"להביט מעבר לצל", ספר חדש שיצא לאור בהוצאת עמדה ובעריכתי. זהו ספר מרתק שהוא רומן היסטורי רחב יריעה המגולל סיפור של שלושה דורות: רגינה שנולדה יתומה מאביה בעירק, אמה אמירה שהתאלמנה בהיותה בת עשרים, וצילה שנולדה בישראל. המציאות הישראלית, הקמת המדינה והתמורות הפוליטיות והחברתיות בשנותיה הראשונות משמשות כרקע להקמת משפחתה של רגינה. הרומן מציג מערכת יחסים זוגית שנראית לכאורה כאפשרית, אך עולה על שרטון עד לשבירת המבנה המשפחתי.
רגינה, אישה צעירה ונחושה הקוראת תגר על גורלה, מעזה לעשות את אשר חששו נשים רבות לעשות בשנות החמישים, ומתמודדת לבד עם גידול ארבע ילדות. זהו סיפור על אומץ ונחישות, על מסירות ועוצמה, ועל המחיר שנאלצים ילדים לשלם על החלטות הוריהם.

ניצה הגיעה אליי עם רומן משפחתי שכתבה בעקבות בקשתה של אמה לספר את הסיפור שלה, זהט סיפור שלוש מנשות המשפחה, סבתא, אמה ובת , ונכדה. סיפור על נשים חזקות שלבדן שרדו כנגד כל הסיכויים, בעירק, בעלייה לארץ ובחיים בארץ בשנות החמישים. יחד ערכנו את הטקסט, חידדנו את הדמויות ולמדנו להכיר אותן, הרכבנו את המבנה המיוחד של הספר, עבדנו על השפה ששזורה בביטיים מלשון עירק, עד שהספר היה ערוך ומוכן.

"להביט מעבר לצל" הוא סיפור סוחף עם עלילה מפתיעה ודרמטית, המגלה מנגנונים סמויים מן העין באמצעות עולם דימויים מקורי ומדויק ובשפה עשירה, נועזת וקולחת המשובצת מטבעות לשון האופייניים ליהדות עירק.
זהו ספרה השני של ד"ר ניצה שחר- ילידת תל אביב.
"סיפור אמין, רגיש ומרתק. בלא מרירות וגם ללא התעלמות ממצוקות האדם והתקופה, אנו מביטים עם הסופרת לצפונות הנפש של אנשים אמתיים, נחושים, ובעלי חסרונות ככולנו". (פרופ' מירון ח. איזקסון).

זה ספר שמתאים לפתיחת שנה הוא נקרא שנים טובות, ועל עטיפתו מופיעות שנות טובות של פעם, מוזהבות, ועטיפה של מעטפה בה היינו שולחים מכתבים לחול.
זהו רומן מכתבים, כמו "אבא ארך רגליים" למשל שבו כל המכתבים הם מאישה אחת, לאה, שסיימה סמינר למורות ואחר נסעה להיות מורה לעברית בארה"ב.
מדי שנה היא שולחת לחברותיה מהסמינר מכתב ומספרת על חייה ובסוף מכתב אישי לחברתה הטובה.
כוחו של הספר הוא במה שאנו הקוראים יודעים ומבינים ושלאה עדיין לא יודעת. למשל לגבי בנה, נראה שהקוראים והמכותבות מסיקים את נמצב לפניה, וגם אם לאה מבינה לוקח לה זמן לחשוף זאת בפני עצמה ובפני חברתה הטובה.
יש פה גם מעין סקירה היסטורית של הקמת קהילת הישראלים בעיקר בקליפורניה. בגלל רוחב היריעה של הספר נכללים בו גם אירועים היסטוריים רבים. מעניין גם לעקוב אחר היחס לנשים המשתנה לאורך השנים, ועל היחס הלא הוגן שלא זוכה לאה בהיותה אישה יפה ומושכת.
דמותה האופטימית של לאה, נגעה מאוד בליבי, היא תמיד מנסה להישאר שמחה ואופטימית על אף הקשיים הלא מעטים שהחיים מזמנים לה.
כמו שכתוב בגב הספר בכל זאת לאה מבינה שהיו לה גם שנים טובות.
מאחלת לכולנו – שנה טובה ומאושרת.

איך שלא מסתכלים על זה המציאות לאחרונה לא להיט. לכן כדרכי בקודש אני מנסה לברוח קצת לעולמות אחרים, לפעמים במרחב ולפעמים בזמן.
את אנדי וייר כבר כמעט שאין צורך להציג. ספרו הראשון הפך לסרט מצליח לבד על המאדים. אהבתי את שניהם ולשם שינוי עם העדפה קלה לסרט, בגלל כמות ההסברים הטכניים בספר. הסופר מהנדס תוכנה לשעבר, והספר הוא שילוב של דיסטופיה, מדע בדיוני מפנטזיה.
גם ב"פרויקט הייל מרי" יש מהם, אבל עם זאת הספר מרתק ומותח ויש לו גם לב, בעצם שניים, אולי.
תגלית מדעית מצביעה על כך שמשהו פוגע בשמש שלנו, וכל פגיעה בשמש היא כמובן קטלנית לעולם שלנו. לבסוף נמצאת הסיבה ובאיחוד כוחות נשלחת לחלל חללית ובה שלושה מדענים.
הספר מתחיל כשאחד מהם מתעורר מהתרדמת שהיה בה, הזיכרון שלו נפגע ואנו מגלים יחד איתו את מטרת המשימה שהוא כעת היחיד שיכול להוביל אותה. אהבתי את המבנה השבור של העלילה הנעה קדימה ואחורה, כשאנו מגלים עם הגיבור מה הביא אותו למצב הזה.
לבד, בחללית, כשאין לו מושג מיהו?, איפה הוא? ומה לעזאזל הוא צריך לעשות?
לאט לאט הוא נזכר בזהותו, למה הוא פה ומה המשימה העומדת לפניו. בלי לקלקל אומר רק שהוא זוכה במשהו שאף אחד לפניו בכדור הארץ לא זכה.
זוהי הרפתקה מופלאה, מצחיקה, מלאת המצאות ומרגשת. אין סוף לדמיון, להומור ולחוכמה שבספר. שמתחיל באסון ומסתיים באופטימיות, בתקווה ובחמלה. יש לנו עתיד, כנראה.

בספרה המרתק של הפסיכולוגית והפסיכותרפיסטית, ד"ר מירב רוט, ספר העוסק בחוויית הקריאה, מתוך מבט פסיכואנליטי – ושואל את השאלה המעניינת כשם הספר: מה קורה לקורא? מצאתי כמה תובנות נפלאות על הנושא המעניין אותי קריאה.


אחת מהן היא: "הקריאה בכל ספר נעשית בשתי פאזות, הראשונה כרוכה בפעולה הפיזית-אקטואלית של קריאת הספר. השנייה, הנמשכת אל אופק הזמן והתודעה, היא הקריאה המתמשכת בספר גם לאחר סיום קריאתו הפיזית, היינו קריאת הספר הטמון בזיכרון, אשר הקורא שב אליו ו'קורא' בו."

אני קוראת הרבה ומהר, ויש ספרים שאני ממשיכה את 'קריאתם', גם לאחר שסיימתי אותה בפועל, לספרים אלו אני גם חוזרת לעיתים לקריאות חוזרות. רציתי להמליץ על כמה מהם, כולם ספרי ביכורים של סופרים וסופרות ישראלים. שניים מתוכם הם ספרים שיצאו בהוצאה החדשה והמשובחת הוצאת שתיים של הסופרות והעורכות אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי. את ספרה של בלה שגיא 'שבר ענף ירוק', קובץ סיפורים יפיפה אף קניתי לשתי נשים אהובות. בפוסטים הבאים אספר עליהם, ואני מתחילה עם בלה שגיא וספרה שבר ענף ירוק.

כהרגלי כשאני מתאהבת בספר אני מחפשת לדבר עם הסופרת, שוחחתי עם בלה שגיא על ספרה.


*



בלה שגיא, היא ביבליותרפיסטית, ד"ר למגדר ומרצה במכללת דוד ילין, וגם בתוכנית לפסיכותרפיה בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה העברית.

שאלתי אותה, כמו שאני תמיד שואלת:

האם הייתה ילדה קוראת? ואיך הגעת אל הכתיבה?

"הייתי ילדה קוראת וכותבת, אני באה מבית כותב," ספרה לי, "אבא שלי התפרסם כסופר כבר ברוסיה, ואמא שלי הייתה עיתונאית ככה הם הכירו. גדלתי בבית של מילים, שפת האם הייתה רוסית. עלינו לארץ כשהייתי בת שנתיים וחצי. הורי הלכו ללמוד באולפן ובבית היו ספרי אולפן למבוגרים, ואלו היו ספרי הילדות שלי. לימדתי את עצמי לקרא לבד. מגיל ארבע קראתי עברית וגם רוסית אבל מהר מאוד עברתי לעברית.
אהבתי את נשים קטנות, האסופית, בית קטן בערבה. ואת כל ספרי מרגנית. המשכתי להיות קוראת רצינית, ותולעת ספרים.
הכתיבה הייתה כל הזמן כתבתי תמיד שירים וסיפורים ויומנים. הייתי כתבת ב'מעריב לנוער' וחלמתי להיות סופרת.


איך נולד הספר הזה?

כחלק מתהליך ההתבגרות רציתי להוציא ספר, היו לי סיפורים קצרים. המשכתי לכתוב למדתי ספרות לתואר ראשון ושני, ותואר שני בביבליותרפיה. הגעתי מתוך אהבה לספרות ורצון לטפל. התחלתי להתנדב במרכז לנפגעות תקיפה מינית, ושם פגשתי את ד"ר אפרת עברון, שהיא הייתה כבר ביבליותרפיסטית, ודרכה הכרתי את התחום.
תוך כדי הלימודים שבהם כותבים הרבה, כתבתי, ואז החיים. כתבתי דוקטורט על כתיבה של נפגעות תקיפה מינית בילדות, רציתי להראות שהכתיבה עוזרת בגיבוש העצמי, זה היה חלק מלימודי המגדר.
ואז התעוררה מחדש הכתיבה הספרותית, למדתי במכון מופ"ת ושם פגשתי את מירי רוזובסקי, בתוכנית כתיבה. שם חזרתי לכתוב כתיבה ספרותית. שם התחיל להיווצר הספר. אלו היו תרגילי כתיבה שהפכו לסיפורים, לאחר התוכנית המשכתי לכתוב, תוך כדי סגרי הקורונה.
מירי האמינה בי מהתחלה, וידעה לכוון אותי נכון עוד לפני שהייתה עורכת שלי, היא לוותה אותי והאמינה בי, הפכה את הטקסט מחלום לתוכנית. מירי ספרה שהיא ואורנה לנדאו פותחות הוצאה לאור במימון הוגן של המחבר.
במה עוסק הספר?

הספר הוא אוסף של סיפורים קצרים, שחלק מהדמויות מופיעות שוב מה שיוצר סגירה מסוימת לסיפורם. התמה המרכזית היא הנושא של שברים. רציתי לקרוא לו אמנות השברים היפנית. בסוף נבחר השם שבר ענף ירוק – מושג רפואי שמדבר על שברי ילדות שמתאחים בקלות, לעומת השברים שבנפש. תפישת העולם שלי היא שבטראומה המטרה היא לא להחלים, אלא ליצור איחוי של הטראומה בנפש שאפשר לצמוח איתה.
בתחילת כל סיפור מופיעה שנה, שזו השנה שבה קורה הסיפור, יש התפתחות ואפשר לעקוב אחר הדמויות. הורים שעברו משבר של הגירה, בסיפור על קרינה למשל אף אחד מהוריה או מבני משפחתה האחרים לא פנוי אליה. יש גם סיפור שבו הבת מראיינת את אמה על סיפור העלייה שלה.
שבר ענף ירוק
מפה אני רוצה לספר קצת על הספר היפה הזה, שאני חוזרת ועוסקת בו וקוראת אותו שוב במחשבותיי.

הסיפור הפותח את הספר, 'אומנות השברים היפנית' ,הוא אחד האהובים עלי, והוא מרמז על אחד הנושאים החוזרים בספר אובדן והתמודדות. הסיפור מפגיש שתי דמויות, בשיעור אמנות. אור, נכה צה"ל שהוריו שכנעו אותו להגיע, ואדוה צעירה דתית שגם היא עברה אובדן. לאט לאט הם מגששים את דרכם, זו לזו כששבר נפגש בשבר, ובסוף נמצאת סוג של נחמה.

אמנות השברים היפנית דוגלת בלחבר חפץ שנשבר ולהדגיש את השברים על ידי מילוים בזהב. וזה מה שנראה שבלה שגיא עושה בסיפורם האלה מנסה למלא את הסדקים בזהב, וכך להפוך את האובדן והשבר ליופי, לאמנות.

אנחנו פוגשים באם חרדתית בסיפור אחר, המנסה לגונן מדי על בנה, עד שהיא לומדת לקבל אותו, גם סיפור זה מסתיים ב: "הרוח הירושלמית הנעימה של לפנות ערב גם כשמריחים את הקיץ מבדרת את שערה, והכאב ברגל מתחיל להתעמעם כשהיא שומעת את שחר מתגלגל בצחוק המתוק שלו, שיכול לשבור על לב ולאחות אותו מחדש".

וכך מסיפור לסיפור אנו לומדים להכיר דמויות, פצועות, שבורות שמתמודדות עם השבר כל אחת בדרכה. לפעמים אנו פוגשים באותה דמות בסיפור אחר, כדמות משנית וליבנו שמח. איזה יופי, היא מצאה אהבה, היא התגברה…

הילדה בת לעולים חדשים שעברה טביעה בים טביעה שהסתירה פגיעה קשה יותר, נכנסה לליבי, ואיתה שאר הגיבורים והדמויות שבספר העדין והיפה הזה. כך בעדינות ובחוטי חסד סמויים, מכשפת אותנו בלה שגיא בסיפוריה היפים. אני כבר מחכה לספרה הבא.

קנו אותו לעצמכם ולמי שאתם אוהבים. ספר שיישאר אתכם ובטוחה שתחזרו אליו לקריאה שנייה ושלישית.

עם ראש השנה המתקרב, מתקרב גם יום השנה למותו של אבא. יש המוצאים ריפוי בכתיבה, אני מוצאת אותו בקריאה, וספר זה הוא אחד מהטקסטים שעזרו לי השנה.

שתהיה שנה טובה לכולנו.

הספר על הדבש ועל המוות מספר את סיפורה של משפחה, לכאורה משפחה רגילה לחלוטין, הגרה במושב. האב כוורן, האם מנהלת בית ספר לשעבר שפרשה עקב מחלה, הבת דיילת – והבן, הבן הוא הכבשה השחורה במשפחה – איך שהוא במשפחה רגילה שכזאת ודווקא למנהלת בית הספר יש בן שהוא עבריין.

הספר, כמו ספרים רבים שקראתי לאחרונה מוגש מפי שלוש דמויות שונות.

תחילה אנו פוגשים באב המשפחה – נתי, אנו פוגשים בו כשהוא חוזר מעבודתו במשק ומוצא את אשתו, רינה, חסרת הכרה, זו לא הפעם הראשונה, היא מושתלת כליה וחולת סוכרת קשה. הפרק מסתיים בנסיעתם לבית החולים,

"רינה מניחה את ידה על כפו הגדולה שעל ידית ההילוכים, כמו נייר שעוטף אבן במשחק אבן – נייר – ומספריים."

אהבתי את השורה הזו כי הרבה אהבה, חיבה ומגע כבר אין בין בני הזוג הזה, ודווקא ברגע הזה, בנסיעה לבית החולים שרינה מתנגדת אליה ונתי הוא הדוחף, מתגלה מעשה של חיבה מצידה של רינה.

הפרק הבא עובר לדמות אחרת, שונה לגמרי, אורי, וגם לזמן אחר לשנת 1999 חמש שנים לאחור.

אני לא תמיד מחבבת את הטכניקה הזאת של ריבוי קולות שהיא פופולארית מאוד לאחרונה. נכנסתי לסיפורם של נתן ורינה ולא הבנתי למה אני צריכה להתחיל סיפור חדש. אבל הכתיבה הטובה גרמה לי להמשיך לקרוא והתרשמתי מיכולתו של הסופר לעבור לקול אחר, שונה כל כך.

אורי הוא סיפור שונה לגמרי – הקול שלו הוא בגוף ראשון, בניגוד לקול המספר של נתי ורינה. הוא עבריין ואנחנו פוגשים אותו בעת ביצוע פשע, העולם העברייני שלא פגשתי הרבה ייצוגים שלו בספרות העברית, מתואר נהדר דרך סיפורו של אורי. מדגי הרקק ועד לכרישים הגדולים, אנחנו מלווים אותו בפריצות, בהימורים וגם בכלא. אורי מחפש הכרה והערכה בעולם שבחר להשתייך אליו.

"כי עוד לא הרבה זמן יכבדו אותי ויעריכו אותי על מי שאני באמת, ואף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות".

בפרק הבא, שוב בשנת 1999, אנו פוגשים בקול נוסף, הפעם זו עמליה, הבת הבכורה, היא בפריז, ומקבלת שיחת טלפון מאמה שלה, תוך כדי השיחה המשעשעת, אנו מבינים שעמליה היא בתם של נתי ורינה. היא גרה בפריז, ועברה שם טראומה רצינית, היא כמעט נאנסה.

עוד דבר שמתבהר בשיחה הוא שאורי העבריין מהפרק הקודם, הוא אחיה של עמליה, ובנם של נתי ונירה.

וכך כל הדמויות הוצבו על לוח השחמט בנקודת הפתיחה.

בהמשך מתברר שאורי ישב בכלא, והשתחרר בזכות תרומת כליה לאמו, איתה יש לו יחסים קשים, הוריו לא מצליחים להבין איך יכול להיות שהילד שלהם בחר להיות עבריין. הקשר החזק הוא בינו לבין עמליה שמקבלת אותו כמו שהוא.

בהמשך מתואר סיפור אהבה, שנרקם בין אורי לבין עולה מרוסיה דילרית בקזינו לא חוקי שמסתיים באופן מפתיע.

גם לעמליה סיפור אהבה לא שגרתי עם גבר מבוגר, איש עסקים אמיד, ונתי מנהל רומן אסור עם עובדת זרה במושב.

ערן בר גיל בחר לספר על דמויות שכולן חיות במעין פריפריה – גיאוגרפית במושב מיישובי גדרות, חברתית, חברה עבריינית, עולה שהיא דילרית ועובדת זרה. הוא מעמת אותם מול הנורמטיביות החיוורת של נתי ורינה.

רינה היא אשת חינוך ואינה יכולה לקבל את אורי, היא גם חושדת במניעיו כשהוא תורם לה כליה, ואולי בגלל זה ההשתלה נכשלת בסופו של דבר, ולאחר שבע שנים היא מתמוטטת ומתה.

מותה מכנס את בני המשפחה לשבעה, אורי מקבל חופשה מבית הכלא, ועמליה מגיעה גם היא לבית במושב, בין האורחים הבאים וההולכים זהו גם זמן לחשבון נפש.

נתי – "ועכשיו בחלוף הזמן, האם הוא כבר יכול לזהות את נקודת העיוורון, להבין היכן סירב להישיר מבט… סלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת… אבל מה בכלל היה אפשר לעשות, בטח לא להכניס לו מפעם לפעם סטירה, כמו שטענה רינה והעלתה כך את חמתו. …תלתה כך את כל האשמה בו, בעוד היא מושכת את ידה מכל זה…"

וזוהי השאלה החשובה שעליה מנסה לענות הספר – מה קורה כשנולד לך ילד שלא קל לאהוב, להתגאות בו, ילד שמתנהג בדיוק הפוך לדרך החיים שלך, לערכים שלך?

קל לאהוב ילד הדומה לך, המעורר גאווה, אבל פעמים רבות הילדים שלנו שונים מאיתנו, בטרפרמנט, בהתנהגות, בתחומי העניין, בסט הערכים – מעניין שדווקא רינה אשת החינוך היא הראשונה להתנער מאורי, המסב לה בושה, בעוד נתי הכוורן והחקלאי הקרוב יותר לטבע והמופנם יותר, מצליח להתמודד בגמישות רבה יותר עם המצב, עמליה שהיא הדמות האהובה עלי בספר, אינה שופטת את אורי, הוא נשאר אחיה האהוב, והיא אכן הקרובה אליו ביותר. בסוף עליהם לבחור, ברור מה הייתה רינה בוחרת, נתי ועמליה בחרו אחרת, בחירה מעניינת שמראה איפה המחויבות והאהבה שלהם נמצאים.

שאלה זו לגבי אהבה ומחויבת כשהילד מתנהג ההפך מכל הציפיות, ואיך זה משפיע על כל אחד מבני המשפחה היא שאלה שעליה מנסים לענות ספרים נוספים – ביניהם חייבים לדבר על קווין, המצוין שגם עובד לספר, וילד רע של יעל שכנאי, עליו כתבתי בעבר.

וארוחת ערב של הרמן קוך שגם הוא עובד לסרט.

ילד רע, יעל שכנאי

ארוחת הערב

חייבים לדבר על קווין

שורה תחתונה: ספר טוב הכתוב היטב, על בחירות, ועל מה מרכיב משפחות? שבסוף גם נותן תקווה בדרכו הייחודית.

אהבתי מאוד.

*

אשמח ללוות גם אתכם לאורך הדרך בכתיבת ובעריכת הספר.

מוזמנים ליצור קשר דרך האתר. שלומית ליקה ספר משלך

אז מה את באמת יודעת? המלצה על ספרה החדש של מעין רוגל

מעיין רוגל, כתבה ארבעה ספרים שאהבתי, ועל חלקם כבר כתבתי,

היינו יכולות לנסוע – ראה אור בהוצאת כרמל בעריכת טל ניצן, 2011, לפוסט שלי על הספר – המסע המופלא

יער – ראה אור בהוצאת מרווחים (הוצאה עצמית), 2016, אגדה נפלאה שמאוד אהבתי, ומי שיקרא בתשומת לב את מה את יודעת יגלה רמז ליער.

גם קופים נופלים מעצים – ראה אור בהוצאת מרווחים (הוצאה עצמית), 2018, לפוסט שלי – ספרים מעוררי השראה

מה את יודעת – ראה אור בהוצאת כנרת זמורה, 2019

הספרים של מעין רוגל שונים מאוד זה מזה, וזה תמיד מרשים אותי אצל סופרים.

גילוי נאות: אני לומדת אצל מעיין במרכז טיוטות של סמינר הקיבוצים, קורס נפלא על המכניקה של הרגש, שהוא כיף אדיר ונותן לי עוד כלים לכתיבה ולעריכה, ממליצה בחום.

אך הפעם נפגשנו כבלוגרית ספרים עם סופרת לשיחה.

מאין הגיע הספר?

הספר הוא אומנם הספר הרביעי שלי, אבל התחלתי לחשוב עליו לאחר שיצא היינו יכולות לנסוע (ספרה הראשון), לפני בערך כשבע שנים.

כל סיפור הוא כמו דלת שנפתחת, וזו הייתה תקופה שבה הפורומים היו פופולאריים מאוד. הייתי נמצאת שם הרבה, ותמיד חשבתי, מה אנחנו בעצם יודעים על האנשים שאנחנו בקשר איתם?

הייתי שואלת את עצמי מה את באמת יודעת? מכאן התחילה להיבנות הדמות של עדי, גיבורת הספר. ידעתי שהיא נבוכה בקלות ושלא נוח לה עם אנשים.

מאיפה באמת הגיעה עדי?

לאחר שכבר התחלתי לחשוב על עדי, הגעתי למסיבה. זה היה איום. מקום מפואר, רועש מאוד, מלא עשן סיגרים. היו שם גברים עשירים עם קוק, ונשים צעירות שנמרחו עליהם. הרגשתי שאני מאבדת את זה, והבנתי שרק אם אתייחס לזה כתחקיר אוכל להתמודד. ומיד חשבתי מה עדי הייתה עושה במצב כזה?

ומה לגבי התעלומה שבמרכז הספר?

תמיד העסיקו אותי אנשים שנעלמו, הייתי אוספת מודעות על נעדרים. עבדתי בחנות ספרים ויום אחד, אחד העובדים לא הגיע למשמרת, אחר כך הסתבר שהוא עזב הכול ונסע לבולגריה, וכך מהרבה דברים קטנים שאספתי התחיל להיוולד הספר.

כל מה שידעתי זה שאני רוצה לדעת מה גורם לעדי לשנות את החיים? איך בן אדם משתנה? מה משנה אותם? ולאן אנשים נעלמים?

ולמה מיקמת את התעלומה ואת העלילה ביישוב קהילתי מבודד יחסית?

רציתי שהספר יתרחש במין מקום גנרי כזה, יישוב כמו מכבים, רעות. נכנסתי לפורומים של יישובים ועקבתי אחרי הדינמיקה. באחד הפורומים הייתה הזמנה לערב מבוא של קבוצה וסדנאות והכול התחיל להתחבר.

עשית תחקיר רציני מאוד בעקבות קבוצות

כשהייתי בת 16, ההורים שלי הצטרפו לקבוצה כזו, להם זה עשה נורא טוב, ואני הייתי אמביוולנטית. כשהבנתי שאני רוצה לכתוב על קבוצה, הבנתי שאני צריכה להבין את העולם הזה. התחלתי לקרוא טקסטים על קבוצות, כתות וסדנאות. הבנתי מצד אחד את הטכניקה והרטוריקה והכלים הכלכליים והשיווקיים, ומצד שני יש גם רעיונות אותנטיים ומעניינים שבהחלט מעוררים תהליכים, וגורמים להישאב פנימה, צריך לשמור על איזון עדין.

רציתי לחוות את החוויה הפיזית והרגשית. השתמשתי בשמות בדויים, וניסיתי כל הזמן לחשוב איך עדי הייתה מרגישה ומתנהגת בסיטואציה הזאת? לאחר כשנה וחצי הבנתי שיש לי את כל מה שאני צריכה. בניתי את הקהילה ואת המבנה של הספר.

אז לא ממש ישבת וחיכית למוזה?

אני באה מעולם של מבנים, של תסריטאות והשתמשתי בכלים האלו בפרוזה. נפרדתי מהתפיסה הרומנטית שהספר נכתב מעצמו ובניתי את העולם שבו פועל את הספר ואת המבנה שלו, אז גם הבנתי שזה ספר מתח. ואת החשיבות שיש למי יודע מה מתי?

וכך מהמבנה התפתחו הדמויות, ואז לאחר כל עבודת ההכנה, התיישבתי וכתבתי את הספר בשבועיים. הספר היה מגובש אך עדיין הייתה עבודת עריכה, נהניתי לעבוד עם עורכת המקור של זב"מ, נעה מנהיים, על הידוק הספר. לסופרת יש נקודות עיוורות ועורכת רואה את הכול, גם במקומות שבהם הסופרת לא רואה.

אז על מה הספר?

זה לא בלש קלאסי, זה יותר מותחן פסיכולוגי. בלב הספר עומדת התעלומה לאן נעלם רז, מנהיג הקהילה?

ויותר מכך למה ההעלמות הזאת לא נותנת מנוח לעדי, אשתו של אחד מחבריו הטובים?

עדי גדלה בבית שלא מדברים בו, ויש בו הרבה סודות ושקרים. הפעם היא מחליטה ליטול יוזמה ולפצח את התעלומה. היא מתבגרת והופכת לגורם פעיל גם בחייה שלה, שעד אז היו די תלושים ותקועים. היא מבינה שהיא לא רוצה לעצמה משפחה כמו שגדלה בה שבה כולם מסתירים סודות.

עדי היא כמונו, מישהי שבאה מחוץ לקהילה, מחוץ לשני הזוגות הקרובים ובסוף היא זו שמגלה את האמת.

זהו בעצם סיפור התבגרות של אישה שכבר הייתה צריכה להתבגר, שעשתה תואר ראשון ושני כי צריך, בתחום שלא מעניין אותה. היא בת 30 וקצת ועדיין לא יודעת מה היא רוצה.

ההעלמות מכריחה אותה להחליט. האם היא רוצה להמשיך להיות "היפיפייה הנרדמת", או להתעורר. היא מתחילה לסמוך על עצמה, ולשאול את עצמה, מה היא באמת יודעת?

*

לסיום, ספר מרתק, שהשאלות הנשאלות בו נשארו איתי וממשיכות ללוות אותי גם לאחר הקריאה, מתח אינטליגנטי שבו הדמות הלא צפויה הופכת לבלשית ופותרת את התעלומה ובכך לומדת משהו חשוב על עצמה ועל חייה.
לעוד המלצות ולהכיר אותי כעורכת ספרים מוזמנים לאתר שלי שלומית ליקה ספר משלך

זה לא סוד שאני מכורה לפנטזיה, ואחד מהספרים האהובים עליי בז'אנר הוא עקורה, מאת נעמי נוביק שיצא בהוצאת נובה בתרגומה המעולה של יעל אכמון, המלצתי עליו בפוסט בו בחרתי אותו כספר הפנטזיה האהוב עליי לשנת 2017.


לכן כל כך שמחתי לשמוע שהוצאת תמיר-סנדיק הוציאה את חוט של כסף של נעמי נוביק שוב בתרגומה של יעל אכמון.

חהאיור המקסים של העטיפה הוא של רמי טל המוכשר.

*

זהו ספר בשל ומורכב מאוד, קראתי אותו פעמיים ברצף ואהבתי מאוד.

חוט של כסף מבוסס על אגדה עממית המוכרת בארץ כעוץ לי גוץ לי, את השם הזה טבע אברהם שלונסקי כשעיבד את האגדה של האחים גרים למחזה, פירוש השם תן לי עצה, גמד. המחזה עובד למחזמר והפך להצלחה מסחררת, אני אהבתי אותו כילדה, ולפני כחמש עשרה שנה לקחתי את מיכאל שלי לצפות בו. כילדה קראתי ואהבתי מאוד גם את הספר של אברהם שלונסקי. יוסי יזרעלי עיבד את הספר למחזמר מקסים ואת הלחנים הנפלאים הלחין דובי זלצר. לקריאה נוספת על האגדה והמחזה, ממליצה על המאמר של אלי אשד "הכישוף מארץ עוץ – 40 שנה לעוץ לי גוץ לי."


מעניין שבספר הקודם שהמלצתי עליו ושיצא אף הוא בתמיר סנדיק, שריקה באפלה מוזכרת גם האגדה הזו. שם האם מרדימה את התינוקת הבוכה שלה ברכבת, ובאחת הנסיעות מופיע לפניה איש ושואל לשמה של התינוקת. לאחר שהיא עונה לו הוא אומר לה, תקראי לה לאנה. והם אכן קוראת לה כך. בדמיונה היא רואה את האיש כעוץ לי גוץ לי וחושבת שאם תענה לבקשתו תבטיח כך את שלומה של ילדתה.לאחר שהילדה נעלמת היא חוששת שאולי לא עמדה בתנאים.

בעוד ספר פנטזיה שאהבתי, ליל כל המכשפות, הגיבורה מבקשת מהאלה, דיאנה, להציל את אהובה, האלה שואלת אותה, מה תתני לי בתמורה, והיא עונה לה "כל מה שתרצי". לא יכולתי שלא לחשוב על עוץ לי גוץ לי ושאולי היא הבטיחה לה יותר משתוכל או שתרצה לקיים.

*

נחזור לחוט של כסף – הגיבורה הראשית, מרים היא בת למשפחת מלווים בריבית יהודייה. היא נאלצת לתפוס את מקומו של אביה, שאינו איש עסקים מוצלח במיוחד. לה לעומת זאת יש חוש עסקי מצוין אותו ירשה מסבה, אב אמה. באחת הנסיעות שלהן מהכפר הקטן והעלוב אל ביתו של הסב בעיר הגדולה, היא מתגאה בעיניי אמה שהיא יכולה להפוך כסף לזהב. מי שבקיא במיתוסים כבר ידע שהאלים לא אוהבים כשבני האדם מפתחים היבריס, גאווה. וכמו בסיפורו של איקרוס גם פה זה לא נגמר טוב.

נזכרתי גם במידאס המלך המיתולוגי שהפך במגעו כל דבר לזהב, עד שלא יכול היה לאכול או לשתות כי כל דבר שנגע בו היה לזהב, הוא נגע בטעות בבתו והפך אותה לחרדתו לפסל מוזהב. מידאס ביקש להסיר את המתת ואכן הוא טבל במימי הנהר והברכה או הקללה הוסרה ממנו.

כאן שומע אותה מלך החורף, מלך הסטרקים יצורים שלא מהעולם הזה. הם אוהבי חורף, וכל החיות הלבנות שביער שייכות להן, הדבר האהוב עליהם הוא זהב.

וכך הוא נגלה בפני מרים ומצווה עליה שלוש פעמים להפוך עבורו כסף לזהב. מובן שגם פה היא מקבלת בתמורה משהו שהיא לא רוצה ולאחר שהצליחה הוא הופך אותה למלכתו ותולש אותה מחייה, מארצה וממשפחתה.

סיפורה משתלב בסיפורן של עוד שתי נשים אמיצות, אירנה, נסיכה שאינה אהובה על ידי אביה, עד שהיא מעוררת את תשוקתו של הצאר, ובסיפורה של ונדה המשרתת מהכפר שהופכת לאישה מרשימה וחזקה.

הספר פותח בסיפור האמיתי על בת הטוחן, והוא יפה הרבה פחות מהאגדה.

זה למעשה סיפור על התחמקות מתשלום חובות, ובזה למעשה עוסק הספר. הכפריים הנוצריים בכפר של מרים, מתחמקים מלהחזיר לאביה רך הלב את החוב שהם חבים לו, מה שמדרדר את משפחה לרעב. מרים מבינה שמי שמרחם על אכזריים סופו להיות אכזר לרחמנים ויוצאת לגבות את החוב במקומו. יהודים פעמים רבות לא הורשו להחזיק באדמות, ואילו הנצרות אסרה על מאמינה להלוות בריבית, ולכן זה היה מקצוע יהודי נפוץ. עוד ייצוג מוכר הוא שיילוק המלווה בריבית היהודי ממחזהו המפורסם של שייקספיר, הסוחר מוונציה. שיילוק מחתים את אנטוניו, על כתב ערבות שאם לא ישלם את חובו במועד, ייאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו.

מרים מבינה שעליה לנהוג באכזריות, "מלווה בריבית מוצלחת חייבת להיות אכזרית." אמא ואביה לא אוהבים את המצב החדש שנוצר חוששים בדיוק מכך. אמה אומרת לה שהיא מצטערת ומרים הכועסת משיבה לה: "מצטערת? אמרתי. "שבמקום שיהיה לך קר, חם לך? שאת עשירה וחיה בנוח? שיש לך בת שיודעת להפוך כסף לזהב?".
הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט. הוא נע בין מרים, ונדה ועם התקדמות העלילה הוא מסופר מקולות ומדמויות נוספים.

הסיפור חשוב יותר מהגיבורים. מבנה זה שהוא פופולרי מאוד לאחרונה, מקשה לפעמים על ההזדהות. אהבתי יותר את האחידות שבעקורה שמסופר מפי הגיבורה.

כשהסטאריק מופיע ומוסר למרים ארנק כסף כדי שתהפוך אותו לזהב, היא אינה מוכנה לוותר על הזהב שהרוויחה ולמסור לו אותו. היא תרוויח את הכסף.

"לא," עניתי, לאוזני הסטאריק ביער לא פחות מאשר לאוזניה. "לא אני לא אתן להם שום דבר. הם רוצים שכסף יהפוך לזהב, אז זה מה שאעשה".
בהמשך אנו פוגשים את בת הדוכס, אירנה, בתו הלא אהובה של אביה, שירשה מעט דם סטאריק מאמה. גם היא בהתחלה קורבן של נסיבות אומללות, אך כמו מרים וונדה היא בחרת לקחת את נסיבות חייה בידה לשנות אותן.

גם בחוט של כסף כמו בעקורה העולם הוא סלאבי ופה הקור הוא דמות בספר, בגלל הסטאריק העולם הופך לקפוא יותר ויותר, החורפים והשלג הופכים לקשים יותר ויותר והתבואה נעלמת. החורף מביא איתו רעב ועוני.

מרים, ונדה ואירינה לא נלחמות רק למען עצמן הן מבקשות להציל את הקהילות שמהן באו.

מרים לא רוצה להינשא לסטאריק יותר ממה שונדה רוצה להינשא למי שאביה מוכן למכור אותה, ואירינה לא רוצה להינשא לצאר שאמו הייתה מכשפה. כל אחת מהן מצליחה בדרך אחרת להתמרד נגד גורלה, ולמצוא לעצמה חיים טובים יותר ממה שנראה היה שמיועד להן.

הגיבורות של נעמי נוביק הן נשים אמיצות, נדיבות ואוהבות. נשים חזקות המצוידות באומץ ובתושייה, בעזרתם הן מצליחות את עצמן, את אהובי ליבן ואת הקהילות שלהן מהרס, ומצליחות להביא אותם לסוף הטוב, בלי להקריב את עצמן כקורבן.
גם מרים וגם אירינה נשואות למפלצת, עוד מיתוס מוכר, אך מצליחות בחוכמתן ובאהבתן להפוך את החיה לנסיך, למצוא לעצמן אהבה, ולהציל את הממלכה.


הן הופכות למלכות אמיתיות בזכות ולא בחסד, וכך מוצאות ויוצרות לעצמן את מקומן בעולם.

יש עוד אגדות ומיתוסים השזורים בספר כמו המיתוס היווני על פרספונה. אך בסופו של דבר זהו ספר על חובות ועל מי שמשלם אותם. אהבתי מאוד את העולם המופלא והקר שבנתה נעמי נוביק, עולם שנשען על מיתוסים, מעולמות שונים. עולם של קרח, וכשפים, של אש ושל שלג. והעיקר של גיבורות בלתי נשכחות.
והכי אהבתי את שורת הסיום אבל תצטרכו לקרוא את הספר כדי להגיע אליה

לעוד סקירות מוזמנים לאתר שלי שלומית ליקה ספר משלך

משהו השתבש, על יחסי אימהות ובנות – שריקה באפלה, אמה הילי


לספר הזה חיכיתי במיוחד, כי כל כך אהבתי את אליזבט איננה ספרה הראשון של אמה הילי שיצא אף הוא בסנדיק ספרים, והמלצתי עליו בפוסט.

זה היה ספר ביכורים בוגר ומורכב, שעוסק בזקנה, בדמנציה, באהבה ובחמלה. ספר שקשה להאמין שנכתב על ידי סופרת צעירה.

לכן שמחתי מאוד כששמעתי שיצא הספר השני שלה, אך מלבד העובדה שבלב שני הספרים עומדת תעלומה, ושניהם עוסקים במשפחות מורכבות אין ביניהם הרבה דמיון.

בלב שריקה באפלה עומדת מערכת היחסים המשובשת בין האם ג'ן ללאנה בתה בת החמש עשרה. הן יוצאות לחופשת ציור משותפת בכפר. לאנה מתיידדת עם נער מקומי ועם אחד מחברי הקבוצה שמתגלה כמיסיונר, ויום אחד היא נעלמת ונמצאת פצועה, מיובשת ומבולבלת על ידי איכר מקומי, ארבעה ימים לאחר שנעלמה.

מאז התעלומה האמיתית שאינה מניחה לאם היא מה קרה ללאנה בארבעת הימים הללו?

כמו תמיד כשלא יודעים הראש מוצף בתסריטים הגרועים ביותר. לאנה לא יכולה ואולי לא רוצה לספר מה עבר עליה, ומסתפקת בלא זוכרת לאקוני.

"…וג'ן הרגישה שוב הד מכאבה של בתה זורם באיבריה. לכאב הייתה משמעות, המשמעות שלו הייתה שעליה לנחש, לדמיין מה לאנה עברה. המשמעות הייתה שעליה להימנע מניחושים או מדמיונות. המשמעות הייתה שהיא עוללה לעצמה משהו נורא. המשמעות הייתה שהיא ספרה לג'ו את כל מה שיכלה, המשמעות הייתה שהיא מסתירה משהו, המשמעות הייתה דברים רבים."
וג'ן לא יכולה להפסיק לשאול אותה, ולהחמיר את מערכת היחסים הרעועה גם ככה ביניהן.

הספר מורכב כולו מפרקים קצרצרים מעין רשימות ולאט לאט נפרשת בפני הקורא תמונה מלאה יותר של העולם של המשפחה ובעיקר של ג'יין האם.

אנחנו מכירים את האחות הבכורה מג, שמרגישה שלאנה תופסת את כל המקום במשפחה ולא משאירה גם לה אמא.

את יו האב שהוא הגורם המרגיע והלא מאיים ומנסה ללא הצלחה להרגיע את ג'יין.

הפסיכולוג שאליו הולכות ג'יין ולאנה, הסבתות המצחיקות, גרייס חברתה הרוחנית של ג'יין, חבריה לעבודה שגם בה היא מרגישה ככישלון, השוטרים וחתול דמיוני או לא.

לאט לאט נארגים כל הפרטים לסיפור, שבסופו נפתרת התעלומה בצורה נהדרת ומרגשת לטעמי, ממש מעין לידה מחדש. אבל אני לא רוצה לקלקל. זה ספר שמזמין קריאה שנייה, ובה כבר מצאתי לאורך הספר רמזים לפתרון.

מעבר לתעלומה, ולמערכת היחסים בין הבת לאם העומדת בליבו של הספר, יש בו שרטוט מדויק ולא קל של מתבגרת המתקשה להתמודד עם החיים. לא תמיד ההורים אשמים, לפעמים זו פשוט התחושה שאי אפשר יותר.

לאנה נהגה לפגוע בעצמה, וניסתה להתאבד, וג'יין מרגישה שכל זה מסמן אותה כאם שנכשלה, אין לה כבר זהות יותר ואסור לה גם ליהנות מתחביבים או מביטוי אמנותי כמו ציור. היא האמא, ככה קוראים לה כולם, היא כבר לא ג'ן. מעניין שגם היא שמה לב שיו האב, יכול להמשיך בחייו והוא אינו מואשם.

"זה מה שקורה כשאת אמא רעה כל כך, עד שהבת שלך רוצה למות. אחד הדברים שאת מאבדת אוטומטית הוא הזהות שלך, הזכות שלך לזהות… יו הורשה להמשיך בשיעורי פסנתר מדי שבוע, אבל ההשלכות מבחינתה של ג'ן היו ברורות: אם מבחינתך (הציור) זה סתם תחביב, מדובר במשהו אנוכי ולא מגיע לך ליהנות ממנו."
יש פה כתב אשמה מעודן נגד החברה שתולה את כל בעיות הילדים באימהות, הן צריכות להיות מושלמות, אמא מספיק טובה כמו המונח שטבע פסיכולוג הילדים ויניקוט זה כבר לא מספיק. היום אמא צריכה להיות מושלמת. לגונן בלי לחנוק, להתעניין בלי להציק, וג'ן פשוט לא מסוגלת.

היא מתגעגעת לעבר שבו הכול היה פשוט יותר, "האושר הוא נחלת העבר. הוא ההפך מההווה, שבו אפשר לעשות הכול נכון ובכל זאת לגלות שהחמרת את המצב. האושר הוא לעשות הכול לא נכון ולגלות שהדברים מסתדרים למרות זאת."
היא קוראת ספרים על עולמם של מתבגרים, נעזרת במומחים אך לבסוף משהו בה, מוביל אותה לפתרון.

"היא הבינה שזה בלתי נמנע, שהיא שוב תגיע לשם, לשם שמה פעמיה במחשבותיה (בנשמה, גרייס הייתה אומרת) כבר חודשים. משהו הלך שם לאיבוד, משהו השתבש, והיא הייתה צריכה להרגיש את האדמה מתחת לרגליה, לשחזר את צעדיה, את צעדי בתה, ולברר אם הנוף יגלה אי אלו סודות."
בתוך הסבך העדין והמכאיב הזה של חיי המשפחה, ובעיקר היחסים הקשים והפוגעניים בין לאנה לג'יין, עולה בסוף תקווה ואפשרות לריפוי.


ספר לא קל, כתוב במיומנות וברגישות, בכנות ועם הומור דק, המנסה להתוות דרך על הקרקע הלא בטוחה של יחסי הורים וילדים ובעיקר יחסי אימהות ובנות.

מומלץ מאוד. מעניין מה יהיה ספרה הבא של סופרת צעירה ומוכשרת זאת, ותודה לסנדיק תמיר שהביאו אלינו את קולה המיוחד.

אחכה לך במוזיאון – המלצת קריאה ראשונה וממש לא אחרונה לשבוע הספר המתקרב

אחכה לך במוזיאון, אן יאנגסון, תרגם מאנגלית: שי סנדיק, תמיר סנדיק, 2019

ז'אנר – רומן מכתבים. ז'אנר שנותן לקוראים תחושה של מציאות ממשית, כאילו אנו באמת קוראים את המכתבים בין הדמויות. נעה מנהיים כתבה עליו נהדר, כהרגלה, במאמר שפורסם בהארץ, רומן המכתבים, קן תפילותי הנידחות. ובו היא מזכירה קלאסיקות כ"ייסורי וורתר הצעיר" ועוד.

אני כל כך אוהבת ספרים שהם רומן מכתבים. נדמה לי שהתאהבתי לראשונה בז'אנר באבא ארך רגליים, שקראתי שוב ושוב בילדותי. אהבתי את ג'רושה אבוט המקסימה, היתומה שנאלצת לקבל תמיד תרומות שאיש לא רוצה יותר. לאחר ביקור של תורמים היא מתבשרת כי היא זוכה במלגה ללימודים בקולג' ולדמי מחייה נדיבים, וכל מה שעליה לעשות הוא לכתוב מכתב פעם בחודש למיטיבה הסודי. המכתבים הופכים בסופו של דבר לסיפור אהבה, שכילדה מתבגרת ריגש אותי מאוד.

פוסט נפלא של עופרה עופר אורן המרחיב על הספר ועל הסופרת. ג'יין ובסטר, אבא ארך רגליים, ושתי היתומות שלה.

עוד רומן מכתבים מצוין הוא שתהיי לי הסכין, הפעם רומן למבוגרים של דוד גרוסמן, ובו גבר שהתאהב בפתאומיות באישה שראה, ושולח לה מכתבי אהבה יפיפיים. בספר אנו קוראים רק את מכתביו של יאיר, ואת מכתביה של מרים אנחנו רק יכולים לדמיין. תוך כדי ההתאהבות בוראים שניהם עולם פרטי ואינטימי, שהקורא שותף לו.

והשלישי, כן יש לי עניין עם שלשות בפוסט הזה, והאחרון הוא – מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר ואנני בארוז, יצא בזב"מ.

ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ'ארלס לאמב – אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר?

בעודה מתכתבת עם החבר-לעט החדש נשאבת ג'ולייט אל עולמם של האיש וידידיו, החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי תפודים" – מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג'ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי – ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד.
ספר מקסים ומלא חום וחיים, על כוחן של מילים ושל ספרים.

גם אחכה לך במוזיאון הוא רומן מכתבים, אך פה אנו זוכים לקבל גם את המענה למכתבים ששולחת טינה הופגוד. בעקבות מותה של חברתה הטובה, היא שולחת מכתב אל פרופסור גלוב, חוקר מפורסם של אנשי הביצות, שהקדיש לה ולחברותיה ספר.


החוקר כבר אינו בין החיים ולמכתב עונה אנדרס לאסן, אוצר המוזיאון. הוא עונה לה במכתב לקוני, שמוביל לחליפת מכתבים שתשנה את חייהם.

גם אני כמותם שייכת לעידן שבו אנשים כתבו מכתבים, ואני עדיין שומרת בקופסאות קרטון מאיקאה את המכתבים שקיבלתי. החשובים שבהם שנשמרים בתיקייה כחולה מיוחדת, עליה מצויר הליצן פיירו, הם אלו שקיבלתי מהחבר שלי בצבא.

מדי יום במהלך השנתיים שבהן הייתי בצבא כתבתי לו מכתב, לפעמים עם פנס כי חברותיי לאוהל, או לחדר כבר רצו לישון. מאות מכתבים שעזרו לי לעבור את השירות הצבאי ולהפוך את האהבה והגעגועים למילים. מדי פעם קיבלתי ממנו מכתבים, מקורס טיס, מבסיס בגולן, מקורס קצינים והם תמיד שמחו אותי והאירו את ימי הצבא שלי.

כך שאני יודעת משהו על מכתבים ועל כוחן של מילים הנכתבות על נייר בחשכה, נכנסות למעטפה ונשלחות הרחק.

באחכה לך במוזיאון נרקמת בין הגיבורים תחילה ידידות, המתפתחת לאהבה מאוחרת, פרק ב'. שהוא כמו שאומרת חברתי האהובה והמוכשרת יעל כרמי, הפרק היפה בספר.

בזכות יעל היכרתי את שירה היפה של אביבית משמרי

לא אהיה אהבת נעוריך – אביבית משמרי

לא אהיה אהבת נעוריך. גם לא תהיה אהבת נעוריי.

מה שנלחש זה לזה בשוכבינו כבר הדהד מתחת המון שמיכות.

האריג המשותף יילך ויתמתח ואנחנו נמלא אותו נגד הזמן, בפירות חתוכים,

בספלים, בנעליים, במכשירי חשמל ישנים.

צרור נגדש והולך שהיה כבר מלא בחציו.

בכף היד הסגורה מפה מקומטת.

וככה נלך ונשב וניסע.

אתה תבוא עשוי ואני אבוא עשויה.

להשלים מגרעות ובליטות יד שנייה.

אני לא מפחדת מזיקנה, אולי רק מדהייה.

ובכל זאת להיות שם איתך לפחות.

אם לא כמו ילדים קטנים, בכל זאת בפליאה.

בלי להזכיר נשכחות.

כבר לא תהיה אהבת נעוריי ולא אהיה אהבת נעוריך.

אלא האיש של אחרית שנותיי.

האישה של אחרית שנותיך.

מתוך המציאות הלא פשוטה של טינה, החיה בחווה עם בעל שאיתו התחתנה כפי שהיא מודה באחד ממכתביה המוקדמים – "ואז ממש לפני שהגיע הזמן המתאים, שתינו טעינו והתחתנו צעירות מדי. אני נישאתי לאביו של הילד שנשאתי ברחמי, ובוססתי, פשוטו כמשמעו כמעט, בחייה של אשת איכר." עמוד 19. כתוצאה מכך היא מרגישה כמו האיש מטולון בכבול, "חיי היו קבורים." עמוד 20.

המכתבים מאפשרים לה פתח יציאה, מהבוץ בו מתבוססים חייה. חברתה הטובה, עשתה טעות אחרת ונישאה לאיטלקי. במהלך חייהן רצו לנסוע למוזיאון אך כשניסו סוף סוף לתכנן נסיעה כזאת, בלה חלתה ומתה, וטינה מעולם לא תכננה לנסוע לבדה.

משהו בכנות של טינה נוגע באנדרס, איש המדעים, האלמן, והוא מציע לה שתבוא לבקר אולי עם אחד מילדיה.

המכתבים שלהם נוגעים בנושאים כמו היסטוריה, מוות, אלימות ועוד נושאים שברומו של עולם, ומדי פעם עוברים גם לפרטים הקטנים של חייהם.

זהו ספר נפלא, על החמצות, בחירות ובעיקר על כך שבכל גיל יש אפשרות לבחירה באושר.

ממליצה מאוד.