“יוהאנס הוא דייג נורבגי בכפר קטן. פוסה מפגיש אותנו עם גיבור הספרון הזה בלידתו וכאלמן לעת זקנה. ביד אומן פוסה מפליא לתאר את יוהאנס, בכמעין רישום עדין וחסכני במילים, באמצעות מחשבותיו, יקיריו, אירועים מעטים בעברו, לא תיאור פסיכולוגי רב-שכבות של נפש מורכבת ומתוסבכת, אלא דייג בן דייג, שמעת לידתו נועד להיות....דייג, בדיוק כשם שברור שהוא יקרא יוהאנס על שם סבו....

הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון והקצר עוסק בלידתו של יוהאנס ובמה שמתרוצץ לאולי, אביו, בראש במהלך ההמתנה מורטת העצבים ללידה. הכל נעשה בקצב נורבגי כבד-ראש ובכלל זה המחשבות הפשוטות של האב על האל והעולם כפי שנברא. לא פילוסופיה מורכבת, פשוט הרהורים של אדם פשוט שזמנו בידו.

החלק השני עוסק ביומו של יוהאנס כאלמן ערירי, איש שחי חיים טובים ומלאי אהבה עם אשתו מרתה, עבד קשה כל חייו, ורק לעת זקנה זכה לפנסיה שתבטיח לו את המעט הדרוש לו. הקורא מלווה אותו בשגרת יומו, במהלך יום חורפי קודר, נחשף לתחושותיו ולפגישות השונות עם אנשים היקרים לו. העניין הוא שכולם למעט סיגנה, בת הזקונים שלו, כבר נפטרו ויוהאנס מבין זאת..... באמצעות מפגשים אלה אנו מקבלים טעימה קטנה, אך מייצגת, מחייו של יוהאנס, אדם פשוט, אבל בראש וראשונה אדם, לא עניין של מה בכך, בוודאי לא בימינו.

הספרון הזה, בקושי 103 עמודים הוא, בעיני, מלאכת מחשבת, מלאה בעדינות וברוך ואולי גם בתקווה מסוימת. התמצית בגב הספר מצליחה לתאר באופן מושלם את הספרון. פוסה כתב ספר פיוטי, נוגע ללב, גאוני בפשטותו וקסום. כשסיימתי לקרוא את הספרון, נזכרתי ביצירתו של רחמנינוף DIE TOTENINSEL, יצירה שלה לא האזנתי כבר כמה עשורים. לצלילי היצירה הקסומה הזאת כתבתי את הסקירה הזו.
אז תודה ענקית לפוסה (וגם לרחמנינוף).

השורה התחתונה: מומלץ מאד.”

“יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.”

“morgon og kveld

שפורסם בשנת 2000, וזיכה את יון פוסה בפרס נובל. הסיפור מחולק לשתי חלקים- אולי, הדייג מביא מאשתו מרתה את בנו יונס , בעזרת המיילדת אנא.
החלק השני שהוא מרבית הנובלה בסגנון 'מותו של איוון אילץ'- של טולסטוי, הוא סיפור חייו של יונס- שהוא גם דייג, זקן ובודד באחרית ימיו. יש לו את ביתו סיגנה שגרה ליד והוא בפנסיה הולך לפגוש אותה מדי פעם. סגנון הכתיבה מאוד פסיכולוגית- החלק השני של הנובלה היא למעשה חלום בלהות בלילה שהסתיים בסוף אלגורי ובין דורי בין הדייג הזקן אולי לבין בנו יונס שמסיימים את ייעודם עלי אדמות.
צורת הכתיבה של יון פוסה-,'בוקר וערב' מזכירה לי את הכתיבה של ארתור שניצלר האוסטרי, תובנות פסיכולוגיות במספר לא מהימן של יון פוסה.

"מהיום שהוא וארנה וחמשת הילדים שהיו להם באותה עת וקנו את הבית הקטן"- עזבו את עיירת הולדתם "(הולמן), "שבעה ילדים הם גידלו, הוא וארנה, והם גדלו והיו לאנשים הגונים כל אחד מהם, ובתו הקטנה סיגנה מבקרת אותו כמעט מדי יום" (ע"מ 37-36).

סיגנה גרה בלייף עם שלושת ילדיה ובעלה ווסלשר, ע"י אביה יונס אחרי שאשתו ארנה שבקה חיים. הם גרים באי שכוח הי שם. הסיפור משחק פינג-פונג בזמנים והתרחשויות. סטיינה החנווני ויקופ הסנדלר מלווים כסף ליונס הדייג שהיה צריך לטפל במשפחתו, ו אשתו ארנה הייתה צריכה לטפל בילדיה. באותו עמוד 36, מסופר על שכנו של יונס -פטר, שגר לידו כול השנים. הוא היה צריך לדוג אתו בימים הטובים שעוד היו צעירים ויצאו לתפוס מה שעלה בחכתם. אלא מה- יונס לא הצליח לתפוס את הפיתיון של שכנו פטר הצעיר באגם. יונס חולם בלילה על פטר שכנו מאותם שנות נעורים תוססות אבל פטר הוא רק עוד מישהו שהיה וכבר לא אתו בחלום בלהות שמספר עליו יון פוסה. בפינג-פונג העל זמני של הסיפור יונס רוצה לספר את שערו של עמיתו ושכנו המסור פטר, למצוא את הפיתיון ולאכיל את כול הדמויות בארוחה טובה בזכות הדגים שפטר יימצא(שמת! בזמן שיונס חולם עליו, עד שיתפקח מהחלום ע"י רופא וסיגנה בעצמו...).

במרוצת הזמן המשפחה של הסב אולי מהולה בנורבגיה עוברת ל הונסטד בגסיסתו של בנו יונס.
בחורה מחוזרת ע"י פטר- אנה פטרסון ובחורה נוספת שהייתה מחוזרת-מרתה ע"י יונס באו יחדיו לשוט בספינה וכול ה-4 נהפכו לשתי זוגות.

"וסיגנה באה היישר לקראתו ואז היא הולכת לתוכו וסיגנה עוברת ישר דרכו והוא חש בחום שלה,אבל היא עברה ישר דרכו והוא חש בחום שלה, אבל היא עברה ישר דרכו, חושב יוהנס וסיגנה חושבת שמשהו, בחיי שמשהו בא לקראתה
(...) אסור לה לספר על זה לאף אחד אחרת יחשבו שהיא ירדה מהפסים, חושבת סיגנה, ומה יכול היה לקרוא לאבא? (ע"מ 91-90).

בסיוט הלילי של יונס הזקן הוא חולם על מה שנותר לו בחייו לעשות- ללכת למחסן, לרכב על אופניים, לשתות קפה ולעשן סיגריה, בסוף מי שמעשנת סיגריה זה סיגנה...
וסיום "יום ולילה" של יון פוסה הוא בחלום שכנראה הסופר בעצמו חלם והכניס לסוף הספר ב 'חזון העצמות היבשות' בין פטר ליונס.
לא ברור מי ומה בוחרים לפרסי נובל?

כנראה שבכדי לזכות בפרס נובל צריך לכתוב פרפרזה על סיפור שכבר יצא (מותו של איוון אילץ, של טולסטוי, במקום איוון- יונס במקום אשתו של איוון מרתה ובמקום הבת של איוון אילץ סיגנה ופטר הוא אלוהים?).
מי שקרא ספרות מהמאה ה-19, לא צריך כנראה לקרוא ספרות של המאה ה 21 ולצפות למשהו חדש.”