מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

קראתי כמה ספרי מסע בזמן שבהם הגיבור מנסה למנוע אירוע היסטורי משמעותי.
בתסריט הנפוץ יותר, לפחות מהמדגם הלאו דווקא מייצג שלי, הגיבור נכשל.
או ליתר דיוק - מגלה שציר הזמן האלטרנטיבי גרוע יותר, ועם כל הצער והכאב - מוכרחים לחזור לציר הזמן שבו האירוע כן התרחש.
אני יכולה לחשוב רק על דוגמה אחת שבה שינוי ציר הזמן מצליח והספר מסתיים באוטופיה - עם מחיר אישי למעורבים בדבר.
עושה רושם שמוסכם על כולם בז'אנר הזה שאין שינוי ללא מחיר.

***
נראה לי שאין ישראלי שלא חשב על זה בשנתיים וחצי האחרות: מה היינו עושים אם היתה לנו מכונת זמן, איך היינו מונעים את ה-7/10? האם היינו יכולים למנוע אותו?
למי פונים? עם מי מדברים? מי היה מקשיב לנו?
ואיך חיים אחר כך עם זכרונות הזוועה שחיים רק בראש שלנו, בעולם שאנן שכל זה בשבילו רק מדע בדיוני, משהו שלא יכול לקרות?
ומה ההשלכות של השאננות הזאת, אם היינו ממשיכים לחיות בה, איזה מחיר היינו משלמים בהמשך?

***
אריאל שנבל כתב על זה ספר, ולמרות שידעתי שזה הנושא שלו - רק כשלקחתי אותו ליד קלטתי שאני הולכת לקרוא ספר על ה-7/10 .
ושבעצם, אני בכלל לא בטוחה שאני כבר מוכנה לזה.
בביקורת שלי על בסתר המדרגה של אמונה אלון כתבתי שעוד מוקדם מדי בעיני. מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים על ה-7/10, כשיש עוד כל כך הרבה סיפורים אמיתיים שלא שמענו.
מוקדם מדי לכתוב על אירוע טראומטי כל כך, שאנחנו עוד חווים.
פחות הרגשתי ככה לגבי הספר הזה. גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל שהוא בסופו של דבר - לא ממש ספר על ה-7/10.
הוא ספר מד"ב, הוא ספר על תרחישים אלטרנטיביים, רק חלקו מתרחש בכאן ועכשיו.
אולי עוד מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים מחקי מציאות, אבל בדיוניים לגמרי שמרחיקים מהמציאות - את זה קל לי יותר לעכל.

***
דבר אחד היה ברור מראש:
הספר הזה לא ילך לכיוון של האוטופיה. הגיבורה לא תמנע את ה-7/10 והספר לא יסתיים בחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
לא חושבת שאף ישראלי מסוגל כרגע לכתוב או לקרוא אוטופיה מתקתקה כזאת, זה יהיה יותר מדי יריקה בפרצוף. כאילו מישהו מריץ בדיחה על חשבוננו.
לכן זה לא יהיה ממש ספוילר להגיד שהחלק בספר שמתאר את הדיסטופיה של ציר הזמן האלטרנטיבי היה החלק הקשה יותר לקריאה.
קראתי אותו בתחושה שעברנו מספיק, שהיה רע לתפארת גם בלי לתאר תרחישים דמיוניים גרועים יותר.
שאין צורך, תודה רבה, להמציא קווי זמן מחרידים יותר.
וגם בתחושה ששום דבר, נורא ככל שיהיה, כבר לא באמת נתפס אצלנו כדמיוני לגמרי, כמשהו שלא יכול לקרות.

***
אבל חוץ מזה, מדובר בספר קולח מאוד, מרתק, אי אפשר לנחש שמדובר בספר ביכורים (מה שאולי לא מפתיע, בכל זאת מדובר באדם שכותב לפרנסתו).
האם הוא פיצח משהו, הציג תובנה כלשהי לגבי העבר היהודי וההווה הישראלי שהכריכה האחורית טוענת שהוא מתמרן ביניהם?
אני לא בטוחה.
באופן כללי, העיסוק בישראליות וביהדות שטחי בספר.
הוא מתעניין יותר בבחירות אישיות כואבות, בצירי זמן אלטרנטיביים, בנפילות ובשיקום.
אין אוטופיה בספר, כאמור.
כי אי אפשר לתאר כזאת במצב הנוכחי בישראל.
יש משבר וכאב ובחירות כואבות מאוד.
ואולי הנחמה הקטנה והיחידה היא באפשרות הבחירה.
לא זו הדמיונית של הגיבורה שמסוגלת, אולי, לשנות את העבר, אלא הבחירה האישית של כל אחד ואחת איך ולאן להמשיך מכאן הלאה.

***

מחשבות מאוחרות - תוספת לביקורת:
כשבעלי התחיל לקרוא את הספר, הוא אמר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים.
ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה.
עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר.
זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים.

מה בסך הכל אני מחפשת?
רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל בימי התורכים.
שיהיה אמין היסטורית, מגובה בתחקיר היסטורי, שיהיה קל לקריאה אבל לא קליל סטייל רומן רומנטי שמתלבש על ההיסטוריה בשביל קצת צבע ונפח.
שיהיה לו עניין אמיתי בהיסטוריה ובדמויות שהוא כותב עליהן.
שיפגיש את הדמויות שלו עם דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים אמיתיים.
משהו בסגנון של גיא אוני.
כי אין מספיק ספרים כאלה, שהם גם ספרות פופולארית אבל גם עם ערך מוסף היסטורי אמיתי על התקופה המדוברת.
על משכבי בלילות של אושרת אסייג-לופז היה קצת כזה, אבל התמקד בטרומפלדור בעיקר.
אות מאבשלום של נאווה מקמל-עתיק גם עוסק בתקופה, אבל מרוכז בדמותו של אבשלום, ובאופן כללי ספר לא מוצלח בעיני.
באדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם היו כמה פרקים כאלה, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן היסטורי נהדר.
אחוזת דג'אני של אלון חילו לכאורה היה יכול לענות על ההגדרה, אבל העוול שהוא עשה לדמות היסטורית אמיתית, האג'נדה של הכותב וספר קודם שלו שמאוד לא אהבתי הרחיקו אותי מהספר הזה, שברור לי שלא אהנה ממנו.

ואז יצא הספר הזה, שלכאורה אמור להיות בדיוק מה שאני מחפשת:
גלילה רון פדר עמית כותבת קליל ונגיש.
ספרי הביוגרפיה שהיא הוציאה לאורך השנים, לילדים ולנוער, נותנים לה רקע היסטורי רחב.
התחקיר שהיא עשתה ניכר בספר, והקטעים האהובים עלי בו היו אלה שבהם היא שילבה קטעי עיתונות אמיתיים מהתקופה.
אבל בכל זאת, גם הספר הזה לא היה מה שחיפשתי.
למה?
קצת כי הוא היה קליל מדי, כי ההיסטוריה בו נשארה ברמה של ספרי ילדים. בלי עומק, בלי הבנה רחבה יותר של תהליכים ואירועים.
הרבה בגלל הדמויות: קודם כל היו יותר מדי מהןץ כמה אפשר להיקשר לדמות ולפתח אכפתיות כלפיה כשיש כל כך הרבה דמויות וקפיצות ביניהן?
הדמויות שטחיות מאוד, חלקן מאוד לא אמינות.
בפרט הדמות של סוניה, דמות קיצונית שעוברת שינויים קיצוניים, שעושה מעשים מחרידים ובכל זאת בסוף הספר איכשהו הופכת לגיבורה החיובית, החזקה, המודל לאישה ציונית לוחמת, לא לגמרי ברור איך.
החוט המקשר בין כל הגיבורות הוא האדמו"רית מלודמיר.
דמות היסטורית אמיתית, חידתית ומסקרנת.
לא לגמרי ברור לי למה העלילה נטוותה סביבה, מה רצתה הסופרת לומר עליה.
היא לכאורה דמות נשית פורצת דרך, אישה מנהיגה שהיתה שנויה במחלוקת והלכה נגד המוסכמות.
בספר היא מתוארת בתחילה ככזאת ובהמשך כמניפולטיבית, כמישהי שהורסת את חייה של אחת מהמאמינות שלה.
לא לגמרי ברור לי מה ניסתה הסופרת לומר בתיאור הזה.

בינתיים, אני ממשיכה לחכות לספר הנכון שייתן לי את חוויית הרומן ההיסטורי שאני מחפשת.

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
היא בת 29, רווקה זקנה, דהויה ומשעממת.
אף אחד כבר לא יתחתן איתה, לא יקרה לה שום דבר מעניין בחיים. כל חייה ימשיכו להיות רצף של התנהגות מרצה, מנומסת ונורמטיבית לפי הסטנדרטים של המשפחה הבלתי נסבלת שלה.
בשלב הזה, לא כל כך אכפת לנו, אם להיות כנים. היא באמת דמות מבאסת וקשה לדמין איך יצמח מהעשב האפרפר והדהוי הזה רומן רומנטי שיצליח באמת לגעת בקורא.

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
כמעט.
הרופא מבשר לה שמחלת הלב שהיא סובלת ממנה תביא למותה בשנה הקרובה (זה קצת ספוילר אבל ממש קצת, אז תתגברו).
ואז, כשהחיים באמת מגיעים לקצם וכבר אין מה לדאוג מהעתיד, מהמוניטין, ממה יחשבו ומה יגידו - ולנסי מתחילה לחיות.

לראשונה בחייה היא מעזה להתנהג קצת פחות בנימוס, לא לעמוד בציפיות של הסביבה, להגיד מה שהיא באמת חושבת והשערורייתי ביותר - לעזוב את הבית ולעבור לגור עם חברת ילדות גוססת שהקהילה כולה מנודה כי נכנסה להריון מחוץ לנישואים (הא. לא ראינו את זה מגיע, נכון קוראי האסופית לדורותיהם?)

ולנסי עוברת שינוי אופי דרמטי, האם הוא אמין? לא יודעת. אבל בואו, רומנים רומנטיים לא נועדו להיות אמינים. הם נועדו להיות כיף ואסקפיזם ואת זה הספר הזה עושה נהדר.

מבחינות מסויימות הוא מופרז ומגוחך יותר מהאסופית. התהליך שאן עוברת שבו היא מרפה מהפנטזיה הילדותית של "גבר החלומות" הכהה והשתקן ומבינה שהיא אוהבת את גילברט, חבר הילדות שלה, נראה ריאליסטי להפליא לעומת הרומן בספר הזה.
המשפחה של ולנסי, גיבורת הרומן, מורכבת מאנשים שנראים כמו הדמויות הכי צדקניות ובלתי נסבלות של מונטוגומרי מספרי האסופית או כמו בני הזוג בנט מגאווה ודעה קדומה, אם לשניהם היתה מנת המשכל של הגברת בנט. הטיפשות שלהם מתחרה רק בחוסר ההיכולת שלהם להביע אמפתיה. לא תמצאו פה דמות כמו הגברת לינד שלמרות חסרונותיה, היא אנושית בסופו של דבר.

מבחינות מסויימות הוא בוגר יותר, קודם כל כי הוא עוסק באנשים מבוגרים ולא ביתומות ג'ינג'יות בנות 11, וגם כי הוא בועט יותר במוסכמות החברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים או היחס לאנשי דת.

אבל בסך הכל מדובר ברומן רומנטי קליל וחמוד להפליא.
הוא קצר, לא מאות עמודים של מלל והשתפכויות מיותרות.
אין בו תיאורים גרפיים מופרזים ומיותרים.
אין בו ניסיון להיות ריאליסטי או מקורי. אתם תראו את הטוויסטים מקילומטרים.
ותהנו מהם בכל זאת.
כי הוא קיטש מתוק עם תיאורי נוף וטבע כמו שמונטוגומרי יודעת.
כיף של ספר, מושלם לתקופות בהן יש צורך באסקפיזם מנחם.

כן כן, שוב לקחתי קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת מהספרייה.
נכון.
אנחנו במלחמה, אנחנו רצים לממ"ד, הילדים בבית, מג'נגלים עבודה וזומים של הילדים ואין לדעת מה יקרה מחר והכי גרוע: פסח מתקרב.
אז כן, אני זקוקה לאסקפיזם, תתבעו אותי.

פתחתי את הספר וגילגלתי קצת עיניים כי נחשו מה, שוב הגיבורה היא רעיית פוליטיקאי מושלמת, כזאת שיושבת בבית עם הילדים ומוחקת את עצמה למען הקריירה של בעלה ש - הפתעה הפתעה - בוגד בה עם המזכירה. קצת מזכיר את הפתיחה של אנטומיה של סקנדל, חוץ מזה שאנטומיה של סקנדל לא היה קומדיה ולא רומנטי, אז זה משהו אחר אבל אתם יודעים. כל האקספוזיציה הזאת שבאה לספר לנו כמה הפטריארכיה עדיין כאן וגברים שולטים בעולם ובקושי משאירים מקום לנשים המסכנות כשבואו, לנשים בימינו יש בחירה אתם יודעים, אף אחד לא הכריח את גיבורות הרומנים האלה להיות רעיות ואמהות מושלמות ולוותר על החיים שלהן, תתקדמו כבר עם העלילות, שנות השישים התקשרו למסור ד"ש…

ואז התברר שזה בעצם סוג של רומן היסטורי שמתרחש ב… כן, שנות השישים.

מה שהפך את כל האקספוזיציה להרבה יותר הגיונית. וגם את המגמה של הסיפור להפוכה בדיוק: זה לא ספר שבא לבכות על הפטריארכיה המרושעת שטרם ניפצנו, להפך, זה ספר שבא לחגוג את כל הדרך שעשינו מאז שנות השישים. זה ספר שמאמין בהתקדמות ובהתפתחות, לא במבני כוח שחייבים לנפץ ולהחריב ואז להתחיל מאפס.

האם זה באמת רומן היסטורי? קצת, בעיקר באווירה. היחס לנשים, היחס לשחורים, אנטישמיות מוסווית בקושי.
מרגישים שהסופרת הכינה שיעורי בית.
ואז לקחת אותם ורקחה מהם מאפה מתקתק במילוי קיטש.
בסדר, נו. רציתי רומן רומנטי ואסקפיזם וקיבלתי בדיוק את זה.

בשלב הזה בקריירה של מאיה ערד, כשלוקחים ספר שלה ליד יודעים שהולכים לקבל בדיוק את מה שמבטיח הספר הזה: תמורה נאותה.
סיפור בנוי היטב, כתיבה שתופסת אתכם מהרגע הראשון ומשאירה אתכם מרותקים והופכים עוד דף גם כשאין לכם מושג למה בדיוק. גם כשהסיפור נשמע כמו סיפור על מריבה בין גיסות בווילה בחופשה המשפחתית האחרונה שחברה מספרת לכם על הספסל בגן השעשועים כשתשומת הלב שלכם מפוצלת בינה לבין הילד שמטפס על הסולם הגבוה להודעת ווטסאפ חדשה, איכשהו משהו בכם נדרך. הסקרנות מתעוררת. אתם רוצים לדעת איך זה ממשיך, איך זה נגמר, מה מסתתר מאחורי הקלעים של הסיפור, ומה כל זה אומר בעצם.

ובכל זאת, משהו בספר הזה הרגיש לי קצת שונה מספרים אחרים של ערד.

"זו שאלה שהולכת אתי כבר הרבה זמן. אנשים אומרים לי שהגיבורים שלי 'לא נחמדים'. אמרו את זה כמעט על כל גיבורי 'שבע מידות רעות', על אדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, על רותי מ'חשד לשטיון'. בהתחלה זה הפתיע אותי. אני כותבת על גיבורים אנושיים עם חולשות אנושיות, אלה הדמויות שמעניינות אותי. יותר מזה, אלו הן דמויות ריאליסטיות. דמויות כלילות מעלות, אינטליגנטיות מאוד ובעלות מודעות עצמית גבוהה ואבחנה חדה הן על פי רוב קריקטורות או ניסיון (כושל) להרחבה נרקיסיסטית של הסופר."
זה ציטוט של מאיה ערד בראיון איתה, לכאורה הכל הגיוני, איזה סופר רציני רוצה לכתוב על דמויות מושלמות? איזה גיבורים ספרותיים משמעותיים היו נטולי פגמים?
ובכל זאת אצל ערד לרוב מורגשת צרימה שאין אצל סופרים אחרים. חוסר חמלה, חוסר חיבה כלפי הדמויות שלה, ואולי זה גם הפער האירוני למדי בינה לבינם: היא כותבת על דמויות שוליים, על דמויות מוחמצות, נטולות מודעות עצמית. קחו את הנובלה האחרונה בספר הזה שבמרכזה אישה כבת שישים שרואה בעצמה אמנית וחולמת לפרוץ ולהצליח שמגלה במהלך הסיפור שאין לה סיכוי. שהיא מבוגרת מדי, לא מוכשרת מספיק, לא שייכת, שהחלום שלה לעולם לא יתגשם. וגרוע יותר: מגלה שהסביבה שלה יודעת את כל זה מזמן. שאף אחד לא האמין בחלום הנאיבי שלה על הצלחה אמנותית מאוחרת חוץ ממנה עצמה. מה מאיה ערד, סופרת כל כך מוכשרת ומצליחה, יודעת על כאב הבינוניות, על החלומות הגדולים להצלחה והכרה שלעולם לא יתממשו? קחו את אדם טהר-זהב, גיבור אמן הסיפור הקצר, עם חוסר היכולת שלו "לעלות כיתה" ולכתוב רומן, עם תחושת הכשלון והמירמור כלפי עולם הספרות שבז לו, מה מאיה ערד יודעת על תחושת הכישלון הזאת?
שבע מידות רעות היה הספר שנתן הצצה לחייהם של המוכשרים והמצליחים אקדמית והדגים איך גם הם לא יכולים לשבת על זרי הדפנה. גם הם שואפים ליותר, מקנאים, חולמים, מחמיצים. איך כל זה הוא אנושי ונכון תמיד. אנחנו לא מכירים את מאיה ערד ולא יודעים איפה הדברים האלו פוגשים אותה, בכל זאת, למרות ההצלחה.
ועדיין. משהו בפער הזה בין ערד לבין הגיבורים שלה אולי מהדהד אצל הקוראים ויוצר תחושה של התנשאות.

אבל בספר הזה כבר לא הייתי בטוחה.
בספר הזה, בעצם, די חיבבתי את הדמויות.
סיימתי אותו לא בטוחה מה קרה, מה קראתי. מה מאיה ערד ניסתה לומר או לתאר.
זה מורגש במיוחד בנובלה האמצעית. בועז גיבור הסיפור שכר וילה לחופשה משפחתית. אשתו ביקשה להזמין את אחותה ובת זוגה ולמרות חוסר החיבה שלהן בועז נענה. אלא שהשתיים מגיעות עם בנה בעל הצרכים המיוחדים של האחות ועם כלב התמיכה הרגשית של בת הזוג, יושבות רגל על רגל ולא מציעות עזרה, והאחות נפגעת עד עמקי נשמתה כשבועז מסרב לאפשר לבנה בן ה-19 לישון באותו חדר עם בתו בת ה-13.
האם אנחנו אמורים לתעב את בועז? האם הוא חסר רגישות, מרוכז בעצמו, אנוכי, מעורר אנטגוניזם? כך טענו כמה מהביקורות שקראתי על הספר אבל… אני לא הרגשתי ככה. בעיני דווקא האחות היתה בלתי נסבלת. הזדהיתי עם נקודת מבטו של בועז על הסיטואציה. אולי זה הופך אותי לאדם בלתי נסבל בעצמי… אבל התגובות של בועז שהיו רחוקות מלהיות מושלמות נראו לי דווקא נסלחות בתוך הסיטואציה.
וכל המטאפורה המתמשכת של הכנת לימונדה מלימונים או הכנת לימונים מלימונדה שליוותה את הסיפור נשארה לא מפוענחת עד הסוף מבחינתי. האם בועז הצליח בסופו של דבר להכין לימונדה מהלימון החמצמץ שקיבל? או אולי דווקא שתיית הלימונדה בסיום הספר, כאשר מי שסחטה אותה עזבה בטריקת דלת מטרתה ללגלג עליו, להציג אותו כנצלן וחסר רגישות, התכונות שהוא מייחס לגיסתו? נראה שאפשר לקרוא את הסיפור הזה כך או כך, שבניגוד לסיפורי העבר של ערד כאן יש יותר עמימות ויותר מקום לפרשנות ביחס לגיבור.
כזו היתה גם הגיבורה של הסיפור הראשון, מתרגמת מעט בודדה שצריכה ללמוד לעמוד על שלה ולהציב גבולות, אבל אין בה שום דבר שגורם לקורא לבוז לה או להתנשא מעליה.
(ועל הדרך קיבלנו גם דיון מעניין בסוגיות של תרגום, כולל תרגום ספרים ישנים - נושא שיצא לי לחשוב עליו ולכתוב עליו פה בהקשרים של ספרים כאלה, ובבעיה הייחודית של העברית כשפה שמשתנה במהירות).
הסיפור השלישי הוא העצוב מכולם בקובץ ובו אכן מופיעה גיבורה נטולת מודעות עצמית, כזאת שגורמת לקורא קצת לחמול עליה, קצת להתכווץ בשבילה וקצת להתנשא מעליה… אבל בתוך כל זה - האם היא היחידה שזוכה לביקורת של המספר? או אולי המיליה האמנותי שבז לה כל כך מסיבות שלא בטוח שהן ענייניות כמו הגיל שלה, הרקע הבורגני והלא אמנותי מספיק שלה, חוסר בקשרים.
האם רק הכשרון קובע? או שהמוני גורמים לא לגמרי רלוונטיים? האם אנשים שמדברים גבוהה גבוהה על שילוב, על חשיבות של הבאת קולות מהשוליים ומהפריפריה באמת פתוחים לקולות שונים או רק לקולות שונים מאוד ספציפיים שמתאימים למשבצת הפריפריה? גם הסיפור הזה פתוח לפרשנות שלאו דווקא ממוקדת בגיבורה ובחסרונותיה ובכך משתלב בספר שבו היחס לגיבורים מעט שונה ממה שהכרנו אצל ערד בעבר.