“כשאני מסיימת לקרוא ספר בתחושה חצויה, זה בדרך כלל נראה ככה: ההתחלה והאמצע טובים, הסוף מאכזב.
זה קורה לא מעט, מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג מה מחכה לי: אני צוללת לעלילה ודוהרת כל הדרך אל המעידה הבלתי נמנעת. לפעמים אני מפתחת נאמנות, אני מאמינה בכל ליבי בספר הזה – ולאט־לאט (או לפתע) אני מוצאת את עצמי צופה שבויה שלא יכולה להתיק את מבטה מתאונת דרכים מגושמת. בעמוד אחד הכרכרה הופכת לדלעת, בבא הסוסים מתכווצים ומתגלים בתור עכברונים קטנים, או שהכול מתמוטט ביחד באיזה פרק אחרון וצולע שהורס הכול. השעון מצלצל חצות, הקסם פג ומותיר אחריו חמיצות ואכזבה. לפעמים אפילו תחושת בגידה.
"להתאהב בגרייס" הוא מקרה נדיר ויוצא דופן שבו המצב הפוך: את ההתחלה והאמצע אני לא יכולה לתאר בשום דרך חוץ מ־meh אחד גדול. לקחתי אותו לידיים כל לילה לפני השינה והמשכתי להפוך עמודים בחוסר התלהבות בזכות הקריאוּת והקלילות שלו, התנסחויות מוצלחות פה ושם, ובעיקר בגלל סקרנות על־אש־קטנה שסאתרלנד השכילה לשמור עליה לאורך הספר באמצעות הדמות של גרייס – נערה בת 17 שכולה חידה אחת גדולה. ובחידתיות הזו יש מספיק כדי לגרום להנרי, גיבור הספר, להתאהב עד עמקי נשמתו.
אחח, איזו קלישאה. הנערה האניגמטית. היפה־אך־השבורה. החכמה־אך־הלא־נחמדה, זו שלא שמה זין, החצופה. הקח"מית ("בחורה קסומה, חלומית, מטורללת, כמו בסרטים. כלומר, היא לוקחת את הנרי להרפתקה בתחנת רכבת נטושה מלאה דגים ואז מדברת על היקום? אנשים אמיתיים לא עושים כאלה דברים," אומרת לולה, חברתו הלסבית של הנרי, ומתחבבת עליי).
אם סאתרלנד חושבת שהשנינות הזו של הקח"מית מחלצת אותה מהמלכודת – "תראו, אני צוחקת על עצמי, אני מודעת לטרופ השחוק הזה, אז זה הופך את זה לבסדר להשתמש בו, לא?" – היא טועה, והביצוע רחוק מלהציל אותה. אבל הלוואי שזו רק גרייס שהייתה סובלת מחוסר אמינות. לאורך כל הספר, בני הנוער בעולם של סאתרלנד כמעט לא מסוגלים להחליף שני מילים בלי לנסות לגרד איזה פאנץ', בלי להתעקש להצחיק איזה קהל דמיוני (אנחנו?). זה מאולץ, זה מתיש וזה מביך. הנורא ביותר הוא כנראה צ'אט ההודעות המזדמן של הנרי וגרייס – לפעמים הם מצליחים לחלץ ממני חיוך של נימוס, מהסוג שמחייכים לאבא חמוד ומשתדל; רוב הזמן הם מקרינג'ים אותי לעייפה.
נכתב בלא־מעט ביקורות ש"להתאהב בגרייס" מזכיר את "אשמת הכוכבים", ואני מסכימה ובאותה נשימה גם מוחה בתוקף. סאתרלנד אכן כותבת כמי שהייתה רוצה לכתוב כמו ג'ון גרין ב"אשמת הכוכבים" (אפילו השם של הספר באנגלית קצת מזכיר אותו במצלול – Our Chemical Hearts). זה לא מצליח, מכל מיני סיבות, והבולטת בהן היא שהנרי לא מצליח לשכנע אותי שהוא אוהב את גרייס. משהו חורק, משהו לא עובד בבנייה של הכימיה שלהם (אולי הפאנצ'ים החבוטים, האינסופיים). ויש גם עניין טכני אחד (או לא בדיוק) שלא יוצא לי מהראש: גרייס מסריחה.
מסיבה שהנרי עצמו תוהה עליה, ותתגלה רק מאוחר יותר, הריח שלה חזק וחמוץ, כאילו היא לא מתקלחת. הנרי מניח שיש לה בעיית היגיינה. במסע האהבה הפתלתל שלו הריח שלה מלווה בכל סיבוב ופנייה, והוא נמנע מלתאר אותו כמשכר ונעים, אבל ממשיך להזכיר אותו בגעגועים, כאילו אם הוא שלה, די בכך שהוא יאהב אותו. אפילו הקח"מיוּת הקלישאתית והדיאלוגים המאומצים יותר אמינים מזה.
אף אחד לא יכול להימשך למישהו בזמן שהוא סולד מהריח שלו.
עניין אחר הוא רמת הכתיבה של סאתרלנד. הכוונות שלה טובות ואפילו יש לה מדי פעם הברקות (אחרת לא הייתי שורדת), אבל התשובה היא לא. לא הדיאלוגים, כמו שכבר ציינתי, וגם לא המטפורות חסרות התחכום, שנדחפות אל הפה בכפית אלימה (כמה נוח שהנרי אוסף חפצים שבורים ופגומים! איזה צירוף מקרים מופלא זה, שאנחנו מגלים את האוסף הזה להרף עין בביקור של גרייס, והוא לא מוזכר יותר לאורך כל הספר, עד שסאתרלנד פתאום תשלוף לצורך תובנה מאירה של הנרי, לגבי – חכו לזה – אהבתו לנערה שבורה!).
ובכל זאת, אמרתי שאני חצויה. כבר רמזתי משהו לגבי הסוף של הספר, שהיו בין הדברים שמנעו ממני לתת לו שני כוכבים.
זה לא שהסוף מבריק, אבל יש בו איזה קסם וחן שהיו חסרים כל כך (לא בלתי קיימים, אבל כמעט ולא מורגשים) לאורך כל הדרך. השיא מגיע בדיאלוג אחד, אמיתי ומעניין יותר מהספר כולו (לא בין הנרי לגרייס, אלא דווקא בין הנרי לאחותו). הוא חד יותר משאר הנסיונות, מעורר מחשבה, ויש בו משהו אמיץ. לא הופתעתי לגלות שקטעים שנשתלו בו היו אלה שמלכתחילה עוררו בסאתרלנד את ההשראה לכתוב את הספר.
היו רסיסים של זה לפני כן, כמו שאמרתי. אבל רק כשקראתי את הסוף הבנתי שאולי בעצם הספר הזה היה יכול להיות טוב, אפילו טוב מאוד, אם לסאתרלנד הייתה עורכת חריפה או נועזת יותר.”
