חמה, מאובקת ודלה בצל, ועוברת, במפורש או במשתמע, דרך אוקלהומה לאחר חציית הנהר האדום, משם לדודג' סיטי שבקנזס, לאורך עמק נהר הפלאט שנברסקה, ואל המישורים העצומים וחסרי הרחמים של ויומינג, ומשם עד ליעד הסופי: מונטנה הקרה, הירוקה, הפראית והמרוחקת. מרחק בלתי נתפס שטומן בחובו עוצמה סיפורית מרהיבה של מבחן אנושי אדיר, של שחיקה ושל חברות. הנוף משתנה מאבק וחום אל עשב, רוח וקור. סערות גשם וברקים, נחילי ארבה ונחלים שוצפים. אנשים רעים ואכזריים, לצד טובי לב ותמימים. הגיאוגרפיה אינה רק רקע מרהיב למסע, אלא שיקוף של התפכחות. ככל שהמרחבים נפתחים, כך מתחדדת תחושת הריחוק והבדידות, והעמידה העקשנית מול הטבע הקשוח והאדיש — שאינה תמיד רומנטית — מלווה בכאב ובאובדן, לעיתים ממש שובר לב.

המסע עצמו חושף בהדרגה את הפער בין מיתוס המערב הפרוע לבין המציאות הקשה והמורכבת של חיים על הגבול. ההרפתקאות הרבות, המבחנים האנושיים, המפגשים עם האינדיאניים, נכתבו בשפה קולחת, לא מתייפיפת ומאוד ריאליסטית. הכאב הוא כאב והקללות הם קללות, החום והקור, העייפות והרעב והצמא, הייאוש והתקווה - כולם מועברים לקורא בלי חציצה.

מזמן לא יצא לי לקרוא אפוס רחב יריעה, מדויק, מרהיב, אנושי וגדול מהחיים, עם דמויות מדויקות ובלתי נשכחות, הרפתקני ומהורהר ועם כתיבה מושחזת ומקורית. מסע של כמעט אלפיים קילומטרים, על פני כמעט אלף עמודים — שבסיומם צר היה לי להיפרד.

השנים הראשונות של תנועת החסידות הן רגע נדיר בהיסטוריה הרוחנית של העם היהודי. בשנים אפלות וקודרות, כשהפרעות של ת"ח ות"ט עדיין חרותות בזיכרון, ועלילות הדם מעוררות אימה בכל קהילות יהודיות, ניצת לפתע אור חדש בתוך עולם של יראה קפואה ועייפות דתית.

"קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להבהיר אלו רעיונות חידשה תנועת החסידות בעולם הרוח וההגות היהודית. מגוון תשובות, שכמה מהן סותרות זו את זו ניתנו לשאלה זו שפתרונה נותר עמום" (עמ' 143) "השער לאיִן" של נתנאל לדרברג הוא נסיון מעמיק נוסף לבחון ולהתחקות אחר החידוש המהותי של תנועת החסידות בראשיתה. חידוש שהפך את התנועה מחבורת לומדים אזוטרית ומצומצמת לתנועה שסחפה חלקים ניכרים ממזרח אירופה, ומשפיעה על העולם היהודי עד היום.

המחבר, שבספרו הקודם עסק בדמותו של הבעל שם טוב, ממשיך כאן את מחקרו בתלמידו המובהק — רבי דוב בער, המגיד ממזריטש. המגיד, דמות מופת בעולם החסידי, נחשב בצדק לאחד מאבות החסידות, אך נותר עד היום דמות עלומה ומסתורית יחסית. חשוב להדגיש: הספר שלפנינו אינו ביוגרפיה במובן המקובל, אלא מחקר רחב־יריעה המחולק לשלושה חלקים עיקריים.

החלק הראשון עוסק בסיפור חייו ובתחנות המרכזיות שלו, והוא מנסה להתחקות אחר האישיות של המגיד, ועל האופי המסוגר שלו שדווקא הוא זה שטבע מאפיינים רבים של החצר החסידית המכונסת סביב רב, מנהיג ומורה רוחני. יש בחלק זה כמה חלקים קצת משמימים על המשפחה ועל המקומות שהוא היה בהם בפולין שאפשר לדלג עליהם.

החלק השני מרתק הרבה יותר והוא עוסק באישיותו לפני שפגש בבעל שם טוב, ובעיקר במפגש המכונן שלו עם הבעש"ט, בסביבות 1755 (השנה המדויקת אינה ברורה), ההופך אותו לאדם אחר ומחוללת בו תמורה עמוקה. כאשר המגיד פוגש את הבעל שם טוב, הוא לא תלמיד בתחילת דרכו, הוא אדם בוגר, מעמיק, למדן עצום, פרוש מן ההמון ועוסק שנים רבות בתורה ובקבלה. דמות המכונה במחקר "חסיד ישן".
סיפור המפגש מתועד בכמה מסורות, שמובאות בספר בהרחבה, עם ניתוח ספרותי מדוקדק. לא אצטט כאן את כל הסיפור, יש בו הרבה פרטים מעניינים, אך הרקע לסיפור הוא שהמגיד שומע את שמעו של הבעל שם טוב, כמו רבים באותה תקופה, ולמרות שהוא שקוע בלימודו ולא מרבה לנסוע "נתיישב בדעתו לנסוע אל הבעש"ט כדי לנסותו", וכאשר הוא מגיע, הבעל שם טוב מספר לו מעשיות תמוהות על סוסים ועל עגלות, על משרתים גוים ועל כל מיני נסיעות שהיו לו "ועוד ממעשיות כאלו", וכך הדבר חוזר ונשנה במשך היום. המגיד מאוכזב מאוד, הוא חוזר לאכסניה שלו ואומר למשרת "אני הייתי חפץ לנסוע היום תיכף למקומנו אך מפני שהיה חשוך מאוד על כן נלין פה עד שתזרח ותעלה מאוד הלבנה, אזי נסע לדרכנו", כלומר, הוא אפילו לא רוצה לחכות לאור הבוקר כדי להסתלק.
אלא שאז מגיעה התפנית.
"והנה בחצות הלילה, אז שלח הבעש"ט את משרת שלו לקרוא אותו, והלך אצל הבעש"ט, ושאל אותו הבעש"ט 'יכול אתה ללמוד'?
והשיב לו 'כן'.
ואמר לו הבעש"ט 'כן, שמעתי שאתה יכול ללמוד'.
ושאל אותו הבעש"ט 'יש לך ידיעה בחכמת הקבלה'?
ואמר לו 'כן'.
ואמר הבעש"ט למשרת שלו, קח לי ספר "עץ החיים" (ספר היסוד של קבלת האר"י), והראה הבעש"ט להרב המגיד מאמר אחד.
אמר לו הרב דוב הנה אקח לעיין ולהתיישב. ואחר כך אמר את הפשט במאמר הזה.
ואמר לו הבעש"ט 'אינך יודע כלום!'.
וחזר ועיין בו ואמר לו 'הפשט הנכון כמו שאמרתי. ואם יודע מעלתו פשט אחר – יאמר לי ואשמע האמת עם מי'.
ואמר לו הבעש"ט 'עמוד על רגליך!' – ועמד.
והנה במאמר הזה היו כמה שמות של מלאכים, ומיד שאמר הבעש"ט זה המאמר נתמלא הבית כולו אורה ואש והיה מלהטת סביבותיו וראו בחוש המלאכים הנזכרים.
ואמר לו הבעש"ט 'אמת שהפשט כמו שאמרת. אבל הלימוד שלך היה בלי נשמה'.
ותיכף ומיד ציווה הרב דוב את המשרת שלו לנסוע הביתה והוא נשאר אצל הבעש"ט" (עמ' 85-83).

הרב המגיד נשאר אצל הבעש"ט ועולמו הרוחני מקבל עומק ושינוי כיוון משמעותי. הוא נחשף לראשונה לדמותו החידתית של הבעש"ט, אדם שחי בעולמות שונים ללא תודעת שניוּת בין החומר לבין החוויות הרוחניות. הבעש"ט הוא אדם שמסתובב בעיירות ומטייל ביערות, מעשן מקטרת ומרפא חולים "אדם בעל יכולת מוכחת להיות בעולם העליון ועם זאת הוא משתלב במודע בחיי העולם הארצי ומוצא בהם ערך וטעם". בעקבות המפגש רבי דוב עובר תמורה מהתפיסה השמרנית המזהה באופן קטגורי את החומר עם הירוד והשפל וכחוצץ בפני מי שרוצה לעסוק ברוח, לעמדה המאפשרת לראות את הקשר בין המלאכים לסוסים ובין מעשה עגלה לבין מעשה מרכבה.

למרות הקירבה הרוחנית, ישנם הבדלים משמעותיים בין הרב למורהו. הבעל שם טוב היה דמות כריזמטית, מחוברת להמון העם ומלאת חום, מיסטית ועוצמתית. המגיד, לעומת זאת, פעל בשקט, שקוע בהתבוננות ובעל נטייה ל'מרה שחורה'. אולי דווקא בשל כך הוא הראשון שמתחיל לצקת יסודות איתנים ומובנים לתורת החסידות, לבנות עולם מושגים לתורת רבו. ולקבץ סביבו תלמידים מהשורה הראשונה של העולם הרבני. בעוד שתורת רבו התאפיינה באמירות פרגמנטיות, בסיפורים שטומנים בחובם תובנות עמוקות, ובהגות חוויתית הנשענת על תורת הקבלה של האר"י, המגיד לוקח את האורות הגבוהים הללו, ומנסה ליצור שיטה סדורה באופן יחסי, ולנסות להמשיג את הרעיונות הגבוהים לדרך שרבים יכולים ללכת בה, עד שיש חוקרים המכנים אותו "הארכיטקט" של החסידות.

החלק השלישי והמעמיק ביותר עוסק בחידושיו ההגותיים של המגיד, בתפיסת האיִן והיש, הצמצום והבריאה, ועוד מושגים מופשטים כאלה ואחרים. אני אגע כאן באחד החידושים המקוריים של הרב המגיד הנעוץ בשינוי נקודת המוצא הדתית, ובפיתוח תורת המשחק שלו הטמון במשל "הציפור המדברת". תמצית הרעיון, האדם בהיותו חומרי ומוגבל אין לו באמת עמידה מול האינסוף, והמעשה הדתי לכאורה חסר משמעות בהקשר הזה. אולם באופן פרדוקסלי דווקא בגלל החולשה האנושית והמוגבלות, בחירת האדם בטוב ובמעשה הראוי, אפילו באופן זמני, מעוררת הפתעה ופליאה אל מול האינסוף, כמו הציפור המדברת המפליאה ומשעשעת את המלך, לעיתים אף יותר מיועציו החכמים, דווקא בשל האופן הבלתי צפוי שבדבר, ולכן "ערך המעשה האנושי, בין אם הוא רוחני ובין אם הוא חומרי נמדד על פי מידת ההפתעה הטמונה בו המעניקה לו את ערכו וייחודו" (עמ' 149).

כדאי לציין שהמחבר משתמש בספר האוטוביוגרפיה של שלמה מימון, פילוסוף ניאו-קאנטיאני משכיל ומעמיק מאוד, שבשנות נדודיו ברחבי העולם היהודי לפני שהגיע לברלין ביקר בחצרו של המגיד. מימון היה עדיין צעיר ויותר מבקר ומתבונן מאשר תלמיד — אבל התיאור שלו נשמר כעדות חיה על מוקד חסידי חשוב ונחשב למקור היסטורי חשוב לחקר החסידות המוקדמת. עשה לי חשק להשיג את הספר של מימון.

לסיכום, 'השער לאין' הוא ספר מחקרי מעמיק, משמעותי ומתגמל, שמאפשר הצצה אל עומקה של החסידות המוקדמת והגותו המורכבת של המגיד ממזריטש, אבל כזה שדורש התמסרות ואינו נקרא בשעה או שעתיים, וגם לא בשלוש. מה שכן, היה רצוי מאוד להוסיף סיכומים קצרים, תמצתיים, של כל פרק, כי לפעמים מרוב פרטים קשה לזקק את העיקר. אבל עדיין מדובר בספר איכותי ומיוחד.

לאחרונה אני משתדל להניח על המדף ליד שולחן העבודה ספר שירה. כך, בכל פעם שהראש נודד או שמתפנה רגע, יש אפשרות פשוט לשלוף את הספר ולקרוא עוד שיר או שניים.

אל "הבוקר בא תמיד" של שיבטה הגעתי דרך הספרייה המקומית. סיקרן אותי לקרוא שירים של אישה יפנית שנולדה לפני מלחמת העולם הראשונה, והחלה לכתוב שירה רק ב־2010, כשהייתה בת 98. וזה אכן מסקרן ומיוחד. מטבע הדברים שיבטה כותבת רבות על הזקנה ועל חלוף השנים. על הזכרונות האישיים שלה, על מקומות ועל רגעי אושר או תוגה. בשירה שלה יש הרבה אופטימיות, הכרת תודה, התבוננות ושימת לב לפרטים קטנים, ומבט של השלמה.

עם זאת, השירה מאוד מינימליסטית, אך לא בסגנון הייקו. כמעט ואין בה הברקות פואטיות יוצאות דופן או תובנות בלתי רגילות. השירה פשוטה מאוד — לעיתים אולי פשוטה מדי. בסך הכול זה ספר שהייחוד המרכזי שלו נובע יותר מהסיפור המרתק של הכותבת מאשר מעוצמת השירים עצמם.

על התלמוד כבר כתבתי כאן בעבר, בעיקר בעקבות ספרו של תא־שמע "הספרות הפרשנית לתלמוד", ובכל זאת, משיצא כעת ספר חדש על התלמוד בסדרת "ספרים משני עולם" של מאגנס – לא יכולתי שלא לחזור ולדון בו.
הספר נפתח כך: "מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד במרכזו של ארון הספרים היהודי... אך למרות תפוצתו וחשיבותו מדובר בטקסט שקשה להגדירו. זה ספר דתי, אך הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה. הוא מאורגן כטקסט המפרש חיבור קודם, המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות מפירושה לטובת דיונים ארוכים בנושאים אחרים, אגדות, סיפורים ופירושי מקראות. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? כיצד הפך להיות הספר הבסיסי ביותר בארון הספרים הלמדני? כיצד נקרא לאורך הדורות"? (מתוך ההקדמה).
הספר, שנכתב בידי שני חוקרים – אחד דתי ואחד חילוני – מחולק לשני חלקים עיקריים: הראשון עוסק בתלמוד עצמו, במקורותיו ובשלבי התהוותו; והשני מתמקד בהתקבלותו ובשיח הפרשני שהתפתח סביבו מעת חתימתו ועד המאה העשרים.

קשה לחשוב על יצירה עתיקה נוספת בתרבות העולמית — אולי מלבד התנ״ך — שסביבה נרקם רצף לימודי חי ומתמשך לאורך מאות רבות של שנים, בידי קהילות מגוונות כל־כך, הפועלות בתרבויות שונות ובשפות שונות. ובכל זאת, אחד הדברים המרתקים הוא שלמרות העיסוק האדיר בתלמוד, תהליך היווצרותו עדיין לוט בערפל.
התלמוד מורכב משכבות של דיונים וחומרי מסירה שהתפתחו והתגלגלו במשך כ־300 שנה, פחות או יותר, מסוף המאה השנייה ועד סוף המאה החמישית — פרק זמן אדיר. לצורך המחשה נסו לחשוב על יצירה שהייתה יוצאת לאור היום אחרי שהחלה להיכתב חמישים שנה לפני הכרזת העצמאות של ארצות־הברית.
מכל מקום גם אם את מסגרת הזמן הכללית אנו מכירים, כמעט שאין לנו מושג מי ערך את התלמוד, מי ליקט את החומרים הקדומים, ומי עיצב את "הסוגיה התלמודית" כפי שהיא כתובה לפנינו כרצף לינארי — אף שמבט מעמיק מגלה שהיא תוצר של עשרות, ולעיתים מאות, שנות דיון בבליות וארץ־ישראליות. מי ארגן את כל החומר הזה? מי שימר אותו לאורך התקופה ומי הביא אותו לידי צורה חתומה?

אני לא מתיימר לקבוע מסמרות, אבל נדמה לי שכל מי שלמד תלמוד בצורה רצינית, לצד תחומים הומניים וריאליים אחרים, מכיר את הייחוד העמוק של חוויית הלימוד התלמודי. יש משהו בכתיבה, בארגון החומר, בתמציתיות, ברמת ההפשטה, במקוריות ולעיתים גם באבסורד ובקפיצות — שילוב שקשה למצוא במכלול אחר של טקסטים עתיקים. זהו מבנה מחשבתי־ספרותי חמקמק, שקשה לכמת או להסביר למי שלא פגש בו באופן בלתי־אמצעי, והוא מעניק ללימוד התלמוד אופי שאין דומה לו במסגרות לימוד אחרות. אגב, אנקדוטה מעניינת ומעוררת מחשבה שלמיטב זכרוני לא נזכרת בספר: הספר היהודי היחיד שנותר לנו מתקופת התלמוד הוא – התלמוד.

נחזור לספר שלשמו התכנסנו. הספר שואף להציע תיווך לקורא המשכיל אל מול היצירה התלמודית הענפה. הפרק הראשון מתמקד ביחידה הבסיסית של התלמוד — הסוגיה התלמודית — ודן במבנה, בתכנים, בסדר ובטרמינולוגיה הבסיסית שלה. הפרק השני מרחיב את הדיון לתוכן ולאידיאולוגיה של התלמוד, כולל יחסו למשנה, השימוש באנלוגיות ויצירת קטגוריות מופשטות, וכן התייחסות ראשונה להבדלים ולקשרים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. הפרק השלישי עוסק בהתפתחות ההיסטורית של הסוגיה, תוך התמקדות בחומר האנונימי הרב המצוי בתלמוד — מה שכונה אצל חכמי ימי הביניים "סתם הגמרא", כלומר "חומר המילוי", מילות הקישור, שאלות, תהיות, ובאופן כללי הדבק שהופך את הסוגיה מאוסף של אימרות וציטוטים ומקרים לרצף נרטיבי אחד. החומר הזה הוא ה"אחראי לאורכו ולפיתוליו של הדיון התלמודי, לסטייה מן המשא ומתן וגם לחזרה לנושאי הדיון הראשוניים" (עמ' 133).
זהו אם כן החלק הראשון של הספר העוסק בתלמוד עצמו. הפרקים הבאים עוסקים בתהליך ההתקבלות של התלמוד בעולם היהודי.

הפרק הרביעי עוסק במאות השנים הראשונות שאחרי חתימת התלמוד בימי גאוני בבל, שרב הנסתר בו על הגלוי, עד כדי כך שלא ברור לגמרי מתי בדיוק עלה התלמוד על הכתב כיצירה שלמה וחתומה ועד מתי הוא שונן ונלמד בעיקר בעל פה. למעשה, אלמלא אגרת שנשתמרה מסוף המאה העשירית היינו לוטים בערפל גמור באשר לאותם שנים עלומות. באותה איגרת, שנכתבה כתשובה לשורת שאלות לגבי ההיסטוריה של התלמוד, מפרט כותב האיגרת, רב שרירא גאון, את דורות חכמי התלמוד והסבוראים (החכמים שחיו אחרי חתימת התלמוד) דור אחר דור כולל ציון שנות פטירתם המדויקות. באותה איגרת ממשיכה סקירתו לחכמי הגאונים שהחלו לכהן במאה השביעית לספירה ועד לזמנו של כותב האיגרת.
עד אותה תקופה, המאה התשיעית והעשירית, התלמוד ופרשנותו היו באחריותו הבלעדית של המרכז הבבלי וגאוני בבל, וההלכה בעולם היהודי ניזונה בעיקר מהתשובות שנשלחו מגאוני בבל לתפוצות היהודים. בהמשך הפרק מתארים הכותבים את ההשערות לגבי יציאתו הראשונית של התלמוד מהמרחב הבבלי המצומצם והסגור יחסית אל מרחב אגן הים התיכון מערבה — למצרים, לאיטליה ולצפון אפריקה — בעקבות שינויים דמוגרפיים בעולם היהודי ובהשפעת כיבושי האסלאם ותהליכים עולמיים נוספים. בתקופה זו החלו להיכתב הפירושים השיטתיים הראשונים לתלמוד בצפון אפריקה ובאיטליה.
בפרק הבא, החמישי, עוסק הספר בהתקבלות התלמוד באירופה המערבית, קרי צרפת ואשכנז (גרמניה) ועד אנגליה של ימי הביניים ובהמשך התפתחות הפרשנות לתלמוד שמחוץ לגבולות בבל, כשגולת הכותרת היא פירושו של רש"י לתלמוד, ולאחר מכן פירושי בעלי התוספות וחכמי ספרד הראשונים, ויצירת הקורפוס האדיר של הרמב"ם בנסיון לקטלג ולארגן את כל הידע ההלכתי מתוך מרחבי ופיתולי מאות ואלפי הסוגיות והדיונים התלמודיים הענפים.
הפרק מסתיים בהדפסת המסכת הראשונה של התלמוד בשנת 1484. בשנים הראשונות של הדפוס הודפסו רק מסכתות בודדות, כנראה לפי דרישה, אך בשנת 1520 החל בוונציה פרוייקט שאפתני של הדפסת כל התלמוד, הכולל את התלמוד במרכז ואת פירוש רש"י ובעלי התוספות משני צידי הטקסט התלמודי. הפרוייקט הסתיים כעבור שלוש שנים, ומאז ועד היום צורת הדף שופצה והתעדנה אך לא השתנתה כמעט בכלל, כך שמאז ועד היום ההפניות נעשות לפי מספור הדפים שנקבע בהדפסה ההיא. וצורת דף התלמוד הידוע עד היום היא פרי אותה הדפסה בוונציה של ראשית המאה ה-16.
הפרק השישי והאחרון עוסק בתלמוד בעת החדשה: בהתפתחות שיטות הלימוד המתקדמות, בהתרחקות זמנית מהתלמוד לטובת חיבורים מסכמים, ובחזרה אליו בהמשך ביתר שאת בלימוד מעמיק קטגורי ומופשט, ועד לייסוד "הדף היומי" בראשית המאה ה-20 ולביאורי התלמוד האחרונים של שטיינזלץ ושוטנשטיין בשנים האחרונות. הפרק מתאר גם את מחקר התלמוד של המשכילים הראשונים ואנשי "חוכמת ישראל", ובהמשך את התפתחות הדיסציפלינות האקדמיות באוניברסיטאות במחלקות למדעי היהדות, שהספר שלפנינו גם הוא ענף מענפיהם המאוחרים.

עוד כמה מילים על הספר עצמו. הספר כתוב בצורה ידידותית לקורא המשכיל, ומנסה להציג את התלמוד כפי שהוא — בלי ייפוי או בחירת סוגיות "נוצצות". לצד כל טענה, מושג או מהלך היסטורי מופיעות דוגמאות פרטניות מתוך התלמוד עצמו. בסוף כל פרק מצויה רשימה לא קצרה של ספרים ומחקרים רלוונטיים לנושאי הפרק, בנוסף לביבליוגרפיה הענפה בסוף הספר, כמקובל.

אם לסכם בכמה שורות. זהו מבוא מעמיק, ברור ואמין לאחת היצירות המרכזיות בתרבות היהודית. הוא נותן לקורא תמונה רחבה של תולדות התלמוד והתקבלותו, מבלי לוותר על דוגמאות טקסטואליות ועל דיוק מחקרי. מדובר ביצירה מושקעת וייחודית, מתגמלת, מעניקה חומר רב למחשבה ופונה לקהלים מגוונים ביותר. היא יכולה להעניק מבוא שיטתי ומעמיק לקוראים שלא למדו מימהם דף גמרא אחד, ולתת פרספקטיבה והקשרים נרחבים ללומדים ותיקים וגם למי ששוחה היטב בים התלמוד האינסופי.

במיתוס האמריקאי ההתיישבות בסְפָר (frontier), כלומר ההתיישבות בחלק המערבי ההולך ונכבש תוך כדי התמודדות עם הילידים המקומיים (האינדיאנים בלשון ילדותינו הלא תקינה פוליטית), או במינוח העממי "המערב הפרוע" – עיצבה את החברה האמריקאית במובנים רבים, אפילו עד ימינו. לא במקרה הסְפָר הפך לאייקון בהיסטוריה ובתרבות האמריקאית, סמל החופש, ההזדמנות והאפשרויות הבלתי מוגבלות.

הוקן הוא נער צעיר, ילד במונחים של היום, שעוזב את שוודיה עם אחיו, אך ברגע של חוסר שימת לב הוא מאבד אותו ומגיע לצד הלא נכון של ארצות הברית, מהצד של האוקיינוס השקט אל מערב ארצות הברית. אל הסְפָר. התקופה היא אמצע המאה ה-19. הוקן תמים, חסר השכלה גיאוגרפית, ואינו יודע מילה באנגלית. הוא רק יודע שאחיו מחכה לו בניו יורק, בצד המזרחי. חזק בגופו ובטוח ביכולתו להסתדר בטבע — או לפחות מאמין בכך — הוא מחליט לצאת למסע רגלי חסר היגיון: לחצות את כל ארצות הברית ממערב למזרח.

כאן מתחיל המסע של הוקן שיארך שנים רבות וארוכות. שנים של בדידות והכרת הטבע כפי שהוא - אדיש, קשוח, אכזרי ומרהיב. עונות השנה מתחלפות שוב ושוב, המדבריות נפרשות עד אין קץ, רכסי הרים ומישורים עצומים נפתחים לפניו. בדרך הוא יפגוש אישה מוזרה שתכלא אותו ותשתמש בגופו לצרכיה, מדען ואיש אבולוציה שיחשוף אותו לסודות של עולם החי והגיאולוגיה, נוכלים, שודדים, עריקים אינדיאנים, וכמובן את שיירות מהגרי הזהב הנודדים מערבה. הוא יכיר נערה אחת ואיש אחד שיהיה לו חבר אמת. לאט לאט הוא יצבור ידע, ניסיון כישורים וחכמת חיים ויהפוך לסוג של אגדה. הספר קולח וכתוב היטב, אלא שאין כמעט נקודות של אור בחייו הלא שגרתיים של הוקן. הקשיים והאסונות אינם מרפים ממנו, והוא נדמה כסיזיפוס — שנידון לשוב ולנדוד, להתחיל הכול מהתחלה, פעם אחר פעם. בסופו של דבר, נדמה שכל נדודיו אינם אלא ביטוי של כמיהה אחת פשוטה: לשוב הביתה. אולי זהו, בעצם, טבעם של בני האדם.

זה לא מערבון במובן המסורתי, אך דיאז מצליח ללכוד במילים את רוח התקופה ואת אווירת המרחבים. זהו רומן חניכה קלאסי, כתוב בנחת ובאיפוק, יותר מהורהר מאשר דרמטי, כזה שחוקר את בדידותו הקיומית של האדם מול האדמה האינסופית, מול הזמן, ומול עצמו.