קודם המסגרת: אי שם בפינלנד, מהמאה השבע-עשרה ועד לימינו אלה בערך.
ומה בסיפור? זוהי קודם כל סיפורה של נחלת נֵוָבָּקָה, נחלה שניתנה לחייל מסוים על שירות נאמן בצבא. החייל החל לעבד את האדמה והוזהר שלא להתקרב לביצות, ביצות החוזרות בסיפור הנחלה שוב ושוב, כשברור שהאזהרה לא התממשה.
משך אותן ארבע מאות שנים, נחלת נֵוָבָּקָה ממשיכה להתקיים, לגדול להיות אחת הנחלות הבולטות בכפר, לא ידוע איזה כפר, במדינה שרוב

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה

החמסינים של יולי אוגוסט מקלפים את עורנו ונפשנו. הם משילים מגופנו שכבות של חמלה,רגש וכאב. כאומה אנחנו שדופים נטולי עור וקרובים לגלעין. אני מנסה לשמור על אורך רוח ומתאמן בלהיות קרוב ככל הניתן ללב שלי. לפעמים בחירה במסלול שאתה בוחר שומרת עליך צלול ועטוף. אני נמנע מלצפות בטלוויזיה ומכל דבר שסודק את הנפש, בוחר את הים, השדות והחברים שלי כחממה שיוצרת עולמות נכונים עבורי.
גם את ספרי הקריאה שלי אני בוחר