אם בדיוק סיימתי לקרוא ספר, והוא כתוב נהדר, ויש בו דמויות שנוגעות ללב, העלילה מעניינת, ויש בו סיטואציות מצחיקות-מרירות, ואבחנות מדוייקות על החיים, למה בעצם נשארתי עם תחושת אי נוחות?
קריס בריי, מורמונית לשעבר, כתבה ספר ביכורים מרשים למדי.
במרכזו עומדת משפחה מורמונית אדוקה, האב משמש כאיש דת בכנסיה ואילו האם הצטרפה לכנסייה כמבוגרת, בעקבות בעלה.
משבר שעוברת המשפחה מטלטל את כולה: הוא מפורר את אמונתה של האם, שמראש היתה פריכה ושברירית, דוחף את הבן המתבגר המרדן אל סף פיצוץ, מערער את הבת המאמינה ואילו את הבן הקטן והתמים הוא דווקא מחזק באמונתו... אבל בכיוונים שגורמים גם לאדוק שבמורמונים לחוש חוסר נוחות.
למרות שהספר מכיל לא מעט ביקורת על הקהילה המורמונית, זו לא יצאה בקריאה להחרים את הספר. למעשה הוא היה מועמד לפרס המוענק מטעם גוף מורמוני ליצירות אמנות העוסקות בקהילה.
וכאן המקום לעצור ולתהות על מי מעידה העובדה הזו - על הספר או שמא על הקהילה?
קל להיסחף עם הספר הזה. קשה שלא להזיל דמעות (לפחות אם יש לכם נטיות בכייניות מהסוג שלי). קל גם להסתכל מלמעלה על החברה המורמונית המתוארת בספר ולשפוט אותה, ואולי מכאן מגיע חוסר הנוחות.
קריס בריי היא מורמונית לשעבר, והניסיון מלמד אותי שכאשר אנשי הלשעבר כותבים על החברה ממנה הגיעו - יש להרכיב את משקפי הביקורת-הכפולה, או האנטי-ביקורת. כי הספר כבר מכיל ביקורת חברתית, והביקורתיות המובנית של הקורא יכולה לנטות ישירות לשם, ולשכוח לבקר את המבקר, כלומר - את הספר עצמו.
ואם הספר הזה היה נכתב על הקהילה שלי... איך הייתי מרגישה?
אנשי הדת הם דוגמטים, מתכחשים לרגשותיהם, שכן לאבל או למורכבות אין מקום בין כתלי הכנסייה המורמונית, ולסיסמאות קלישאתיות ושחוקות - דווקא יש.
האב, ועוד כמה דמויות משנה המייצגות את הדבקות בדת הם דמויות שטוחות יותר, מעוררות שאט נפש או גיחוך (בכמה סצנות באמת נהדרות, יש לציין).
הדמויות המורכבות, המעניינות, שאנחנו מכוונים ע"י המחברת לאהוד יותר הן המתלבטות, המתנדנדות, המתנסות.
לא, לא הייתי נהנית לקרוא ספר כזה על הקהילה שלי.
כל שלושה עמודים הייתי מתרגזת ואומרת לעצמי "אבל זה לא חייב להיות ככה..." והסופרת היתה אומרת בראיון בעיתון שודאי שלא התכוונה לטעון שכולם ככה, זה סיפור והוא לא מייצג אף אחד חוץ מאת הגיבורים שלו, והיא בכלל לא נציגה של אף אחד ואת הכביסה המלוכלכת לא צריך לכבס בפנים...
אבל זו לא הקהילה שלי, ואני קוראת ומוצאת את עצמי מאמינה, מאמינה שלכנסייה המורמונית אין מה להציע לאבלים מלבד קלישאות שחוקות, אין תשובות טובות על הסתירה לכאורה של "צדיק ורע לו", אין מקום לדכאון או לטיפול, את הבעיות צריך לטאטא בקפדנות ולהחביא היטב מתחת השטיח.
כי אני לא מכירה, ואין מי שיגיד לי אחרת, יש רק את קריס בריי והיא יודעת על מה היא מדברת, כי היא הרי היתה שם.
והנה פיסקה מתוך הביקורת של גילית חומסקי, המעצימה את חוסר הנוחות:
היא מצטטת סצנה מתוך הספר בו אשת דת מורמונית בשם האחות קמפבל מחנכת את הבנות לשמור על עצמן למען הגבר איתו יתחתנו על ידי השוואת אשה שהתנסתה בחוויות מיניות למסטיק לעוס:
"רוב בוגרות האולפנה ממצמצות עכשיו בהזדהות. את אותו שיעור ממש... למדו גם אצל אחיותיה היהודיות של האחות קמפבל... איך קורה שנערות בנות כל הדתות מקבלות את אותה הדגמה הממשילה את גופן למזון?"
ובכן, כבוגרת אולפנה הריני מצהירה שמעולם לא קיבלתי שיעור כזה, לא באולפנה, לא בתנועת הנוער ולא באף אחד מהסמינריונים הרבים שהשתתפתי בהם.
מסתבר שאפשר גם אחרת, שיש חינוך אחר וששייכות לאותה קהילה לא בהכרח מעידה על חינוך דומה.
יש בעולם כ-15 מיליון מאמינים מורמונים.
אולי כולם שטופי מוח, מאמינים באמונות פשטניות ודוגמטיות, אינם מסוגלים לעמוד מול אבל, להרכין ראש, לחבק ולהימנע מתנחומים של הבל.
אולי.
אבל אולי גם לא.
הפתיחות שהפגינה הקהילה באופן בו קיבלה את הספר מרמזת שהמציאות, כנראה, קצת יותר מורכבת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
