נער בן חמש עשרה רכב על אופניים ונהרג מרכב שסטה מנתיבו.

מי אשם? תוהים הוריו, מתחבטת משפחתו, מנתחים הפרשנים. נהג הרכב הפוגע, אשתו שרבה איתו בבוקר, המוסכניק שלא איתר תקלה כלשהי, מע"ץ שלא תיקנו את המהמורות בכביש, אביו שנכנע וקנה לו אופניים, חברו שביקש ממנו לבוא לבקר.

אשה בת ארבעים נפטרה מסרטן.

מי אשם? תוהה בעלה, מתחבטות החברות, מנתחים השכנים. הרופא שלא איתר בעייה, היא עצמה שנמנעה מללכת לבדיק

אם בדיוק סיימתי לקרוא ספר, והוא כתוב נהדר, ויש בו דמויות שנוגעות ללב, העלילה מעניינת, ויש בו סיטואציות מצחיקות-מרירות, ואבחנות מדוייקות על החיים, למה בעצם נשארתי עם תחושת אי נוחות?

<mark>קריס בריי</mark>, מורמונית לשעבר, כתבה ספר ביכורים מרשים למדי.
במרכזו עומדת משפחה מורמונית אדוקה, האב משמש כאיש דת בכנסיה ואילו האם הצטרפה לכנסייה כמבוגרת, בעקבות בעלה.
משבר שעוברת המשפחה מטלטל את כולה: הוא מפורר את אמונת

הבלוג של קוראת ספרים
שלומית ליקה – ספרים וחיות אחרות
קוראת ועורכת ספרי מקור, תרגום, סיפורי חיים וכל טקסט אחר. עם הרבה אהבה למילה הכתובה, ידע מקצועי ורגישות לשונית, אשמח לקבל טקסטים לחוות דעת, לעריכה ולליווי הכתיבה. shlolica@gmail.com

אופטימיות קוסמית
“שיר לאיזי ברדלי” הוא סיפור נפלא על חמלה, אהבה ואמונה, שמתרחש בלב משפחה מורמונית שאסון אישי מכה בה


שיר לאיזי ברדלי, <mark>קריס בריי</mark>, סנדיק ספר

בתחילת אוקטובר 2015 העלתה אפרתי ביקורת משובחת ורגישה לספר...

בתגובה שלי אליה, תגובה מעט נונשלנטית עניתי לה:

"לאדם מאמין יש במה להיאחז, וקל לו יותר לקבל את הגזרה".

22 יום אחרי הביקורת והתגובה שלי, התהפכו חיי ללא היכר, הפתגם המוכר מכל "הגלגל מסתובב" הכה בפניי!

חצי שנה עברה

6 חודשים

28 שבועות

201 ימים

4824 שעות

289,440 דקות

17,366,400 שניות

זה הזמן שחלף לו מאז

מעבר לזה שהעטיפה יפה, רק בסוף הסיפור הבנתי מה הקשר בין אקווריום הדגים לסיפור, אז לא אקדים את המאוחר. תקראו ותבינו בעצמיכם.

שיר לאיזי ברדלי מאת <mark>קריס בריי</mark>, בהוצאת סנדיק ספרים, הוא ספר שנוגע בלב.

מסופר בו על משפחה מורמונית אדוקה, על איאן וקלייר ההורים וארבעת ילדיהם, שניים מתבגרים, אחד בן שבע, ואיזי הקטנה בת ארבע, שמתמודדים עם החיים. אבל לא סתם חיי שגרה רגילה עם עומס הטיפול בילדים וההתמודדויות ה

לטובת הממהרים:
ספר מרגש ומטלטל המעורר אותנו לבחון את האמונות והספקות שמלווים אותנו, את מקומה של המשפחה בחיינו ואת מערכות היחסים עם אנשים החשובים לנו. מומלץ בחום!

ולמי שרוצה לדעת יותר:

משפחה מורמונית אדוקה חווה טרגדיה אשר מאיימת למוטט אותה.

איך יתמודדו בני המשפחה – האב איאן, בישוף שאמונתו אינה מוטלת בספק, האם קלייר, אשר חזרה בתשובה למען אהובה, ציפורה המתבגרת המאוהבת, אלמה הנער הספקן וחוב

הרגשתי פתאום שמשהו גדול בתוכי עומד להתפרץ החוצה, כמו מים קרים שעולים מתוך קשית, אל תוך הפה שלי. לא ממש בכי (כי אני לא בוכה מספרים), אלא יותר מין רעד כזה, של התרגשות פנימית חזקה ופעימות לב חזקות מהרגיל, טאם טאם טאם טאם - כך זה נשמע.
אבל אז קלטתי מה קורה לי, שאני אשכרה עומד לבכות (או לפחות להתרגש ולהתפעם מאוד) ואז, כשהבנתי את זה, מיד חזרתי למציאות, והמים שבקשית, שהיו כבר כל כך קרובים לפה שלי, צנחו

אסור היה לי לקרוא את הספר ביום בו קראתי אותו, הספר חונק מרוב עצב וממלא את הגרון דמעות, ואני קראתי אותו בשבת. שבת, על פי אמונתי, הוא יום שבו צריך לשמוח, ולהימנע מכל דבר שמפריע לשמחה הזאת. במקום לומר "רפואה שלמה" אומרים "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא". לא זועקים בשבת. אפילו אבלות על מת, ה"שבעה", מקבלת הפסקת מנוחה בשבת, ואין ניחומי אבלים. אפילו חברתי היקרה גתית, שנפטרה ביום שישי בבוקר, והובאה למנ

יום שבת שגרתי ומשעמם.
כל אחד מבני הבית מצוי בעיסוקיו.
אני נכנסת לסלון, אמא שלי ישובה על הספה ואלבומים מפוזרים סביבה, היא דומעת.
״ מה קרה?״ אני שואלת.
חצאי מילים משתרבבות משפתיה תוך כדי בכי בלתי פוסק.
״ תראי, תראי איך היינו.. כל המשפחה, והינה דוד שלך! ״ הבכי מתעצם.
״ למה הוא היה צריך לעזוב? אם הוא היה חי הכול היה בסדר! הוא לא היה נותן לשום דבר רע שיקרה!״
באותה העת הרגשתי לא בנוח מכיוון שאני