“קודם המסגרת: אי שם בפינלנד, מהמאה השבע-עשרה ועד לימינו אלה בערך.
ומה בסיפור? זוהי קודם כל סיפורה של נחלת נֵוָבָּקָה, נחלה שניתנה לחייל מסוים על שירות נאמן בצבא. החייל החל לעבד את האדמה והוזהר שלא להתקרב לביצות, ביצות החוזרות בסיפור הנחלה שוב ושוב, כשברור שהאזהרה לא התממשה.
משך אותן ארבע מאות שנים, נחלת נֵוָבָּקָה ממשיכה להתקיים, לגדול להיות אחת הנחלות הבולטות בכפר, לא ידוע איזה כפר, במדינה שרובה מיושבת בדלילות, רובה מישורית וביצות רבות לה.
יושבי הנחלה מרבים לבקר בביצות, להיזהר מהדובים, למצוא את אזורי הביצות מקום להתבודד בו ולהתרחק ממי שצריך להתרחק.
מריה טורצ'נינוף אינה דמות מוכרת בישראל וזה ספרה הראשון שתורגם. סיפורי הנחלה הפינית מספרים על חיים ה חוזרים על עצמם שוב ושוב באותה צורה. הכומר הוא תמיד הדמות החזקה בכפר, הכפר שולח מדי פעם חיילים להלחם במלחמות זרות להם, אבל המאבק המתמיד הוא על החיים היומיומיים במדינה קרה בה מסגרת הזמן לגדל יבולים ראויים למאכל קצרה ולא תמיד די במה שנזרע באביב, גדל בקיץ הקצר ונאסף כדי לתת מסגרת מזון לחורף הארוך.
אבל החיים חזקים מכל, אנשים מתחברים, ילדים נולדים, הנחלה גדלה אף היא ומי שכל זה חונק אותו, מוצא כאמור את מקומו בביצות.
זה אינו סיפור של דרמות גדולות, יותר סיפורים קצרים של מעבר הנחלה מדור לדור, כל דור ומאבקיו, אם מאבקים מול הטבע או מאבקים בצורת מלחמות המהדהדות ברקע ולא נוגעות ממש.
בסה"כ נעים.”

“כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה האמיתית היא הנחלה עצמה.

הספר נפתח במאה ה־17, כשאל המקום מגיע חייל משוחרר מצבא שוודיה־פינלנד, שבתמורה לשירותו מקבל נחלת אריסים באוסטרובוטניה, מחוז בפינלנד שלחוף המפרץ הבוטני. אלא שכמעט מיד הדמויות מתחלפות, הזמן זורם, והמאות חולפות. העלילה נעה בין תקופות ובין דמויות שלא תמיד ברורה הזיקה ביניהן, מלבד שברי רמזים הנמסרים כבדרך אגב. חלקן בנות משפחה, אחרות דמויות מזדמנות: נשים וגברים, ילדים וזקנים, בתקופות של רעב ושפע, מלחמה ואובדן, מגפות ושלווה.

עצם שמו של הספר, המשתרע על פני ארבע מאות שנה, מצהיר די בבירור שאין לו גיבור אחד מלבד הנחלה עצמה. היא הציר שסביבו הכול נסוב. הדרמה האנושית מתרחשת תמיד בתוך האדמה, לצדה או בזיקה אליה — אל הנוף, אל עונות השנה, אל בעלי החיים ואל הצומח. כל הדמויות נטועות באותו מרחב גיאוגרפי, וגם התנועה הנפשית של כל אחת מהן נדמית כחלק מן המארג הרחב יותר של המקום.

אם כן, יש פה ספר ייחודי והכתיבה די טובה. יש גם לא מעט דרמות אנושיות והנוף עושה את שלו. אבל לא קל באמת להיקשר אל הדמויות: המפגש איתן קצר מדי, ולעיתים אינו מעמיק דיו. זה כמובן נובע מן המבנה האפיזודי של הספר, שאולי מבקש מאיתנו לראות בדמויות חוליות במארג, לא תודעות מלאות בפני עצמן. אך בפועל פירוש הדבר הוא שרוב הקריאה אינה סוחפת במיוחד. דווקא לקראת הסוף, עם הדמויות הקרובות יותר למאה העשרים ולזמננו, הקריאה תופסת יותר קצב ועניין. בסך הכל מדובר בספר לא רע, אבל קצת פחות ממה שציפיתי. שלושה וחצי כוכבים.”

“החמסינים של יולי אוגוסט מקלפים את עורנו ונפשנו. הם משילים מגופנו שכבות של חמלה,רגש וכאב. כאומה אנחנו שדופים נטולי עור וקרובים לגלעין. אני מנסה לשמור על אורך רוח ומתאמן בלהיות קרוב ככל הניתן ללב שלי. לפעמים בחירה במסלול שאתה בוחר שומרת עליך צלול ועטוף. אני נמנע מלצפות בטלוויזיה ומכל דבר שסודק את הנפש, בוחר את הים, השדות והחברים שלי כחממה שיוצרת עולמות נכונים עבורי.
גם את ספרי הקריאה שלי אני בוחר בקפידה. ספרות זה עניין של סטיט אוף מינד אין חוקים ואין חובה לרציפות. בשנייה אני סוגר ספר שאין לי בו עניין. אני מנסה להימנע מקריאה לא מסעירה ומתמסר רק למה שמרתק אותי, קורא על פי תחושות וזה יכול להיות ספר ישראלי או ספר מתח אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי מחפש ספרים קרירים על מקומות גאוגרפיים רחוקים בזמן ובמקום. יש משהו בתחושת קריאה על מקום צונן שחודרת לנקבוביות העור. וכמובן אם הכתיבה משובחת אז בכלל אתה יכול לעוף

הספר הפיני הזה מאד מיוחד הוא אוורירי, מסתורי, ומאופיין בשלל בתיאורי טבע נפלאים ותרבות שונה. במהלך הקריאה אתה נשאב לסיפור אגדה מהפנט.
הספר מוביל אותך למחזות זרים, קרירים על זמנים ומאד אנושים וחומלים. הדרמה בספר כמו בספרות נורדית איטית שאינה סוחפת ברגע אחד אלה מהפנטת ומחלחלת לעומקים. מגוון קולות שונים שיוצרים מארג שלם של חיים במקום אחד. הנחלה.

ארבע מאות שנה של היסטוריה עבר הווה. הכתיבה רחבת לב, מדויקת ומדודה. כל סיפור נשזר בסיפור אחר ויחד מהווים פסיפס משובח, עד שניתן ממש לחוש את היער, למולל באצבעות את הענפים, להריח את האדמה ולהיות נוכחים מול הטבע ומול הסיפור.

ספר נהדר”