בארנס שייך לקבוצה לא גדולה של סופרים שאני אוהבת במיוחד. גם העובדה הזאת גרמה לכך שכשקראתי את הביקורת המצויינת של אלון לספר הזה, חיפשתי אותו. כשסיימתי את הספר קראתי את הביקורת שלו שוב, הוקסמתי שוב והבחנתי - כמה לא מפתיע - שגישתי לספר שונה באופן מהותי מגישתו. בגלל מחסור ממאיר בדמיון אני לא נוטה לדמיין "מה יקרה כש..." ולא מדמיינת מצבים מפחידים שיקרו בסוף ימי. למרות שיש לי דוגמאות של "איך זה נראה באמת" אני לא יכולה לראות את עצמי במצבים האלה, ונוטה - בטפשות רבה, כמובן, - לחשוב שמצבי דהיום יימשך לנצח. זה לא שאני מאמינה בקלישאות שטותיות מסוג "החיים מתחילים בגיל ______ (הגיל שלך ביום ההולדת הבא)". אני פשוט לא חושבת על מהות החיים ועל הנפילה שתבוא. לכן אני יכולה להתענג על ההפתעות, ההנאות ומעט האושר שהחיים מזמנים לי מפעם לפעם, ולהתייחס בקבלת הדין למחיר (הגבוה) שהחיים גובים עבורם, בסופו של דבר.
בספר 11 סיפורים קצרים שחלק מהגיבורים בו הם זקנים, או מזדקנים. אפשר, כמובן, להתייחס לזיקנה כאל הנושא המחבר את הסיפורים. אני ראיתי את בארנס כפורם את החוויות האנושיות אותם חווים לאורך השנים לפיסות קטנות, בוחן ואורג אותן מחדש. התוצאה המתקבלת מרהיבה, מבינה וחומלת וכלל לא מורבידית. נקודת המוצא שלו אינה "הישמרו! החיים יעוללו לכם טריק מלוכלך!" אלא תאור של חיים שרק המוות מפסיק. הוא כתב על חוויות האדם שכל אחד בכל גיל יכול להזדהות איתן. הסיפורים עוסקים בכמיהה לקשר, באהבה, בהעזה, בנכונות לשנות את מה שהורגלת אליו. גיבוריו חווים בחייהם את מיגוון הרגשות שיש הנוטים לחשוב שהם מסתיימים בגיל העמידה.
מבין הסיפורים אהבתי ביותר את "סיפורו של מאטס ישראלסון" סיפור נפלא המדגים את כשרונו הרב של בארנס. מדובר בעיירה בשבדייה במאה השמונה עשרה, ותאור החמצה גדולה של שני אנשים הכמהים כל חייהם להביע את אהבתם. בני זוגם וגם "השמועה" - שהם שאר תושבי העיירה - מקדימים מאד את ההתרחשות שלא היתה. בסיפור הזה חוש ההומור האירוני הנפלא של בארנס מוצג במלוא משמעותו.
סיגנונו של בארנס פשוט נפלא - הוא אינו מכביר מלים, מבטא את מסריו בדרך הקצרה ביותר, ללא רגשנות גם כשהוא מדבר - ותמיד הוא מדבר - על רגשות עמוקים מאד. תאוריו מלווים את המסר שלו בצורה נפלאה. ולא פחות חשוב - תמיד יש שם סיפור, ותמיד מסתתרת בהם תובנה.
כמו שהבנתם, אהבתי מאד.

















